דעה
המחלה כבר כאן, אנחנו התרופה
אי אפשר לשבת עוד באפס מעשה. המחלה כבר נאחזה עמוק ברקמות הפנימיות. אין מי שירפא עכשיו, אלא אתה עצמך. רק אנחנו עצמנו
זה מתחיל ממורסה קטנה. קצת מגרדת, אבל לא הולכים בשביל זה לרופא. או יוצאים להפגין ברחוב.
ואז מגיע עוד עקצוץ מטריד שמסמן שמשהו לא בסדר. אי־הנוחות כבר מוחשית אבל עדיין קשה לשים את האצבע, ובטח זה יעבור מעצמו. או שהממשלה תיפול. ובכלל, מה להפגין עכשיו כשיש מלחמה.
הם צצים בזה אחר זה, הנגעים, אבל הם קטנים עדיין, ובעיקר אקראיים לכאורה ומתגלים במקומות מפתיעים. אתה הרי לא יוצא לרחובות רק על שינוי השיטה לבחירת נציב התלונות על השופטים, או מינוי ממלא מקום לא ראוי לנציב שירות המדינה, או פגיעה בעצמאות של לשכת עורכי הדין, או השתלטות עוינת על המל"ג, או הכפפת מח"ש לשר המשפטים, או שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, או סילוק היועצים המשפטיים מהמשרדים, או סירוס מועצת הרשות השנייה, או מתקפת חיסול על תאגיד השידור, או הצבת ממלאת מקום כנועה במשרד ראש הממשלה, או מינוי נציב שב"ס עושה דברו של שר גזען, או בחירת מפכ"ל שמזהם את המשטרה, או חרם על נשיא העליון או הדרה של היועצת המשפטית לממשלה.
לכל אחד מהם יש הסבר, אתה אומר לעצמך, תקלות קטנות של הגוף כי הזמנים קשים, אבל לא משהו שנמות ממנו. חייבים להמשיך איכשהו, זה הכי חשוב, גם ככה המצב לא מי יודע מה, רק לא מזמן עוד עפו פה טילים ונרצחו פה אלפים, והמשפחה עייפה ואתה מותש. הילד חזר בשלום מהצבא, העסק שרד את המילואים, צריך לברך ולנשוך שפתיים.
עד שמאוחר מדי אתה מגלה שחטפת חתיכת ספחת. הסטת את המבט, גירדת קצת, אמרת יעבור, והנה הנקודות התחברו וגילית שהתפשטה על הגוף פריחה קטלנית של משטר סמכותני. פצעים מכוערים, מסוכנים, שאי אפשר להתעלם מהם עוד. חורכים בבשר, מרתיחים את הדם, ועכשיו כבר קשה לצאת החוצה. לרחוב.
אבל אין ברירה.
אי אפשר לשבת עוד באפס מעשה. המחלה כבר נאחזה עמוק ברקמות הפנימיות. אין מי שירפא עכשיו, אלא אתה עצמך. רק אנחנו עצמנו. זה יכאב, זה יהיה לא נעים, אבל כולנו חפצי חיים.
