רשות המסים כלאה 3 ימאים הודים במשך חודשים על אוניה בנמל אשדוד בתנאי מחיה קשים
הימאים עוכבו על אוניית מטען, שנתפסה לאחר שהוברחו באמצעותה לישראל סיגריות ממצרים. דרכונם נלקח והם הוחתמו על מסמכים משפטיים בלי מתורגמן או עורך דין. הסיבה: המדינה רצתה את עדותם נגד קברניט האוניה, אז היא התעלמה מזכויות אדם. השופטת תקפה: "לא מכבד את ישראל"
הסיפור הזה מאיר מקומות אפלים במיוחד במערכת אכיפת החוק של ישראל: שלושה ימאים הודים עוכבו במשך כארבעה חודשים על אוניית מטען בנמל אשדוד שנתפסה לאחר שהוברחו באמצעותה לישראל סיגריות ממצרים. הימאים, שדרכוניהם נלקחו והוצא נגדם צו עיכוב יציאה מהארץ (וגם לא יכלו להיכנס לישראל ללא דרכון) נאלצו לשהות על האונייה שעגנה בנמל אשדוד מאוגוסט ועד תחילת דצמבר – והמדינה אף ביקשה להמשיך ולהחזיקם כך. זאת מכיוון שרצתה לגבות מהימאים עדות נגד קברניט האונייה וסגנו, שנחשדו בהברחה ונמלטו מהארץ.
בתחילת ההליך שלושת הימאים היו חשודים בהברחה, אך בהמשך התיק נגדם נסגר. למרות זאת, המדינה לא טרחה לעדכן אותם על סגירת התיק נגדם ועל כך שההגבלות עליהם פגו, לא החזירה להם את הדרכונים. במקום זה היא המשיכה להחזיקם על האונייה במשך שבועות תוך פגיעה בחירותם, בחופש התנועה שלהם ובזכויותיהם הכלכליות, בלי לספק להם בגדים חמים לחורף ואמצעי תקשורת עם משפחותיהם. המדינה הסתמכה על מסמך שעליו הוחתמו הימאים בתחילת החקירה, ללא נוכחות מתורגמן או עורך דין, שלפיו הם נותנים "הסכמה" להגבלות למשך 90 יום, מבלי שהוסבר להם שהם זכאים לייעוץ של סניגור בחינם. במקביל, התברר שהמדינה אפילו לא הגישה בקשת הסגרה נגד שני החשודים המרכזיים שנמלטו מהארץ, ולמעשה לא פעלה לקדם את ההליך הפלילי נגדם - שבגללו ביקשה להותיר את שלושת הימאים ההודים במעצר כפוי.
רק בשבוע שעבר בית המשפט המחוזי בחיפה שם סוף לסאגה, כשקיבל את עמדת הסניגוריה הציבורית להעדיף את זכויות הפרט הבסיסיות של הימאים על פני רצון המדינה להמשיך להחזיקם ב"מעצר שווא", כפי שהגדירה זאת השופטת אורית וינשטיין בהחלטתה. וינשטיין דחתה את בקשת רשות המסים להוציא צו שיבטיח את התייצבותם לעדות מוקדמת והורתה לבטל את עיכוב היציאה מהארץ נגדם ולהטיסם מיידית בחזרה להודו על חשבון המדינה.
השופטת ביקרה באופן חריף את רשות המסים על התנהלותה, וכתבה ש"נוצר רושם קשה בליבו של ביהמ"ש מעמדת המבקשת, האדישה לחלוטין לעובדה כי המשיבים זכאים לזכויות אדם בסיסיות של חירות, תנועה ופרנסה. המבקשת סבורה כי די בכך שתטען כי היא מספקת מזון למשיבים וחשמל לאוניה, וטיפול רפואי כאשר אחד מהם היה חולה. אינני סבורה כי עמדה זו והתנהלות זו של המבקשת ראויה או מכבדת את ישראל כמדינה שאמורה להיות מדינה מתוקנת".
“הסכמה” בגוגל טרנסלייט
מדובר בסיפור חריג שתחילתו באמצע אוגוסט, אז בפעילות של המשטרה ורשות המסים נחשפה הברחת ענק של סיגריות ממצרים, דרך הים, בשווי שהוערך ביותר מ־10 מיליון שקל. מידע מוקדם הוביל אותם לתפוס "על חם" את האונייה AS DREAM, שנושאת דגל טנזניה, שהגיעה אל מול חופי עכו, ופרקה ארגזי סיגריות אל סירת מנוע שאמורה היתה להבריח את הסחורה לידי ארגון פשיעה בצפון. כוחות משטרה, מג"ב וחיל הים פשטו על הספינה ועצרו את שמונת אנשי הצוות שלה, ובמקביל נעצרו שבעה חשודים בישראל.
האונייה נגררה לנמל אשדוד לצורך חילוטה ואנשי הצוות נעצרו לחקירה בחשד לעבירות מכס, מס והלבנת הון, ושוחררו בתנאים מגבילים, כולל הפקדת דרכון ועיכוב יציאה מהארץ, ובינתיים עוכבו על האונייה. כעבור כשבועיים שני החשודים המרכזיים מהצוות – קברניט הספינה, אזרח אז'רבייג'ן, וסגנו, אזרח טורקיה, נעצרו שוב לחקירה. כמה ימים לאחר מכן, בתחילת ספטמבר, הגיעו שני חוקרי רשות המסים אל הספינה, רגע לפני דיון בבימ"ש השלום בראשל"צ, והחתימו את שלושת הימאים ההודים על מסמכים שלפיהם הם "מסכימים" להאריך ב־90 יום נוספים את ההגבלות עליהם, תוך שהם מתרגמים להם אותם באמצעות גוגל טרנסלייט, ללא נוכחות מתורגמן ועורך דין ומבלי להסביר לימאים שהם יכולים לקבל ייצוג בחינם מסניגור ציבורי. באמצע ספטמבר הקברניט וסגנו שוחררו ממעצר, אולם חודש לאחר מכן הם נמלטו מהארץ.
פה הסיפור של הימאים ההודים רק התחיל: למרות שרשות המסים סגרה את התיק נגדם רשמית, אף חוקר לא יידע אותם אישית וישירות על כך ולא טרח להבהיר להם שהמשמעות היא פקיעה מיידית של התנאים המגבילים שהוטלו עליהם, לרבות צו עיכוב היציאה מהארץ. המדינה לא שכחה אותם, אלא פשוט רצתה להמשיך לעכבם בישראל, כדי לגבות מהם עדות מוקדמת — ובהמשך ביקשה את אישור ביהמ"ש לכך. לטענתה, מאחר שמדובר בנתינים זרים, קיים חשש שלא יתייצבו למתן עדות אלא יחזרו לארץ מוצאם. המדינה טענה שעדותם חשובה וחיונית לבירור אשמתם של הקברניט וסגנו, אם יוסגרו לישראל.
בסוף נובמבר התקיים דיון במחוזי בבקשות, אז סיפרו הימאים ההודים, בעזרת מתורגמנית, שהם לא מקבלים משכורת במשך חמישה חודשים, ושמשפחותיהם בהודו תלויות בהם לפרנסתן. הם גם סיפרו שלא ידעו דבר ממה שקורה סביבם, לא על סגירת התיק נגדם, לא על פקיעת המגבלות שהוטלו עליהם ולא מה עלה בגורל הקברניט וסגנו. השופטת ציינה שלמדינה "לא היתה תשובה סבירה ואף לא מניחה את הדעת, מהו המקור החוקי שמכוחו החזיקה את דרכוניהם של המשיבים והמשיכה לעכב את יציאתם מהארץ".
בדיון המשך בתחילת דצמבר, כשהימאים ההודים כבר היו מיוצגים, בהוראת ביהמ"ש, בידי עוה"ד מוחמד מסארווה, ויסאם עארף ויניב אביטן מהסניגוריה הציבורית, התברר עומק ההתעמרות: בזמן שרשות המסים מבקשת לעכבם בישראל ומחזיקה בדרכונים שלהם באופן לא חוקי, היא אפילו לא הוציאה בקשה לצו מעצר בינלאומי נגד שני הנמלטים. המדינה עדכנה שהיא עומלת על בקשה כזו ובמידה והשניים יאותרו היא תוכל להגיש בקשה להסגרתם.
הסניגוריה הציבורית טענה שמדובר ב"בקשת סרק", ושהסיכוי שיוגש כתב אישום נגד שני הנמלטים אפסי, במיוחד לאור כך שהמדינה אפילו לא יודעת היכן הם וטרם עשתה צעדים ממשיים כדי לאתרם. הסניגוריה הצביעה על ה"מחטף" בו הוארך עיכוב היציאה מהארץ של שלושת הימאים ההודים וטענה שהמדינה מנסה להמשיך ולהנציח מצב, שבו הימאים "הושמו בתנאי מחייה לא אנושיים במשך חודשים על גבי האונייה, במצב של כליאת שווא של ממש", ובנוסף נחקרו ללא ייצוג משפטי.
“מלכתחילה במצב מוחלש”
בהחלטתה כתבה השופטת שהיא מנסה לאזן בין האינטרס הציבורי של קידום ההליך הפלילי ובירור האשמה של שני החשודים שנמלטו לבין זכויות האדם הבסיסיות של הימאים ההודים ל"חופש תנועה, לזכותם לחיות ולהתפרנס בכבוד ולדאוג לרווחתם וכלכלתם של בני משפחתם התלויים בהם לפרנסתם" – ופסקה ש"בנסיבות הקיצוניות שבפניי, גוברים האינטרסים והזכויות הקונקרטיות של המשיבים על האינטרס הציבורי של הבאת שני החשודים לדין פלילי".
היא ביקרה קשות את "אופן ההתייחסות הלקוי" של המדינה לזכויות הימאים, דווקא משום היותם נתינים זרים שאינם דוברי עברית "ומלכתחילה מצויים במצב מוחלש", וכן את ניסיונות המדינה להסתיר ולטשטש את העובדה שתיק החקירה נגדם נסגר. לדברי השופטת, מרגע שהוחלט כי הימאים אינם עוד חשודים "הרי שכל הסכמה שהיתה, ככל שהיתה - פקעה ועמה פקעו המגבלות שהוטלו על המשיבים" – ורשות המסים היתה מחוייבת להבהיר להם זאת "בזמן אמת", ולא "ליצור מסך עשן בפני ביהמ"ש ולטשטש עובדה זו".
היא גם כתבה שאותה "הסכמה" כביכול "מעוררת אי נוחות גדולה, בלשון המעטה, ומוטלת בספק" אם בכלל היתה הסכמה מודעת. השופטת כתבה שאסור למדינה להפיל את מחדליה בפרשה על כתפיי הימאים, וביטלה את הבקשות למתן צווים להתייצבותם לעדות מוקדמת.
