כמה עוד יידרשו הדרוזים להוכיח את נאמנותם למדינה
ההפגנות שיזמה לאחרונה החברה הדרוזית נולדו, לא מתוך רצון להתעמת עם המדינה – אלא מתוך כישלון עמוק יותר: כישלון הסברתי מול החברה הישראלית. במשך עשורים ארוכים אנו מהלכים בין טיפות, מנסים להסביר את הייחוד הדרוזי, את הנאמנות, את הקשר למדינה – אך נדמה שלמרות הכול, המסר לא חלחל.
לא היינו מגיעים לרחובות אם הייתה הבנה אמיתית בחברה הישראלית מי הם הדרוזים. אם הברית בינינו הייתה מובנת מאליה, לא היינו נדרשים שוב ושוב להוכיח את עצמנו. אחרי למעלה מ-70 שנות שותפות עם מדינת ישראל, יש תחושה קשה שאנחנו עדיין מטפסים מחדש על עץ הציונות, מנסים שוב להזדהות ולהתחבר, אך הפעם מול עיניים שלא תמיד רואות או אוזניים שלא שומעות.
מדינת ישראל קופצת לעזרתו של כל יהודי בקצה העולם, אך הדרוזים – בני בריתה הקרובים – מוצאים את עצמם לעיתים קרובות נלחמים על זכותם להיות חלק מהסיפור. והסיפור שלנו אינו פשוט להסברה. הדרוזים אינם מוסלמים ואינם נוצרים. זוהי דת ייחודית, סגורה, לא משיחית, הומוגנית, שלא מגייסת מאמינים חדשים – ולכן קשה לפענוח מבחוץ. בתוך החברה הזאת שוררת סולידריות עמוקה, וכמו שכתב שמעון אביבי בספרו טס נחושת – כל נגיעה בטס מהדהדת לכל אורכו ורוחבו. כל פגיעה בדרוזי בסוריה או בלבנון נחווית עמוק גם אצל הדרוזי בגליל או בגולן.
דווקא משום כך, מחאות, הצהרות תקשורתיות או אמירות של פוליטיקאים – מסוכנות. הן עלולות להתפרש כבגידה, לגרום לתסיסה, ולהעמיד את אחינו שמעבר לגבול בסכנה ממשית. הדרוזים תמיד נזהרו. תמיד בחרו בדרך של זהירות, דיאלוג, הליכה שקטה "בין הטיפות". אבל נדמה שהשיטה הזאת עצמה עומדת למבחן.
הבעיה היא לא במדינה – הבעיה היא בפער ההבנה בתוך החברה הישראלית. המחאה הפכה לכלי משחק פוליטי בין שמאל לימין, בעוד שהמטרה המקורית – קריאה לשמירה על ביטחונם של אזרחים דרוזים – הלכה לאיבוד בדרך.
וכאן אני מבקש להוסיף גם דבר אישי. סבא שלי היה חבר בארגון "ההגנה". דורות של בני משפחתי שירתו בצה"ל – ואנחנו ממשיכים לשרת גם היום. זה נראה לי מוזר, אפילו מעליב, שאנחנו צריכים להוכיח שוב את נאמנותנו.
אבל ייתכן שגם אנחנו נדרשים לעשות חשבון נפש. בעידן שבו כל דבר מצולם, מוקלט, ומשותף ברשתות החברתיות – ייתכן שהאסטרטגיה של הליכה בין הטיפות כבר לא מספיקה. אולי הגיעה העת לחשוב על דרך חדשה – שקופה, אמיצה, ומדויקת – להסביר מי אנחנו באמת. לא רק למקבלי ההחלטות – אלא לכל אזרח ואזרחית במדינה הזאת.
עמיד זאהר הוא ארכיונאי מעוספיה
