מי יכתוב את מערכת ההפעלה של הכסף החדש?
במשך מאות שנים כסף החליף צורה, אבל כמעט לא החליף ארכיטקטורה. מטבעות הפכו לשטרות, שטרות לכרטיסי אשראי, חשבונות בנק עברו למסכים והעברות כספים נעשו מהירות יותר. אלא שמאחורי כל השינויים האלה נשמר אותו מבנה בסיסי: הבנקים המסחריים מנהלים את רוב הכסף שבו אנחנו משתמשים, והבנקים המרכזיים מספקים את שכבת האמון האחרונה של המערכת.
עכשיו גם המבנה הזה מתחיל להשתנות. המעבר לטוקניזציה, כלומר לייצוג דיגיטלי של מניות, אג”ח, נדל”ן ונכסים פיננסיים על גבי תשתיות מבוזרות, אינו רק שינוי טכנולוגי. הוא מחייב את המערכת הפיננסית לענות על שאלה עמוקה הרבה יותר: אם הנכסים עצמם עוברים לעולם דיגיטלי חדש, איזה כסף ישמש כדי לקנות ולמכור אותם, ומי ישלוט בשכבת הסליקה שעליה נשען השוק?
אירופה וארצות הברית מתחילות לענות על השאלה הזאת בשתי דרכים שונות מאוד. הבנק המרכזי האירופי השיק את Pontes, מערכת שנועדה לאפשר סליקה של עסקאות בנכסים טוקניזיים באמצעות כסף של הבנק המרכזי. במילים פשוטות, אירופה מוכנה לכך שאג”ח, מניות ונכסים אחרים יעברו לרשתות דיגיטליות חדשות, אבל היא אינה רוצה שהכסף שסוגר את העסקה יעבור לידיים פרטיות.
בקבוצת ההשקה משתתפים 13 מוסדות פיננסיים, בהם Deutsche Bank, Santander, Société Générale והבנק האירופי להשקעות, לצד חברות המפעילות תשתיות דיגיטליות. המהלך נשען על סדרת ניסויים שערך היורוסיסטם ב־2024, שכללה כ־50 ניסויים בתשע מדינות ובהיקף מצטבר של כ־1.6 מיליארד אירו.
המסקנה הייתה ברורה: הטכנולוגיה כבר יודעת להעביר נכסים דיגיטליים. האתגר האמיתי הוא לספק להם שכבת כסף בטוחה, נזילה ואמינה.
לכן אירופה בונה למעשה גשר בין העולם הפיננסי הישן לעולם הטוקניזי החדש. הנכס יכול לנוע על תשתית בלוקצ’יין, אבל הכסף שמסיים את העסקה נשאר מחובר ישירות למערכת המוניטרית של הבנק המרכזי.
מעבר לאוקיינוס האטלנטי מתגבשת תפיסה כמעט הפוכה. ארצות הברית אינה ממהרת ליצור דולר דיגיטלי שמונפק ישירות על ידי הפדרל ריזרב. במקום זאת היא מעודדת התפתחות של stablecoins דולריים, פיקדונות בנקאיים טוקניזיים ותשתיות שמפותחות על ידי בנקים וחברות פרטיות.
ד"ר בלה ברדה ברקת
(צילום: ליה יפה)
חוק GENIUS, שנחתם ב־2025, העניק לראשונה מסגרת פדרלית ל־stablecoins לתשלומים וקבע דרישות גיבוי בנכסים נזילים. המשמעות היא שבמקום לבנות מטבע דיגיטלי ממשלתי אחד, ארצות הברית מאפשרת לשוק הפרטי להפיץ גרסאות דיגיטליות של הדולר, כל עוד מאחוריהן עומדים דולר ונכסים אמריקאיים, ובהם אג”ח ממשלתיות קצרות.
וזה כבר שוק משמעותי. שווי שוק ה־stablecoins בעולם מתקרב ל־300 מיליארד דולר, כאשר שני המטבעות הגדולים, USDT ו־USDC, מחזיקים יחד ברוב המכריע של השוק.
כאן מתגלה ההיגיון האסטרטגי האמריקאי. ארצות הברית אינה חייבת להיות הבעלים של כל הרשתות שעליהן ינוע הכסף העתידי. חברות פרטיות יכולות לבנות את הארנקים, האפליקציות, הבורסות והתשתיות. מבחינת וושינגטון, השאלה החשובה יותר היא באיזה מטבע העולם ישתמש כשהוא יגיע לשם.
במובן הזה, אפשר לתאר את ההבדל בין שתי היבשות באמצעות שתי מטאפורות פשוטות. אירופה בונה רכבת תחתית. מפעילים שונים יכולים לנסוע עליה, אבל המסילה המרכזית נשארת ציבורית. ארצות הברית בונה משהו שדומה יותר לאינטרנט. חברות שונות יכולות להקים אתרים, רשתות ושירותים, ובלבד שהשפה הכלכלית המשותפת של המערכת תמשיך להיות הדולר.
ההפרדה כמובן אינה מוחלטת. גם הפדרל ריזרב משתתף בניסויים בינלאומיים שבוחנים שילוב בין פיקדונות בנקאיים טוקניזיים לבין כסף של בנקים מרכזיים. וגם אירופה אינה מתכוונת להוציא את המגזר הפרטי מהמשחק. אבל נקודת המוצא שונה.
אירופה מבקשת לשמור על שליטה בשכבת התשתית. ארצות הברית מבקשת לשמור על שליטה במטבע שעליו התשתית פועלת. וזו אולי אחת השאלות החשובות ביותר במהפכה הפיננסית שמתחילה כעת. הוויכוח אינו באמת על בלוקצ’יין, קריפטו או אירו דיגיטלי. הוא עוסק בשאלה מי יחזיק בשכבת האמון של הכלכלה הדיגיטלית.
אם הטוקניזציה תהפוך בשנים הקרובות מתעשיית נישה לתשתית שעליה יפעלו שוקי ההון, Pontes והמודל האמריקאי עשויים להיראות בדיעבד לא כניסויים טכנולוגיים, אלא כשתי אסטרטגיות שונות למאבק גדול בהרבה. המאבק על השאלה מי יכתוב את מערכת ההפעלה של הכסף במאה ה־21.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגיאופוליטית
