פרשנות
עידן טראמפ השני: מילים ריקות, עולם שבור
עזה לא תהפוך לריביירה, אבל הנשיא האמריקאי נותן דרור להזיותיו, מרוקן מילים ממשמעותן, ומכניס אותנו לחגיגה אקסטטית שבה הכל לכאורה אפשרי. כך נראה השיבוש המוחלט
אין לנו ברירה אלא להקשיב למה שאומר דונלד טראמפ. אמריקה, המעצמה הגדולה, היא שבוקעת מפיו. אבל התבוננות מפוכחת בנשיא האמריקאי אינה יכולה שלא להבחין שמדובר בקשקשן מזדקן, הזוי לא פעם, נטול עכבות מוסריות, רודף ממון ומכור לכבוד וחנופה, שאין כל שסתום המווסת זרימה ממוחו הקודח ללשונו המשוחררת.
אז היום, מן הסתם כי נתניהו היה אצלו, טראמפ הפך בהבל פיו את רצועת עזה לריביירה חלומית. למה לא בעצם? אין מי שיתנגד לראות את עזה בנויה מחדש, נטולת חמאס, מתפקדת כמיאמי ביץ' של המזרח התיכון, נותנת פייט למונטה קרלו המאובקת ומאפשרת לתושביה להתפרנס בכבוד בבתי קזינו שוקקים ובהשכרת סירות בננה.
איש אינו מתנגד, אבל זה לא יקרה. בטח לא במהירות ובהוקוס־פוקוס שעולים מהלהג הנוכחי של הנשיא האמריקאי. הפלסטינים בעזה לא ייעקרו במיליונים, בטח לא בלי מאבק אלים. ומדינות ערב לא יקלטו אותם, בטח לא בלי ערעור הבסיס שעליו מונח בשבריריות המזרח התיכון כולו. וחיילים אמריקאים לא יהיו אלה שיילחמו בעבורנו באף אחד מהקרבות האלה.
הרי אין חולק על כך שבממשל טראמפ לא הקדישו ימים ארוכים לתכנון המהלך, או שרטטו תוכניות מפורטות, או ניהלו משא ומתן מקדים כדי להבין את הלך הרוח, או הבהירו כיצד כל הדבר הזה בכלל עומד להתבצע ומי יממן אותו. לאיש אין מושג. ואולי אין צורך, ממילא טראמפ, שאורך נשימה ועקביות אינן התכונות שבזכותן התקבל לוורטון, עשוי בעוד שבוע או שעה להתענג ממשהו אחר ולשכוח מכל הגאזה סטריפ הזה.
הרי זה אותו טראמפ שניתוקו מהמציאות ורדיפת הכבוד שלו גרמו לו בקדנציה הקודמת לבקר אצל קים ג'ונג און, המחריד מבין הדיקטטורים הפעילים, להעניק לו גושפנקה בינלאומית יקרת ערך ולהפריח הבטחה חסרת בסיס לשלום עם צפון קוריאה שאף אחד אינו זוכר היום. יש דברים שגם העוצמה האמריקאית הבוקעת מגרונו אינה יכולה כשלעצמה לגרום להם לקרות.
ובכל זאת, הנשיא האמריקאי משנה את המציאות. כי גם אם מתייחסים לכל הדיבורים המאיימים והמופרכים שלו כאל טקטיקה של משא ומתן — בפנמה, במקסיקו, בקנדה, בגרינלנד, באיראן, בקוריאה, בסין, בטיקטוק, איפה לא — כשהאבק שוקע העולם נשאר עם שיבוש מוחלט. שיבוש של נורמות וערכים, טשטוש של ההבדלה בין בעלי ברית לאויבים, ואובדן של השפה.
בין אם אתה ראש מדינה או אזרח פשוט, אינך יודע אם המעשה שראוי לעשות מבחינה מוסרית הוא עדיין כזה. אינך יכול לסמוך עוד על מי שעמד לצידך. ואינך יכול לתת אמון במילים שיוצאות מהפה של אדם אחר. בריתות הן חסרות ערך. הסכמים הם זמניים. מילים הן ריקות.
אם עידן טראמפ הראשון היה עידן הפייק ניוז והעובדות האלטרנטיביות, עידן טראמפ השני הוא זה שבו למילים אין משמעות. איש אינו טורח עוד להזים את תוכן הפליטות של הנשיא או להוכיח שהן שקריות. עברנו למצב שבו ההנחה המוקדמת – ההכרחית כדי להבין את העולם החדש – היא שדבריו אינם בהכרח אמת. לעתים כן, לעתים לא, כמו הטלת קובייה בקזינו החדש בעזה. מילים הפכו להיות כלי אינסטרומנטלי להשיג את מה שהן אינן אומרות.
טראמפ לא המציא את זה. אפשר לעקוב אחר המילים שיצאו מפיו של נתניהו מאז 7 באוקטובר כדי להבין כיצד דרישות חד־משמעיות והבטחות מפורשות שנדרשנו להיהרג עליהן, במובן המילולי ממש — ניצחון מוחלט, ציר פילדלפי, חטופים, צפון הרצועה – הופכות לאבק רגע אחר כך. כבר אצל נתניהו היה ברור שאין משמעות של אמת למילים שבוקעות מפיו, פרט לצורך להבטיח את מה שלא נאמר: המשך שלטונו.
אבל גלי ההדף של הדיבור של טראמפ, בעיקר בגלל הכוח שבידיו, רחבים והרסניים הרבה יותר. הנשיא האמריקאי נותן דרור לחלומותיו, מחשבותיו והזיותיו, כאילו מעצם אמירתם הם יתגשמו. בזכותו אנחנו בשיכרון החושים, בחגיגה אקסטטית שבה הכל לכאורה אפשרי, ובטח שמותר להגיד אותו בפומבי ולא להיות טרודים עוד במשמעות או בהשלכות, גם אם אלה איומות.
המחשבה הרציונלית, העבודה הסיזיפית, ההכנה הארוכה, הניסיון, הערכים שהובילו אותנו עד היום, התוכן של המילים – כל אלה איבדו את משמעותם ונמחקו באחת לטובת חלומות באספמיה על החוף של עזה.
