מאפר לאפר: יום השואה בימי טראומה מתמשכת
בתוך ים העצבהמתמשך מאז טבח 7 באוקטובר, כיצד ניתן לבודד את האי החשוב של יום השואה? מרביתו של עם ישראל נמצא במצב פוסט טראומתי מתמשך. דו"ח על מצב בריאות הנפש בישראל העלה תמונת מצב חמורה ומדאיגה בנוגע לזינוק בשיעור מתמודדי הנפש כתוצאה מהטבח: 38% דיווחו על תסמיני פוסט-טראומה, דיכאון, חרדה או שילוב שלהם, ברמה בינונית או חמורה.
מנתוני הסקר, עולה כי "מדובר באומדן של כ-3 מיליון איש מקרב האוכלוסייה הבוגרת". והיתר, גם ללא תסמינים חמורים, שרויים בתמהיל של עצב, חרדה ואי בטחון. יום השואה המתקרב יהיה שונה, כי במובנים רבים כבר מיום הטבח אנו שרויים ביום שואה ארוך ומתמשך.
המסגור השכיח בתקשורת ובשיח הציבורי של מתקפת החמאס היה של שואה. אין זה מפתיע: היו סממנים רבים שיצרו את הקישור האסוציאטיבי: רצח חסר רחמים של יהודים, טבח נוראי של ילדים ופעוטות, הוצאות להורג של אזרחים קשישים, אונס והתעללות בנשים, שריפת הבתים ועוד העלו את תמונות ימי השואה והנאציזם. אפילו באופן ויזואלי, נקשרו האפר של משרפות טרבלינקה אל האפר בקיבוצים השרופים, הגופות הנערמות במחנות המוות אל ערימות הגופות המפונות מאתר הנובה.
כבתגובה אוטומטית, בלתי נשלטת ולרוב אף בלתי מודעת, התעוררו אצלנו האסוציאציות המוטמעות עמוקות בזיכרון הקולקטיבי של עם נטבח, חסר ישע, אומלל מול מרצחים מוטרפי שנאה ואכזריות. ואכן, מאז אותו יום נורא באוקטובר, המטאפורה השכיחה הייתה של שואה, של נאצים בדמות מרצחי החמאס, של צאן המובל לטבח.
יום השואה השנה יתקשה להיות יום מיוחד ושונה בתוך רצף ימי הטראומה. אם בעבר היה זה יום מיוחד של התכנסות סביב עצב קולקטיבי והנצחת אחינו המושמדים, הרי מאז אוקטובר 2023 אנחנו בכל יום חווים את העצב והחרדה, את ההנצחה של השמדה לא אנושית ואת סינדרום השואה היהודית.
כיצד נוכל לייחד יום שואה זה? כאן, השליחות מוטלת על התקשורת: גם בעבר, כפי שהעלו מחקרים רבים של עמיתיי, הייתה התקשורת זו שחיברה את מרבית הציבור לאירועי יום השואה, לטקסי הזכרון, לסיפורי השורדים, לסרטים על ההשמדה ההמונית, למחנות המוות ותאי הגזים. אך מה תוכל התקשורת לעשות עתה, כאשר אנו שרויים מכבר ברצף ימי שואה? כאן, על התקשורת להעז ולחרוג מהמתכונות המקובלות של טקסים, צפירות, סרטים דוקומנטריים וסיפורי שורדים. את אלה יש לנו יום יום מאז 7 לאוקטובר.
ביום השואה הקרוב נצטרך לנהל שיח אחר, בניתוב וניהול התקשורת שכן על מי שאמורים להיות מובילי השיח כראש ממשלה, נשיא, שר החינוך, שר המורשת או שר התפוצות, אני מתקשה לסמוך. יום השואה צריך להיות שונה כי הפעם הוא בצילה הכבד של שואת אוקטובר 2023.
מכאן שתפקיד מובילי השיח התקשורתי הוא להוביל אותו למקומות אחרים, רלבנטיים ואקטואליים. אחד מהם יצטרך להיות ניתוב האכזבה. למי שהבטחנו "לעולם לא עוד", למי שהבטחנו כי מה שקרה באירופה לא יקרה במדינתנו האיתנה, למי שבנה בדמו וזיעתו את מדינת היהודים ולא שיער לאן תתדרדר. רבים מאיתנו מצאו עצמם אומרים "טוב שהורינו לא בחיים כי כך נחסך מהם האסון הנורא", אמירה שיש בה אכזבה וייאוש. כבן לניצולי שואה, שיצאו מהאפר בו הותירו את ילדיהם המתים ואת משפחתם ובאו למולדת חדשה בה ראו מקלט בטוח, אני יודע עד כמה איכזבנו אותם.
ביום השואה הקרוב אנחנו צריכים להיות שונים: במקום שיח צעקני באולפנים, במקום טקסים משמימים ומיותרים, במקום נאומים מליציים ושבלוניים תנו לנו לבטא את האכזבה, את ההתנצלות בפני אודים מוצלים, מקימי מולדת, מקריבי בנים ובנות, פצועים ונכים למען מולדתם, נטבחים ונחטפים. משיח כזה, של הבנת האכזבה, ניתן יהיה אולי לנתב את האשמה אל השינוי, אל הדרך הנכונה לשיקום ואל האור.
פרופ' גבי וימן הוא חוקר תקשורת בבית הספר לממשל באוניברסיטת רייכמן
