הבחירות כבר בכיתה. בתיה"ס עדיין חוששים לדבר עליהן
ימים חמים לפנינו. הבחירות בפתח ולמרות דמדומי הקיץ, האוויר מתחיל להיות דחוס. למעלה משניים וחצי מיליון ילדים חזרו לבתי הספר – מוסד שאמור להכין אותם להיות אזרחים בישראל.
משרד החינוך דואג, ובצדק, שתעמולה מפלגתית תישאר מחוץ לכיתה. אבל השיח הציבורי לא עוצר אצל המאבטח. הוא נכנס פנימה ופוגש צוותים רבים החוששים כי כל עיסוק בנושא יהפוך לסערה ציבורית.
הכירו את הפרדוקס של החינוך האזרחי בתקופת בחירות: ככל שהמציאות פוליטית יותר, בית הספר נזהר יותר, נמנע ומצמצם את העיסוק בנושאים הבוערים.
דווקא כאשר נדרשת התייחסות, או לכל הפחות תיווך, בתי ספר רבים מדי נסוגים לאחור. בזמן שמחוץ לשערים מתרחבים הקיטוב, התעמולה והמאבק על דעת הקהל; בבתי הספר הופכים המורים והמורות למשפטנים העוסקים בפענוח חוזרי המנכ"ל המתעדכנים - מה מותר ומה אסור להגיד, כן או לא פאנלים של פוליטיקאים - וזונחים את שאלות המהות עליהן נסובות הבחירות. לבתי ספר יסודיים קל יותר לדחות את העיסוק בטענה שהנושא אינו מתאים לגיל, או להמיר אותו בפעילות כללית על בחירה אישית. אלא שגם בני ובנות תשע פוגשים שיח קיצוני ושפה של נאמנות ובגידה. ההימנעות של בית הספר אינה משאירה אותם מחוץ לשיח הפוליטי; היא משאירה אותם מבולבלים בתוכו, ללא תיווך ובחיפוש אחר מקורות אלטרנטיביים של ידע.
ומה קורה בחטיבות הביניים והתיכונים? מעדיפים להתמקד בשיטת הבחירות, תפקידי הכנסת או בזכות לבחור ולהיבחר. דמיינו שהייתם מבקשים מפרשן כדורגל לתאר את הדרבי התל-אביבי והוא היה מסביר לכם מדוע נדרשת הארכה או מהי תיבת החמש. המחלוקות בוערות, והתלמידים לומדים על כללי המשחק הדמוקרטי ואף מילה על מה מתרחש במגרש עצמו.
כאשר משפיעים על תפיסות עולמם של ילדים ובני נוער נדרשת מידה הגונה של זהירות. הזהירות מוצדקת, אבל אינה יכולה להפוך לעיקר. כאשר אנחנו שואלים בעיקר ממה בית הספר צריך להיזהר נדחקות הצידה שאלות דחופות כגון כיצד בוחנים הצעה מדינית? איך מבחינים בין עובדה, טענה ומניפולציה? ואיפה עובר הגבול בין מחלוקת דמוקרטית לבין הסתה ושלילת זכויות?
הפרדוקס של החינוך האזרחי נמצא שם כל הזמן, אך מועצם שבעתיים בתקופת בחירות. דיונים בנושאים שנויים במחלוקת מוטלים לרוב על מורי האזרחות או על מחנכים בעלי תחושת מחויבות אישית. במקום תרבות מוסדית שתעודד שיח אזרחי, פוליטי וביקורתי - נוצרת תלות במספר מצומצם של מורים בעלי אומץ, ניסיון וביטחון. יש רבים כאלו, אך ברוח הזמן שלנו, גם הם מסתכנים לא מעט בבחירה לשים על השולחן סוגיות מעוררות מחלוקת.
מחקר שנערך לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שבני נוער תומכים בדיון בסוגיות שנויות במחלוקת ופתוחים לכך יותר ממה שסוברים מוריהם. מנגד, מורים והורים חוששים מהטיה ואינדוקטרינציה (או האשמה בה). החשש מוצדק: מורה אינו משתתף שווה בדיון, והוא בעל אחריות להתמודד עם כלל התלמידים והדעות המושמעות בכיתה. אבל שתיקה אינה מבטלת השפעה; היא רק מעבירה אותה לקבוצת השווים, למשפיענים ובעיקר לאלגוריתמים. בזמן שמורה מחויבת תנתח מצעים של מפלגות, התלמידים חווים את הבחירות בעיקר דרך קטעי וידאו קצרים ומלאי סימני קריאה, המוכוונים לעורר רגש ולאו דווקא דיון עקרוני במהות הטיעונים.
חינוך לאזרחות אינו תעמולה מפלגתית, וההימנעות (כמו תמיד) אינה הפתרון. תפקידו של בית הספר אינו להסתפק בהגנה עצמית, אלא להכין ילדים ובני נוער לחיים בחברה מורכבת ורוויית מחלוקות: שיהיו מסוגלים לבחון טענות, להקשיב לעמדות שונות, לזהות מניפולציה והסתה, ולשאול לא רק כיצד מתקיימות בחירות אלא גם על מה אנחנו מצביעים.
האם להכניס את הבחירות המתקרבות לבית הספר? הן כבר שם. הגדרות לא יעצרו אותן וטוב שכך. בחירות במדינה דמוקרטית הן סיבה לחגיגה, להראות לאזרחים לעתיד איך מתנהלת חברה בריאה שיש בה מחלוקות. הבחירה האמיתית איננה בין השפעה לבין ניטרליות, אלא בין תיווך חינוכי גלוי, מנומק ונתון לביקורת לבין השפעות חיצוניות מוטות שאינן שקופות. אחד המבחנים החשובים ביותר בו יעמדו בתי הספר השנה מחכה להם כבר בשבועות הראשונים ללימודים.
ד״ר ירון גירש הוא ראש תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית לדמוקרטיה ומפתח פדגוגי במועצה לחינוך ממלכתי-עברי
