השתיקה שעלתה ביוקר: נדחתה בקשת בעלי מניות מיעוט לעצור את הקמת חוות השרתים שלצד תחנת הכוח
החלטה מרתקת שניתנה לאחרונה על ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א חושפת את הפער המסוכן בין זכויות על הנייר לבין זכויות אכיפות במציאות, ומלמדת שיעור יקר ערך לכל בעל עסק או משקיע: הסכם בעלי מניות, גם אם הוא משפטית תקף, ייתכן שלא יהיה בו די כדי לעצור החלטות חברה - אם החברה אינה צד לו או אם הוא לא מעוגן בתקנון החברה
חברת טריפל-מ תחנות כוח, השולטת בחברה המפעילה את תחנת הכוח המשמעותית בבאר טוביה, מצאה את עצמה עם נכס יקר ערך: 29 דונם צמודים לתחנת הכוח. במשך שנתיים, בתשע ישיבות דירקטוריון, נבחנו שלוש חלופות - תחנת כוח נוספת, תחנת אגירה, או חוות שרתים.
החלופה המועדפת, חוות שרתים בהשקעה של כמעט מיליארד שקלים, זיהתה הזדמנות עסקית נדירה: מחסור חריף בהיצע חוות שרתים מול ביקוש גואה, וחלון זמן מצומצם למימוש הכניסה לשוק בתנאים אופטימליים. הדירקטוריון פעל, השקיע במומחים מהשורה הראשונה, השקיע בהתקשרויות משמעותיות לצורך ההכנה הנדרשת, והוציא כ- 7 מיליון ₪ לצורך כך.
ואז בדצמבר 2025 – לאחר כשנתיים של דיונים בדירקטוריון, לראשונה נשמעו טרוניות, ובהמשך, בעלות המניות עלמא ורבוע כחול, פתאום נזכרו לטעון, שיש להן הסכם בעלי מניות משנת 2017 שמקנה להן זכות וטו.
המלכודת המשפטית: הסכם בעלי המניות כלל אינו מחייב את החברה
השופט צימרמן חשף את הבעיה המהותית במהלך של המבקשות. ההסכם משנת 2017 אכן נכרת בין חלק מבעלי המניות, וכלל הוראות תאגידיות - אך במשך שש שנים אף אחת מהמבקשות לא דאגה לעגן את ההוראות הללו בתקנון החברה. התוצאה - הסכם שאינו מחייב את החברה (שכלל אינה צד לו), שהוראותיו לא מצאו את דרכן אל תוך תקנונה, ושאינו מחייב את קיסטון (שנכנסה כבעלת מניות ארבע שנים לאחר כריתתו).
בנסיבות אלה, הוסיף ביהמ"ש, לא רק שהדירקטורים לא צריכים להיות כפופים להסכם, אלא שאסור להם גם להתחשב בו. חובתם לפעול לטובת החברה ולהפעיל שיקול דעת עצמאי, ולא לשרת הסכמים חיצוניים שהחברה לא צד להם.
השתיקה שהרגה את הקייס
אבל הבעיה העמוקה יותר לא הייתה משפטית-טכנית, אלא במישור ההתנהלות. בית המשפט העמיד את המבקשות מול מראה קשה: שנתיים של דיונים בדירקטוריון, תשע ישיבות שבהן הן היו שותפות מלאות להחלטות, 6.9 מיליון שקלים שהושקעו בתכנון - והן שתקו והכמינו את טענותיהן. גם במסגרת הליכים משפטיים עזים הנוגעים להסכם מ- 2017, וגם בהזדמנויות אחרות, הן החרישו ולא טענו דבר נגד חוות השרתים. בנסיבות אלה, נפסק, גם אם לא היה קיים שיהוי בבקשה לסעדים זמניים, קיימים בהחלט השתק ומניעות החורצים לשבט את דינה של הבקשה לסעד זמני נגד קידום הפרויקט.
השופט תיאר זאת בחריפות: "יש קושי ניכר בגישה שלפיה למבקשות (כבעלות מניות) עומדת זכות וטו שבידן להכמין בשרוולן". אי אפשר לאפשר לדירקטוריון להשקיע שנתיים ומיליונים, ורק אז להחליט אם להפעיל וטו - תלוי אם המיזם מוצא חן בעיני בעלי המניות.
מאזן הנוחות שהכריע את הכף: הזדמנות שלא תחזור
הנקודה המכרעת הייתה מאזן הנוחות. המבקשות ביקשו מבית המשפט לעצור את הפרויקט כדי לבחון חלופות אחרות. אבל השופט ראה מבעד לבקשה הטכנית: צו זמני שיימשך שנים (עד סיום ההליך העיקרי) הוא גזר דין מוות לפרויקט. חלון ההזדמנויות של שנתיים-שלוש ייסגר, השוק ישתנה, הכדאיות תרד - והמיזם יקרוס. זאת לעומת הנזק הפוטנציאלי לבעלות מניות המיעוט, שהנו כספי ובר-שיפוי (ואם יתברר שיש להן עילה).
הלקח המשפטי והעסקי: זכויות שאינן מחייבות את החברה, אינן שוות הרבה בשעת פקודה
פסק הדין הזה מלמד שיעור חיוני לכל בעל עסק ומשקיע:
ראשית, הסכם בעלי מניות יכול להיות תקף ומחייב בין הצדדים לו, אך הוא לא יכול להקנות זכויות למנוע תהליכים ניהוליים בחברה, אם החברה אינה צד לו, או אם החברה לא עיגנה את הזכויות בתקנון שלה (ביהמ"ש סייג וציין כי ייתכן שהוא עדיין יקנה זכות תביעה במישור הפנימי בין בעלי המניות). רוצים הגנה מלאה? עגנו אותה בתקנון, או לפחות דאגו שהחברה תהיה צד להסכם ותאשר אותו.
שנית, זכות שלא מופעלת בזמן אמת עלולה להתאדות. שתיקה ממושכת יכולה להתפרש כהשתק, וויתור או חוסר תום לב בהעלאתה מהאוב.
שלישית, כשמדובר בהחלטות דירקטוריון שנעשו בתום לב, בשקיפות ובסמכות - בית המשפט לא ימהר להתערב, במיוחד כשמדובר בשיקול דעת עסקי ראוי.
לבסוף, בבקשות לסעדים זמניים - מאזן הנוחות הוא המלך. פרויקט שעיכובו שקול לכלייתו, מול נזק כספי בר-שיפוי? עניין זה לבדו יכול להכריע ולהביא לכך שצו המניעה יידחה.
עו"ד יגאל קולוף הוא שותף במחלקה המסחרית במשרד וקסלר ברגמן ושות'
d&b – לדעת להחליט
