סגור

קריירה אינה ספורט תחרותי

עבור רובנו החיים לא חייבים להיות תחרות. חשוב שנקשיב לעצמנו, נכיר את אהבותינו וחוזקותינו, וכך נמצא את המקום שנכון לנו בכל שלב בחיים

לכבוד ראש השנה פורסם ב-100 המשפיעים של "כלכליסט" ריאיון מעניין עם איש העסקים מוטי בן משה, בו פרש את משנתו הקרייריסטית: "אני תחרותי, וכסף הוא מדד להצלחה... גדלתי על סיפורי ההצלחה של ביל גייטס וסטיב ג'ובס... אני חושב שכמו כל איש עסקים, אני רוצה להתפתח, להשפיע, לשנות, להשאיר חותם... אני בן אדם תחרותי, ולא פעם הפסדתי עסקאות. אבל אני לא נותן להפסדים להפיל אותי, אני מיד מתקדם קדימה, עושה סוויץ' בראש ורץ לעבר המטרה הבאה... זה חלק מהדנ”א. גם כשאתה נופל צריך לקום, להתמודד. כולם נופלים, החכמה זה לקום".
קריאת הריאיון העלתה בי מספר תהיות לגבי מושג ההצלחה המאפיין אותנו כחברה. איך אפשר למדוד מיהם 100 האנשים המשפיעים והמצליחים ביותר? "השפעה" בקריירה ובכלל ניתן למדוד בצורה אובייקטיבית - מי גורם לנו לפעול בצורה מסוימת, לחשוב באופן כזה או אחר או למי אנחנו מקשיבים בבואנו לקבל החלטות גורליות. וכנאמר מעל לכל - כסף כמדד האובייקטיבי ה"נכון" ביותר להצלחה. אבל האם הצלחה אינה גם מושג סובייקטיבי? ומהי התרומה של מודל ההצלחה ה"אובייקטיבית" לאווירת התחרותיות וללחצים הפיזיים והנפשיים העצומים אליהם היא שואבת אותנו?
במקום לחגוג את הדרכים השונות והמגוונות בהן אנו יכולים להצליח ולממש את עצמנו, בוחרת התקשורת להציג שוב ושוב אנשי קריירה ש"כבשו את העולם" והתברגו לתפקידים בכירים כפסגת ההצלחה. בחירה זו, החוזרת על עצמה כמדי שנה, להעמיד בקדמת הבמה אנשי קריירה המציבים סטנדרטים כמעט בלתי אפשריים, ובמרביתם אלו הכלכליים, גורמת לשאר האנשים ה"רגילים" להרגיש הרבה פחות ממומשים במהלך הקריירה האישית שלהם ובכלל בחייהם.
הישגי האנשים ברשימה בהחלט ראויים להערכה, אך כמוהם גם אותם ההישגים של נשים וגברים אחרים שאת עבודתם ותרומתם לחברה לא ניתן למדוד או לכמת. למשל מתנדבים, שמעניקים לזולת מזמנם ומהידע שלהם מבוקר עד ערב במסירות אין קץ וללא תגמול כספי, או העובדים במגוון מקצועות טיפוליים שמעצבים את פני הדור הבא ותורמים לצמצום הפערים החברתיים. אלו מגשימים את מודל ההצלחה לא פחות מאנשי עסקים או מנכ"לים בכירים.
1 צפייה בגלריה
הצלחה עלייה בדרגה התקדמות בעבודה
הצלחה עלייה בדרגה התקדמות בעבודה
הצלחה
(צילום: שאטרסטוק)
ובכלל, האם במסע שלנו לעבר מימוש עצמי אנו אמורים לחוות תחרות עם אחרים או להתמקד בעצמנו? ומדוע חלק כה גדול מאיתנו מרגיש כמעט בעל כורחו שהוא חי בתחרות עם סביבתו? אנחנו מתחרים על מקום עבודה, על קבלה למקצועות יוקרתיים באוניברסיטה, על הכרה, על מספר העוקבים באינסטגרם - כל אחת ועולמה, כל אחד והיקום שלו. כאשר אנו מנסים להשיג משהו שהכמות שלו מוגבלת, בלית ברירה ניגרר לתחרות, גם אם זו אינה תחרות ספורט או תחרות רשמית. אם לא התקבלתי ללימודי רפואה, שמספר המתקבלים אליהם מוגבל וקטן, אז ב"תחרות" הזאת לא הצלחתי, אך אין זה אומר דבר או חצי דבר בנוגע להיותי אדם מצליח.
קריירה אינה ספורט תחרותי. אין במה שעליה יעמדו מקום ראשון, שני ושלישי. אין שיא לשבור. ובכל זאת רובנו רוצים להצליח ולהיות מוערכים. אולם לאנשים שונים הגדרה שונה להצלחה. הצלחה עשויה להיות כלכלית והיררכית לפי אמת מידה "גברית", והיא יכולה להתבטא גם בעבודה מעניינת ומאתגרת, מספקת ומממשת, גם אם לא ניתן לתרגם אותה להישגים מדידים.
אנחנו מצליחים כשאנו מגדירים לעצמנו מהם הערכים החשובים לנו וזוכים לפעול לפיהם, כשאנו חיים את חיינו עם סיפוק. אנשים הקשובים לחלומותיהם ולקולם הפנימי, המטפסים על סולם משלהם, בלי להתייחס לסולם הכלכלי והחברתי הנורמטיבי, ראויים גם הם להיחשב ל"מצליחים". אנשים אלה יעמדו על הפודיום האישי שלהם, כשהם מממשים את עצמם בדרכם.
עבור רובנו החיים לא חייבים להיות תחרות. חשוב שנקשיב לעצמנו, נכיר את אהבותינו וחוזקותינו, וכך נמצא את המקום שנכון לנו בכל שלב בחיים ונצליח בדרכנו.
ד"ר יעל יצחקי, פסיכולוגית חברתית ודוקטור לתחומי הניהול, היא מייסדת ומנכ"לית עמותת "נטע - המרכז לפיתוח קריירה" ומחברת הספר "מצליחה בדרכה - החופש להיות את בקריירה"

לכתבה זו פורסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של כלכליסט לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.