"אתה סוגר את החלון ומתפלל לטוב": המציאות הכאוטית של הישראלים במפרץ
ישראלים שנמצאים בדובאי, אבו דאבי ובחריין מספרים איך נראים החיים תחת המתקפות האיראניות הבלתי פוסקות, בלי ממ"דים ובחלק מהמקומות גם בלי אזעקות, ובזמן שהמדינות מנסות לשמור על שגרה עם מנהיגים שמצטלמים שותים קפה בקניון; "כשהבומים מתחילים ורואים יירוטים בשמיים - אנחנו יורדים למועדון תת־קרקעי שהפך למקלט מאולתר או לחדר מדרגות"
במלחמה הנוכחית איראן משגרת טילים וכטב"מים לא רק לעבר ישראל, אלא גם לעבר מדינות המפרץ. ישראלים שחיים ועובדים שם, לצד מטיילים שנתקעו באמצע חופשה, מתארים בשיחות עם כלכליסט כיצד הם מתמודדים עם מתקפות הטילים בדירות ללא ממ"דים, כאשר המפלט העיקרי הוא חניוני הבניינים או חדרי מדרגות — ולעיתים גם נסיעה למדבר המרוחק. הם מספרים גם כיצד מתנהלים החיים בלי אזעקות בחלק מהערים, כיצד מתקבלות התרעות בטלפונים בלבד, ועל השגרה שמדינות המפרץ מנסות לשמור עליה: עסקים פתוחים, מסעדות פעילות, ומנהיגים שמצטלמים שותים קפה בקניונים — בזמן שבישראל רבים צמודים למסכי החדשות.
"הבניין רעד – אז נסענו למדבר"
זהבה מנביץ ברדה, שחיה עם בעלה ההייטקיסט באבו דאבי, בקומה ה-46 של רב קומות (70 קומות) לאחר שעשו לפני שנה וחצי רילוייקשן לנסיכות, מספרת כי השיגורים מורגשים היטב בבניינים הגבוהים. "מי שגר בקומות העליונות מרגיש בזמן השיגורים שהבניין ממש רועד", היא אומרת. "לכן החלטנו לעזוב את העיר ולנסוע למלון באזור יותר מדברי ומבודד, כדי להתרחק ולהתאוורר".
לדבריה, בניגוד לישראל, מערך ההתגוננות האזרחי מוגבל. "הם לא מורגלים פה למצב מלחמה, אמנם יש הגנה אווירית שמיירטת את רוב השיגורים, אבל אין להם כמו בארץ פיקוד עורף שנותן הנחיות ברורות, אין בדירות ממ"דים, אין מיגוניות, ואם יש אזעקה או התרעה בטלפון - יורדים לחניון הבניין או יוצאים לחדרי מדרגות, או שאתה נכנס לחדר בלי חלונות בדירה. אנשים אצלנו ירדו עם תחילת המתקפה לחניונים, הביאו אוכל, מזרונים, חלק שהו כמה שעות, אחרים נשארו לישון".
לצד תחושת האיום, מנביץ־ברדה מתארת גם תגובה מהירה של הרשויות. בנוסף הודיע הממשל באבו דאבי כי תיירים שנתקעו במדינה בגלל ביטולי הטיסות יקבלו מימון מלא לשהייה, כולל אש"ל, ומלונות שינסו להעלות מחירים צפויים לסנקציות. "הדברים פה מנוהלים מדהים", היא אומרת. "מרבית האנשים במדינה הם תושבי חוץ, והתחושה היא שההנהגה דואגת להם". היא מתארת את ההתארגנות המהירה של הממשל באבו דאבי: "תוך יומיים בלבד הם הרימו לימודים מרחוק לתלמידים בבתי הספר, ולמיטב ידיעתי כמעט כל העסקים מתנהלים כרגיל – חדרי כושר, סופרמרקטים, מסעדות ועוד.
ונסה שרר, בעלת סטודיו לקרמיקה ובעלה, העוסק בנדל"ן, עברו גם הם לאבו דאבי מישראל לפני חמש שנים, וגרים בדירה בבניין. "מזל שיש לנו מרתף חנייה, כי כשהיו אזעקות ירדנו לשם, כי אין ממ"דים בדירות פה בכלל", אומרת שרר. "מי שבאמת בבעיה אלה אנשים שגרים בבתים פרטיים, כי אין להם חניונים תת-קרקעיים כמו בבניינים, אז הם צריכים להיכנס לחדר בלי חלונות".
היא מתארת לילה מתוח במיוחד: "ביום הראשון של המלחמה היינו עד ארבע לפנות בבוקר בחניון הבניין בגלל הפיצוצים. רסיס אפילו נפל בבריכה של קומפלקס הבניינים שלנו, ממש מול הדירה".
בהמשך השבוע החליטו לעבור למלון במדבר, כשעה וחצי נסיעה מהעיר. "סגרתי את הסטודיו כי אין שם מקלט קרוב ואני חוששת לפתוח. בתי הספר סגורים. הקניונים עובדים כרגיל, אבל ברחובות רואים פחות אנשים".
בדובאי: בלי אזעקות, רק התראות בטלפון
בעוד שבאבו דאבי נשמעות לעיתים אזעקות, בדובאי אין אזעקות כלל. שלי זוהר, בלוגרית טיולים ובעלת חברת תיירות שחיה בדובאי חמש שנים, מספרת: "יש הרבה שיגורים לכיוון דובאי, אבל רובם מיורטים. אין אזעקות, אבל אנחנו מקבלים התרעות לנייד שמנחות למצוא מחסה. אין כאן ממ"דים אז אני יורדת לחניון או נכנסת לחדר מדרגות. כישראלים אנחנו יחסית מתורגלים".
לדבריה, האווירה הציבורית שונה מאוד מזו שבישראל. "אנשים לא יושבים מול ערוצי החדשות כל היום. אפילו פרסמו תמונות של ההנהגה המקומית יושבת בקניון ושותה קפה כדי לשדר שהעסקים נמשכים כרגיל".
לדברי זוהר, למרות המצב הביטחוני,החיים בדובאי ממשיכים כמעט כרגיל: "אנשים יוצאים, המסעדות מלאות, חדרי הכושר פעילים והקניונים עובדים". עם זאת, תחום התיירות, שבו היא פועלת נפגע. "קבוצה שהייתה אמורה להגיע באמצע החודש ביטלה. לצערי אני כבר מתורגלת לזה. אחרי 7 באוקטובר עבדתי קשה מאוד כדי להחזיר ללקוחות את הכסף, ואני מכירה את ההתנהלות מול המלונות".
חב"ד מסייעים לתיירים שנתקעו
לדבריה, חב"ד בדובאי מסייעים גם לקהילה הישראלית וגם לתיירים שנתקעו במדינה: "יש קו סיוע וקבוצות וואטסאפ לתיירים, הם תגברו את הסופרמרקט הכשר ומסייעים גם בתרופות. בנוסף ארגנו פעילויות לילדים הישראלים. הם קיימו פעילות פורים בזום, הדרכות להורים להתמודדות עם מצב חירום, הסתובבו בין בתים לקריאת מגילה ודאגו למשלוחי מנות ולחלה לשבת".
אך עבור ישראלים שהגיעו לטיול ונאלצו להישאר במדינה - החוויה הרבה פחות רגועה. דורין יחזקאל מפתח תקווה הגיעה עם בעלה לחופשה קצרה בדובאי, כאשר הטיסה חזרה תוכננה למוצאי שבת. המלחמה פרצה באותו בוקר — והטיסה בוטלה. מאז הם תקועים בעיר. "בבית מחכה לי תינוק בן שלושה חודשים ושני ילדים בני ארבע ושמונה שנשארו רק עם אמא שלי", היא אומרת.
לדבריה, בשבת החלו פיצוצים עזים באזור המלון. "אין אזעקות וגם לא קיבלנו התרעות לטלפונים. פתאום שמענו בומים חזקים. היו שתי נפילות באזור המלון. זה מפחיד מאוד". בהמשך השבוע נאלצו להחליף מלון לאחר שהמחירים זינקו. "אנחנו משלמים בערך 1,000 שקל ללילה. כביסה עולה 60 שקל לפריט - כסף שלא תכננו להוציא ומתחיל להיגמר". במלון החדש יש מועדון תת־קרקעי שהפך למקלט מאולתר. "כשהבומים מתחילים ואנחנו רואים יירוטים בשמיים — אנחנו יורדים לשם או לחדר מדרגות". היא מוסיפה: "אני מוכנה לשלם הרבה רק כדי לחזור לילדים שלי בארץ. אבל כמעט שאין טיסות, וגם אלה שמזמינים לעיתים מתבטלות".
"הישראלי היחיד בבחריין"
חוויה יוצאת דופן עבר גם אופק הירשנזון, שנתקע בבחריין (שאינה חלק מאיחוד האמירויות). לדבריו, הוא היה הישראלי היחיד במדינה. הירשנזון הגיע לכנס הייטק בדובאי ולאחריו קפץ לבחריין לטיול קצר. "בשבת בבוקר התחילה המלחמה ושדה התעופה היחיד במדינה נסגר", הוא מספר. "דיברתי עם השגרירות ואמרו לי שאני הישראלי היחיד שתקוע שם". לדבריו, האזעקות במדינה היו תכופות. "כל יום היו 10–15 התרעות. חלק מהפעמים הייתה אזעקה, ובחלק מהמקרים פשוט שמעתי פיצוץ קרוב בלי התרעה". הוא מתאר מצב ביטחוני מתוח במיוחד: "ירו שם כל הזמן - לעבר אסדות גז, השגרירות האמריקאית, בסיסים אמריקאיים ושדה התעופה". גם שם אין מקלטים או מרחבים מוגנים. "המלון הראשון שבו שהיתי היה מודרני עם חלונות גדולים — וזה היה מפחיד. עברתי למלון קטן ונמוך יותר עם חלונות קטנים". לדבריו, בזמן אזעקה לא היה הרבה מה לעשות. "אתה סוגר את החלון ומתפלל לטוב". רק לאחר כמה ימים הצליח לצאת מהמדינה: "ביום חמישי הצלחתי לעלות על טיסה חזרה לאבו דאבי. משם אני מתכנן לטוס ללונדון ולהמתין עד שאפשר יהיה לחזור לישראל".
