מהגנה למניעה: הגיע הזמן לרפורמה שתעצור ניצול מבוגרים וקשישים בזמן אמת
כעורך דין מסחרי המטפל שנים בהעברה בין-דורית ובסכסוכים משפחתיים, אני ער למגמה מדאיגה: בתי המשפט עמוסים בתביעות המצביעות על תופעה גוברת של ילדים, קרובי משפחה או מטפלים "משתלטים" על נכסים ודירות של אדם מבוגר בחוסר תום-לב.
המקרים הטיפוסיים: שכנוע ההורה לחתום על צוואה מפלה, העברת נכס משמעותי לילד, או צירוף הילד כשותף/מיופה-כוח בחשבון הבנק. אמנם לרוב מדובר בילד, אך לעיתים גם בקרוב אחר (שאקרא לו בציניות: "האחיין המתעניין פתאום"), או במטפל, המנסה להחתים את המבוגר על מסמכים המעבירים לו נכסים.
כשמגיעים לבית המשפט, לרוב כבר מאוחר מדי. ההליך ארוך, יקר ומותיר משפחות מפולגות. בתי המשפט מתקשים להתמודד עם עומס התביעות, ולעיתים הילדים המקופחים נותרים עם צלקת קשה, כשדווקא המקפח יוצא נשכר.
המודל הישראלי מתמקד בריאקציה מאוחרת, בעיקר דרך עילת "השפעה בלתי הוגנת", ובעיקר לאחר שהנזקים קרו. הדבר גורר הליך יקר, מאלץ את הנפגעים לספוג עלויות משפטיות כבדות, וברוב המקרים לא ניתן לרפא את הנזק במלואו, כיוון שמרבית ההליכים נסגרים בפשרות (או בפסקי דין שלא משיבים את הגלגל לאחור במלואו).
אבל יש דרך אחרת - למנוע את הנזק מראש. מדינות שונות בעולם מתמודדות עם התופעה במישורים מגוונים.
בטנסי, ניצול קשיש (מעל גיל 70) נחשב לעבירה פלילית שעונשה עד 12 שנות מאסר. בישראל אמנם יש עבירות של פגיעה בחסרי ישע, אך הן אינן מכסות בהכרח ניצול כלכלי.
בצרפת ובגרמניה אימצו מנגנון של נוטריון לאישור עסקאות נדל"ן. הנוטריון, משפטן בעל הכשרה גבוהה, פועל כיועץ עצמאי ואובייקטיבי לכל הצדדים. עליו לוודא שמעביר הנכס בעל כשרות מלאה ופועל מרצון חופשי. אם לנוטריון יש ספק, עליו לסרב לבצע את הפעולה. מערכת הנוטריונים, הנהוגה במשפט הקונטיננטלי, למעשה מגלמת הליך אישור חיצוני ומחייב של עסקה. זהו עמוד תווך יסודי של שיטת המשפט, הבנוי על העיקרון של מניעת התדיינויות באמצעות פיקוח מומחה ובלתי תלוי. ישנה רשות משפטית ניטרלית שמפקחת על יצירת חוזה העברת הנכס, ובכך מצמצמת באופן דרמטי את הסבירות לתביעה המבוססת על היעדר כשרות או השפעה בלתי הוגנת.
אציע למחוקק בישראל גישה מרובדת למלחמה בתופעת ניצול המבוגרים, הבנויה על ארבעה אדנים:
1. החמרת הענישה בגין ניצול קשיש על ידי בן משפחה וקביעת חזקות מקילות בנושא ההוכחה (כיום אין סעיף עבירה יעודי לכך, ובד"כ ההתייחסות האפשרית היא דרך עבירות העושק או קבלת דבר במרמה). הגדרת עבירה ייעודית תיצור נורמה שתוקיע את המעשה ותציב הרתעה ממשית על חירותו של בן המשפחה (או גורם אחר) שמבצע את העבירה.
2. חובת אימות על ידי גורם שיפוטי: עבור מבוגרים מגיל 70 ומעלה, יידרש אישור צוואה או עסקת מתנה על ידי גורם שיפוטי (רשם ייעודי או בית משפט, בדומה למסלול של אישור הסכמי ממון). גורם זה יוודא את רצונו החופשי של המעניק, יכולתו הקוגניטיבית והבנתו את השלכות הפעולה, טרם אישור פעולת ההעברה/צוואה.
3. איסור על ייצוג כפול של עורך הדין – פעמים רבות, עורך הדין שנדרש לטפל בעסקת מתנה בין מבוגר לאדם אחר (ואין זה משנה אם מדובר בילד או באדם אחר) מתברר בדיעבד כעורך הדין של הנהנה מעסקת המתנה. אמנם, עורך הדין מחויב לחובות אתיות, אולם לצערנו נראה כי קיומן של חובות אלה אינו מספק הרתעה מספקת. על כן מוצע לקבוע איסור גורף על עורך דין לייצג את שני הצדדים בעסקת מתנה שבה מעורב אדם מעל גיל 70, או לחייבו להמליץ בכתב למעניק המתנה ליטול ייצוג משפטי נפרד.
4. חובה לבנקים להזהיר לקוחות מבוגרים – כאשר אדם מעל גיל 70 מבקש לצרף בן משפחה כשותף או מיופה כוח בחשבון, הבנק יידרש להזהירו בכתב על ההשלכות האפשריות (בנוסח שיוכתב מראש) ולאמת את הבנתו. מנגנון זה ירתיע את מי שמבקש להשתלט על הנכס, ויגן על הבנק מתביעות אם יקיים את הפרוצדורה כנדרש.
מעבר ממגננה למניעה
ישראל נלחמת כיום בתופעה הפסולה של ניצול כלכלי של מבוגרים רק לאחר מעשה. דיני "השפעה בלתי הוגנת" מורכבים, יקרים וקשים להוכחה.
עדיף לעצור את הנזק מראש. אימוץ המודלים המוצעים יכול להציל משפחות רבות מאובדן נכסים, לשמור על שלמות התא המשפחתי, למנוע ניצול אנשים מבוגרים, להקטין את העומס על בתי המשפט ולהגדיל את הרווחה החברתית.
יגאל קולוף הוא שותף במחלקה המסחרית במשרד וקסלר ברגמן
