במעמד צד אחד: להרצי הלוי נמאס ממבקר המדינה
אחרי 4 טיוטות של דו"חות ביקורת עוד לפני שהעיד, להרצי הלוי נמאס והוא הצטרף לעתירת הסניגוריה הצבאית נגד מבקר המדינה - שמתעקש לחקור את צה"ל ולחוס על ראש הממשלה. וגנץ מגיש לנתניהו את הלחי השלישית
1. חקירה" ומסקנות במעמד צד אחד
לאנגלמן אצה הדרך לסמן את האשמים - בעיקר את הלוי
"מדובר בעניין חריג בחומרתו", כותב הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי למבקר המדינה מתניהו אנגלמן, "טיוטה שמגובשת בטרם בדיקה כראוי, שקולה לחץ שנורה וסביבו מצוירת לאחר מכן המטרה". הלוי מספר על ארבע טיוטות כאלה שכוללות הערות אישיות והטלת אחריות על הלוי ומבוקרים אחרים "בלי שטרחתם לשמוע את המבוקר, לקבל ממנו מידע ולאפשר לו ליתן את עדותו, עמדתו והמידע שבידו".
ועוד הוא מוסיף: "משגובשה עמדה שלילית כלפי מבוקר ונכתבה טיוטה, קשה ולעתים בלתי־אפשרי למי שכתב אותה להשתחרר מהקו המרכזי בה ומהנרטיב שיש בה. מדובר בלעג לרש. האפשרות של המבוקר להגיב לטיוטה שגובשה, אינה מהווה תחליף לחובה של המבקר לבחון את כל המידע הרלוונטי ולקבל את התייחסותו של המבוקר לפי גיבוש המסקנות".
מכתבו של הלוי הוגש אתמול לבג"ץ במסגרת עתירת הסניגוריה הצבאית לעצור את המבקר מלהעמיק ולהאיץ את ביקורתו בנושאי הליבה, ששמורים לוועדת חקירה ממלכתית. וזאת בטענה שהמבקר מטרפד בכך את עבודתה התקינה לכשתקום. בנוסף, עותרת הסניגוריה נגד הפגיעה בזכויות המבוקרים, כמו הטלת אחריות אישית בטיוטות הביקורת על הרמטכ"ל לשעבר ומבוקרים אחרים מבלי לשמוע אותם. "אני מבקש שטיוטות דו"חות שנשלחו מבלי לקבל התייחסות גורמים רלבנטיים וכוללות הערות אישיות כלפיי וכלפי פקודיי ייגנזו", כותב הלוי.
ארבע הטיוטות שאליהן מתייחס הלוי הן: "ההסברה הממשלתית הבינלאומית", "פינוי חללים אזרחיים", "המסיבה בחניון רעים (נובה) – הליכי האישור וההיערכות לאבטחתה" ו"ההגנה על המרחב האזרחי וערים בדרום על רקע אירועי 7.10.23". בארבעתן כותב הלוי "הגעתם למסקנות אישיות כנגדי".
אנגלמן בתשובתו שולל כ"חסרת שחר" את טענתו הפסימית של הלוי, כאילו יתקשה לחזור בו ממסקנותיו לאחר שגיבש את מסקנותיו בטיוטת הביקורת. והמסקנות האלה, כותב המבקר, נכתבו "לאחר בדיקה יסודית, מקיפה ומקצועית", כזו שלא בהכרח דורשת לשמוע את הלוי ושאר המבוקרים. "עיון בהערות הביקורת הנוגעות אליך", כותב אנגלמן, "מלמד כי המידע שהיה בידי צוותי הביקורת בנושאים אלו היה מידע עובדתי שנבדק ותוקף באופן הדרוש והינו מספק לצורך גיבוש הערה בשלב טיוטת הדו"ח המועברת לעיונך ולהתייחסותך".
הלוי טוען שבטיוטות אלה "ישנם פערים עובדתיים משמעותיים ביותר. הטעויות וההטיות בטיוטות הן בלב העניין, וניתן היה להימנע מהן בקלות אם הייתם טורחים לפנות אליי ואל גורמים רלוונטיים נוספים ולקבל התייחסותנו בטרם גיבשתם את עמדתכם". לכלכליסט נודע על פערים עובדתיים משמעותיים, למשל בטיוטה שעסקה בפינוי החללים. לפי המבקר הכאוס שלט והכל נוהל באמצעות יוזמות פיראטיות של מתנדבים. לפי המבוקרים, כבר ב־8 באוקטובר ירדה פקודה מסודרת והוקמה מפקדה ייעודית לטיפול באירוע. המבקר מצייר מציאות הפוכה לגמרי, נטען.
בדו"ח על ההסברה הבינלאומית הוסקו מסקנות נגד דובר צה"ל דניאל הגרי, שדווקא הגדיל ראש והיה הדובר המערכתי היחיד שהתייצב אל מול האומה, גם בשעות הקשות שכל האחרים העדיפו להסתתר. ועכשיו המבקר מצא שהוא חרג מסמכותו לנושאים שאינם נטו צבאיים. לגבי שתי הטיוטות הנוספות, אבטחת הנובה וההגנה המרחבית בדרום, כותב הלוי: "תיאור הממצאים וההערות האישיות חורג באופן מובהק מתחום הביקורת שהוגדר. הערות בטיוטות משקפות קביעת דעה קדומה ביחס לנושאים שטרם נבדקו. בכך מוכפל הפגם: לא רק שהביקורת התנהלה מבלי שניתנה הזדמנות למבוקרים להציג את עמדתם, אלא שגם סדר הביקורות שנקבע הופר בפועל. מהטיוטות עולה חשש כבד שהמבקר גיבש עמדה מוקדמת בנוגע לסוגיות מהותיות עוד בטרם החל הליך הביקורת הפורמלי בעניינן".
הלוי מתכוון כאן למטרת אנגלמן "לפלוש" לנושאי ליבה של מדיניות ואסטרטגיה שאינם בתחומו, אבל יש בהן לסייע למאמץ של נתניהו להפיל את עיקר האחריות על הצבא. מאמץ שמתוסף על הכוונה שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית, אלא ועדה אחרת "שהרכב חבריה ישקף דעות שונות בציבור ובכך תזכה הוועדה לאמון ציבורי רחב", נוסח שהוא שם קוד לוועדה שתיבחר כנראה בידי הכנסת, כלומר בידי נתניהו.
המבקר בתגובתו מגן על המתודולוגיה של הביקורת – קודם טיוטה וממצאים ורק אחר כך קבלת התייחסות נידוניה - והוא מדגיש שבענייני הליבה לא יפסח גם על ראש הממשלה, שגם הוא קיבל לאחרונה להתייחסות שורת טיוטות, ובכללן אלה שמזכיר הלוי. וגם טיוטה בנושא "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל". נתניהו, בינתיים, לא מחה על הגדרה גורפת זו של אנגלמן. כנראה שאינו חושש מהאחריות שזה יטיל עליו.
2. גנץ כבר לא יכול להיגמל מזה
מציע לנתיהו הקרבה נואשת, שהוא כלל לא זקוק לה
גם מבקריו הגדולים של בני גנץ לא חולקים על טוהר כוונותיו. הם חולקים על תבונתו, על תמימותו, על שהתגשמה בו השורה האלמותית של מאיר אריאל ״מי שנדפק פעם אחת (אצלו כבר פעמיים - מ״ג) – כבר לא יכול להיגמל מזה״. אבל, גנץ זכה לכך שאיש לא מפקפק שטובת המדינה תמיד לנגד עיניו.
המלכודת הפוליטית שישראל נקלעה אליה היא ״מלכודת מוות״, אם לשאול ביטוי ממקום אחר של הרמטכ"ל אייל זמיר. מדובר במלכודת מוות לדמוקרטיה הישראלית. אל המלכודת הזו מצעידה אותנו הקואליציה האנטי־דמוקרטית, שמאפשרת את שלטונו של בנימין נתניהו.
כאשר 11 שופטי בג״ץ קבעו שנאשם מוסמך להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה, אף פוליטיקאי שמחשיב עצמו הגון לא היה מוכן להצטרף לממשלת נתניהו. לכן נותרו לו כשותפי שלטון רק החרדים והתשלובת הכהניסטית של סמוטריץ, בן גביר ואבי מעוז. לחבורה הזו יעדים משלה. יעדים שרמיסת הדמוקרטיה ומערכת המשפט הם תנאי הכרחי להשגתם. מדובר בחזון ארץ ישראל השלמה, המשיחית והגזענית. חזון שעובר דרך הבערת השטחים והר הבית ועכשיו גם דרך התנחלות בעזה – הזדמנות שנפתחה אחרי טבח 7 באוקטובר. ולחבורה הזו יש דופן חרדית, שכרגע ניתקה ממנה, אבל ממשיכה לתחזק אותה בציפייה לחוק השתמטות.
פעמיים נכנס גנץ לממשלת נתניהו - בתקופת הקורונה ולצורך המלחמה בעזה. פעמיים רימה אותו נתניהו. לעס וירק. השתמש והשליך. גנץ מסביר את הניסיון השלישי בצורך הדחוף לשחרר את החטופים, לסיים את המלחמה, לחוקק חוק גיוס וללכת לבחירות. הבעיה ברעיונות האלה, חוץ מזה שהם טובים ונכונים, היא שנתניהו לא צריך אותו כדי לבצעם. וגרוע מזה – נתניהו לא ממש רוצה בהם. גנץ מאמין שיוזמתו, גם אם לא תצלח, תחשוף את פרצופה האמיתי של סרבנות נתניהו ללכת למקום שרוב הציבור באמת רוצה. תודה גנץ, בשביל זה אפשר להסתדר בלעדיך.
בסערות סביב כניסותיו הקודמות של גנץ, בלטה הביקורת של יאיר לפיד שניתן היה לקבל את המהלך אילו הותנה בהרחקת הכהניסטים הקיצוניים מהממשלה. וכך גם היה חוזר המצב שתמיד היה רצוי לנתניהו – קיומה של דופן מרכז־שמאל בממשלותיו הקודמות. הדופן הזו נגרעה ממנו מרגע שהפך לנאשם בפלילים. עכשיו, למרבה הפלצות, נתניהו הפך לדופן הזו, למוקד התקוות לשפיות כלשהי, כאשר הוא עצמו מסוחרר בתוך מסע נקמה מטורף במערכת המשפט. אז לא רק שאין דופן מרכז־שמאל בממשלה - מהסוג שהיו אהוד ברק או משה כחלון, שהגנו על מערכת המשפט – אלא קיבלנו בה קואליציה מקיר אל קיר שממוקדת בהחרבת המשפט והדמוקרטיה.
קואליציית נתניהו נוסעת על שני סוגי דלק: האחד, החרבת המשפט והשני, הדלק הכהניסטי שמבטיח לנתניהו וממשלתו את הרוב הפרלמנטרי. גנץ מנסה להשתחל אל תוך מערכת הבריתות הזו כשבאמתחתו רעיונות שמסכנים את עצם קיומה. הוא בעצם קורא לנתניהו להפנות עורף לדרך ההרסנית שבחר ללכת בה עד כה. דרך שאליה הוסללה דרכו – על ידי משפטו, על ידי משפחתו, על ידי שותפיו הפוליטיים. כולם מדרבנים אותו לרסק את הדמוקרטיה ולהפוך לשליט יחיד. כולם מאיימים עליו שלא להפסיק את המלחמה ולשחרר חטופים.
אם גנץ סבור שהמהלך שלו יסיט את הספינה הזו ממסלולה, אז הוא באמת לא למד כלום. לא מניסיונו האישי ולא על נתניהו. ואם המהלך הזה יבדל אותו משאר חבריו לאופוזיציה באופן שיפיח חיים חדשים במפלגתו הגוססת – גם טוב. מה רע אם מנהיגות אמת פוגשת שיקול פוליטי?
