פרשנות
קריית שמונה לא צריכה שוב הבטחות ונאומי "מיליארדים", אלא טיפול שורש
שיעור נמוך של בעלי השכלה גבוהה, הכנסה נמוכה מהממוצע ברשויות דומות וניידות מוגבלת - בזמן שהמספרים מראים עיר שנתקעה במקום, הפוליטיקה ממשיכה למכור ערב בחירות הבטחות גדולות שמתכווצות למיליונים שלא משנים מציאות
יש משפט אחד שחוזר בכל מערכת בחירות בישראל, במיוחד כשמצלמות נפתחות בצפון: "הפעם זה אחרת". באים, מחייכים, מבטיחים, מצטלמים - ואז חוזרים למרכז - או לשטחים. קריית שמונה כבר מכירה את הטקס הזה בעל פה. הוא מתחיל תמיד באותה מנגינה ובלחן הידוע: "מהפכה", "מיליארדים", "לא תכירו את הצפון". הוא מסתיים תמיד באותה תוצאה: עוד מסמך, עוד כותרת, עוד "תוכנית לאומית" – והכספים מוקצים בסוף ליעד אחר שיותר משתלם פוליטית.
מי שהפך למומחה בתחום הוא ראש ממשלת ישראל שכיהן הכי הרבה זמן מאז הקמתה - בנימין נתניהו. הפעם, הוא הגיע עם שרת התחבורה נירי רגב שניצלה פתיחה מחדש של מנחת כדי להקים פסטיבל בחירות שלם. גם הפעם, כמו ב-20 השנים האחרונות, נשמעה אותה הבטחה: "נשקיע מיליארדים בצפון תוך הזרמת תחבורה אווירית, רכבתית וכבישים מהירים"..."אנחנו הולכים להשקיע כאן מיליארדים בפיתוח הצפון"; "לעשות כאן מהפכה ענקית". וכרגיל, כגודל הסכנה לאבד את השלטון - כך גודל השקר.
הפעם זה אפילו הגיע עם איום: המהפכה שנתניהו ורגב מבטיחים תהיה כזו גדולה שתושבי קריית שמונה לא יבינו שהם בקריית שמונה. אגב, בתוך הסעיפים הטכניים, כבר מסתתרים הנתונים שמספרים סיפור "קצת" יותר צנוע: הפעלת המנחת הוא בהיקף תקציבי של כ־10 מיליון שקל בשנה. איפה המיליארדים? כנראה שהם יגיעו בהמשך? עם סכומים כאלו לא מחוללים שינוי כלכלי עמוק של פריפריה. כולם יודעים זאת - גם נתניהו ורגב.
הבעיה האמיתית היא שקריית שמונה באמת זקוקה למהפכה כדי להעיר אותה ולהחיות אותה. היא זקוקה להון אנושי, לתעסוקה איכותית, ליכולת למשוך משפחות חזקות ולשמור על צעירים. וכאן המספרים מדברים - לא נאומים. לפי ניתוח הנתונים של הלמ"ס, קריית שמונה נמצאת באשכול חברתי־כלכלי 5, נכון ל-2021. קרי, חייבים להמתין עוד כמה שנים טובות כדי להבין מה האסון והמחדל עשו לה (הנתונים יגיעו סביב 2030 - עד אז יהיה אפשר להאשים משהו אחר). היא בעלת מדד שלילי קל – כ־0.16-. כלומר, היא לא קרסה (לפחות עד 2021) והיא לא בתחתית המדינה, אבל היא "תקועה".
בפועל, היא כבר עשורים ברבע התחתון של קבוצת ההשוואה שלה כמעט בכל מה שמרכיב מוביליות כלכלית: השכלה, הכנסה, ניידות. למשל, שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בקרב בני 25–64 עומד על כ־22% בלבד - לעומת 30%–32% ברשויות דומות באשכולות 4–6. זה לא פער קטן; זה פער שמגדיר את תקרת הזכוכית של העיר לשנים קדימה. בלי הון אנושי אין משלחי יד עתירי שכר, אין עסקים שמייצרים מעגלי תעסוקה איכותיים, אין יכולת להחזיק צעירים - והעיר נשארת תקועה.
גם מדדי רמת החיים "השקטים" משקפים את אותו קיפאון: מספר כלי הרכב ל־100 תושבים בני 17 ומעלה עומד על כ־53 בלבד, לעומת יותר מ־60 בערים דומות; ואגרת הרישוי הממוצעת היא כ־1,320 שקל לעומת כ־1,450 בממוצע האשכול. כלומר, לא רק פחות ניידות - גם צי רכב חלש יותר, שמרמז על הכנסה נמוכה יותר. אפילו הצריכה הפרטית "מסגירה": מספר ימי השהייה הממוצעים בחו"ל של תושבי קריית שמונה הוא כ־1.4 ימים בלבד, לעומת מעל שני ימים ברשויות דומות.
הנתונים הללו ביחד מהווים אינדיקציה ברורה למעמד בינוני־נמוך שחי עם מעט מרווח נשימה. לא "עיר קורסת"- אמרנו. פשוט עיר שלא מצליחה להתקדם. ואז מגיעה המלחמה - לא כאירוע שמסביר הכול, אלא כמכפיל נזק. המלחמה לא יצרה את הבעיה של קריית שמונה - היא רק הקצינה אותה. פינוי תושבים, פגיעה בשגרה הכלכלית, והעמקת אי־הוודאות –רק החמירו את המצב. לא גרמו או יצרו אותו. גם לפני הירי והפינוי, זו הייתה עיר עם חולשה מבנית; עכשיו, אחרי, היא עיר שצריכה שיקום אמיתי - לא רק הבטחות. ואז מגיע ה"טריק" הקבוע של נתניהו: ערב בחירות, משנים יחידת מדידה: הכל עובר ל"מיליארדים". אחרי הבחירות, חוזרים ל"יחידה" האמיתית - המיליונים – גם זה בקושי. חלק מהכסף נתקע בבירוקרטיה, חלק משנה יעדים, חלק זורם למקומות עם כוח פוליטי חזק יותר - לשטחים, לחרדים, לקבוצות לחץ שמסוגלות להפוך תקציב להישג פוליטי מיידי.
יחס התלות (לא-עובדים לכל 100 תושבים בגיל העבודה) של קריית שמונה מספר את כל הסיפור. מקום 217 מתוך 255 רשויות אינו רק נתון דמוגרפי – הוא כתב אישום כלכלי. זה אומר שמעט מדי תושבים בגיל עבודה מחזיקים יותר מדי תלויים, לא בגלל “זקנה טבעית”, אלא בגלל חולשה מבנית: צעירים חזקים עוזבים, תעסוקה איכותית לא מגיעה, והעיר נשארת עם בסיס מפרנסים מצומצם. זה מתחבר אחד־לאחד לשאר הנתונים הסטטיסטיים: שיעור השכלה גבוהה נמוך, הכנסה חלשה, ניידות מוגבלת, וצריכה פרטית מצומצמת. כשיחס התלות כל כך גבוה, כל מיליארד שמובטח ערב בחירות הופך מראש לכסף שמכסה בורות – לא לכסף שמייצר צמיחה.
לכן ההבטחות החוזרות “לשנות את הצפון” עשויות להישמע לתושבי קריית שמונה יותר ויותר ריקות: הן לא נוגעות בשורש הבעיה. יחס התלות לא מבקש טובות – הוא מזהיר. בלי הגדלה אמיתית של אוכלוסיית עובדים חזקים והון אנושי, קריית שמונה תישאר תלויה – לא רק בתקציבים, אלא גם בפוליטיקה של הבטחות. השאלה היחידה שצריכים לשאול איננה האם המיליארדים יגיעו הפעם. התשובה ברורה. אלא האם תושבי קריית שמונה עדיין מאמינים?
לפי המספרים האחרונים של ערב המחדל, התשובה היא חד-משמעית: הם מאמינים ומאמינים. 49.8% מתושבי העיר הצפונית הצביעו "ביבי". כ-14% הצביעו לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' ו-11% הצביעו לש"ס. בחישוב פשוט - שלושה רבעים מתושבי העיר חייבים להיות מאושרים עד הגג עם הממשלה הנוכחית. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם המלחמה עשתה משהו? האם הם עדיין הם מוכנים להחליף מדיניות ארוכת טווח בעוד הודעה לעיתונות מלאת "מיליארדים". אם יש דבר יותר מזלזל בתושבים מאשר "שקר" - זה "שקר חוזר" - כל שלוש שנים בממוצע. ההנחה שאפשר למכור שוב ושוב את אותם "לוקשים", כשהמציאות נמדדת במספרים. ובמספרים האלה, קריית שמונה לא "המריאה מחדש" בעידן נתניהו. המחדל גם לא ממש עזר. היא עדיין נלחמת באותה תקיעות ישנה - רק עם עוד שכבת טראומה חדשה.
