סגור
ליאו מסי - כסף על הרצפה - אדריאן פילוט
ליאו מסי. התלות המסוכנת של ישראל בשחקן אחד (AFP)
כסף על הרצפה

לשחק בלי מסי: מה יקרה לכלכלת ישראל אם אנבידיה תרד מהמגרש?

המשק הישראלי צמח ברבעון השלישי בקצב שנתי מרשים של 8%, אבל מחצית מהצמיחה מיוחסת לפעילות של ענקית השבבים האמריקאית. גם בלעדיה ישראל צומחת מהר יותר מרוב הכלכלות המפותחות, אלא שהתלות בחברה אחת חושפת את המשק לסיכונים עסקיים וטכנולוגיים. השקל החזק מנפח את נתוני התוצר לנפש, והמלחמה, אי־הוודאות הפוליטית והיעדר תקציב ל-2027 מאיימים על החוסן הכלכלי

ביום שישי שעבר עלתה נבחרת ארגנטינה בכדורגל לדשא של לה בומבונרה בבואנוס איירס כפייבוריטית למשחק ידידות מול היריבה הכי מרה שלה - אורוגוואי. הנתונים היו לצידה: עד יולי היא היתה אלופת העולם, ובמונדיאל האחרון הגיעה עד הגמר והפסידה רק לספרד. מנגד, נבחרת אורוגוואי הודחה באותו מונדיאל בשלב הבתים בלי ניצחון אחד, בפעם השנייה ברציפות שלא עברה את השלב הראשון. סטטיסטיקה פשוטה: ארגנטינה מנצחת. אלא שסטטיסטיקה לחוד ומציאות לחוד: ארגנטינה הפסידה 2-1. שיהיה ברור, הסטטיסטיקה לא טעתה בחישוב. היא רק מדדה דבר אחר. כל הנתונים האלה נאספו כשליונל מסי, השחקן הטוב בהיסטוריה, היה על המגרש, וזה היה המשחק הראשון של הנבחרת מאז שפרש בתחילת אוקטובר. בבואנוס איירס איש לא דיבר על אורוגוואי. כולם דיברו על מי שלא היה על המגרש.
לכל כתבות המדור כסף על הרצפה לחצו כאן
שלושה ימים אחר כך פרסמה אצלנו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את אומדן הצמיחה לרבעון השלישי, וגם כאן הכותרת האמיתית הייתה שייכת לשחקן אחד - אנבידיה. המשק צמח בקצב שנתי של 8% כאשר התחזיות האופטימיות דיברו על 6% לכל היותר. אלא שבניכוי הייצור בחו"ל- כלומר ללא השבבים של אנבידיה (מלאנוקס) - הצמיחה הייתה 4%. כלומר, חצי מהצמיחה של מדינה שלמה, מגיעה מחברה אחת. למשק הישראלי יש את ה"מסי" שלה וכולם כבר מכירים אותו. אפילו בנק ישראל כבר פיצל, לראשונה, את תחזית הצמיחה לשני מספרים: 5.6% ב-2026 עם הייצור בחו"ל, ו-3.4% בלעדיו. ל-2027 הפער מתרחב: 7.5% מול 5.1%. בשוק כבר קוראים לזה "צמיחה עם אנבידיה" ו"בלי אנבידיה". גם סוכנות הדירוג S&P שאשררה בתחילת החודש את דירוג האשראי של ישראל ברמה A עם תחזית יציבה, ייחסה את העלאת תחזית הצמיחה בעיקר לפעילות של אנבידיה בישראל. אנבידיה היא לא רק צמיחה. היא גם מסים, יצוא ושקל חזק.
הזעזועים בחברה על רקע הרומן של מנכ"ל החברה הואנג הראו עד כמה המשק הישראלי שם "יותר מדי ביצים בסל אחד". אנבידיה לא תיעלם מחר, אבל יש שני תרחישים שבהם ישראל עלולה למצוא את עצמה במקומה של ארגנטינה.
הראשון עסקי: הנהלה חדשה בסנטה קלרה, שאין לה זיקה לישראל שהייתה לקודמתה, עלולה לבחון מחדש את היקף הפעילות כאן, בין היתר בגלל סיכוני מוניטין. השני טכנולוגי: מהפכת הבינה המלאכותית מתקדמת מהר, ואם הארכיטקטורה של מרכזי הנתונים תשתנה, ייתכן שהתקשורת המהירה בין שבבים, התחום שבו מתמחה מלאנוקס, תהיה פחות מרכזית. אף אחד מהתרחישים אינו תחזית. שניהם סיכון שאיש לא תמחר עד לפני כמה שבועות.
לפינלנד יש ניסיון בזה. נוקיה הייתה בתחילת שנות האלפיים מנוע הייצוא והמו"פ של המדינה, וקריסתה בעשור הקודם הייתה אחד הגורמים לשנים ארוכות של קיפאון. וההבדל פועל לרעתנו: נוקיה הייתה חברה פינית שייצרה בפינלנד. אנבידיה היא חברה אמריקאית, שבחרה בישראל וחופשית לבחור אחרת כמעט בכל רגע נתון ובלי לתת יותר מדי הסברים.

משק חזק גם בלי מסי

ובכל זאת, מה נשאר כשמוציאים את מסי מהמשוואה? "כלכלה יוצאת מן הכלל", אמר השבוע ל"כלכליסט" כלכלן בכיר במגזר הציבורי כאשר התבקש לפרשן את הנתונים המרשימים. ואכן הנתונים של חצי השנה האחרונה מאששים את דבריו בעיקר כאשר מוסיפים את ההפתעה של האינפלציה השנתית שצנחה ל-1.1% - ממש על הרצפה של טווח יציבות המחירים שקבעה הממשלה.
כ-4% בקצב שנתי, שהם כאחוז אחד ברבעון, לא נשמע דרמטי. עד שמשווים. באותו רבעון צמחה ארה"ב בכ-0.8%, בריטניה ב-0.7% וגוש היורו ב-0.4%. גרמניה צמחה ב-0.2%, צרפת התכווצה ב-0.1%, ויפן לא צמחה כלל. רק קוריאה הדרומית הציגה קצב דומה, ושם, כמו כאן, השבבים אחראים לכמחצית מהצמיחה, בזמן שהצריכה הפרטית דווקא ירדה. ישראל בלי אנבידיה צמחה מהר יותר מארה"ב, מיפן ומכל הכלכלות הגדולות של אירופה. וכל זה בשבוע שבו מדברים בגלוי על סבב נוסף מול איראן, בלי ממשלה ובלי תקציב ל-2027.
איך משק שנמצא שלוש שנים במלחמה ממשיך להשקיע, לצרוך ולצמוח? ג'ון מיינרד קיינס הציע ב-1936, ב"התיאוריה הכללית", שהחלטות השקעה אינן נשענות רק על חישוב של תשואה מול סיכון. כשאת העתיד אי אפשר לחשב, יזמים ומשקיעים פועלים מתוך דחף ספונטני לעשות ולא לחכות. הוא קרא לזה "רוחות חיים" (Animal Spirits). ב-2009 הרחיבו ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר - שניהם זוכי פרס נובל - את הרעיון לחמישה רכיבים, ובהם אמון ו"נרטיבים". ישראל היא מקרה מבחן כמעט מושלם. חברות ההייטק הישראליות גייסו בתשעת החודשים הראשונים של השנה 13.2 מיליארד דולר בשנה שבה נורו טילים איראנים הישר למרכז תל אביב. הסיפור של "אומת הסטארט-אפ" והחוסן שנבנה בשנות המלחמה אינם רק נרטיב. הם הפכו למנגנון כלכלי של ממש: כשמשקיעים מאמינים שהמשק יתאושש, הם משקיעים, וההשקעה עצמה מייצרת את ההתאוששות.
שני רכיבים אחרים ברשימה של אקרלוף ושילר, הוגנות ושחיתות, מזכירים שהאמון אינו נשען רק על מצב הרוח של המשקיעים. הוא נשען גם על מוסדות: על ממשלה שמתפקדת, על תקציב שעובר, על כללים שלא משתנים באמצע המשחק. בדיוק שם ישראל חלשה במיוחד בחודשים האלה. והכי חשוב: רוחות החיים פועלות בשני הכיוונים. אותו אמון שמניע השקעות בזמן מלחמה יכול להתאדות מהר יותר מכל נתון מאקרו. ובאחד מחמשת הרכיבים של אקרלוף ושילר, "אשליית הכסף", כדאי להתעכב במיוחד.
לפי תחזית הצמיחה של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), הארגון הכלכלי החשוב בעולם, התוצר לנפש בישראל יגיע השנה לכ-72.4 אלף דולר, לעומת כ-60.9 אלף ב-2025. זו לא רק קפיצה של כ-19% בשנה אלא גם שינוי במיקום היחסי של ישראל בטבלה: מקום 13 בעולם. ואם מתעקשים ומוציאים מדינות כמו ליכטנשטיין, מקאו ולוקסמבורג (כמחצית מהעובדים האחראים על הפעילות אינם מתגוררים בה מה שמנפח מונה), ישראל בעשירייה הפותחת של העולם! מי היה מאמין? אלא שכאמור, הרוב אינו צמיחה אלא שקל חזק (אלה נתונים שוטפים ולא בניכוי יוקר המחייה, מה שמכונה PPP) וכמובן אנבידיה. זו "אשליית כסף" קלאסית: הנתון נראה כמו התעשרות, אבל חלק גדול ממנו הוא שער חליפין ושבבים שמיוצרים בחו"ל.
לכן את הנתונים צריך לקרוא בזהירות כפולה. הדולר מנפח אותם, ואנבידיה מנפחת אותם. גם התמונה הארוכה מצננת: על פני שלוש שנים, מאז ערב המלחמה, התוצר בלי הייצור בחו"ל גבוה רק בכ-5.5%. בהתחשב בגידול האוכלוסייה, התוצר המקומי לנפש כמעט לא זז. הרי ישראל היא מבין המדינות הבודדות בעולם המערבי שהאוכלוסייה שלה צומחת ועם קצב הריבוי הגבוה במערב (גם בלי החרדים).
ולא פחות חשוב: מתחת לכל הבוננזה רוחש הר געש גיאופוליטי. הסכמה שיידרש סבב נוסף מול איראן ושהפעם חיזבאללה עלול להצטרף למערכה. העובדה כי טראמפ ביקש מהפנטגון ומקהילת המודיעין להעריך כיצד תגיב איראן לכל אחת מחלופות התקיפה שהכין הצבא האמריקני מראה מעל הכל כי אף אחד לא באמת יודע מה יוליד יום. וזה גם מבפנים: המועד להגשת תקציב 2027 חלף, השנה הבאה עלולה להיפתח בתקציב המשכי ויש הסתברות בלתי מבוטלת שגם בלי ממשלה. ויש גם סיכון מוניטין שרק הולך וגובר. הסנקציות החדשות של בריטניה והדיווחים של חברות ישראליות על "חרם שקט" של בנקים אירופיים שנרתעים מלממן פרויקטים של חברות ישראליות או כאלה שמייקרים להן את האשראי הם לא אירוע חולף. רוחות החיים התגלו כחסינות לטילים יותר משנדמה. הן חסינות הרבה פחות לבנקאי בפרנקפורט שמחליט שישראל היא סיכון מול קצין ציות.
ארגנטינה לא איבדה את הכישרון שלה. חוליאן אלברז הבקיע גם הפעם, והקבוצה שזכתה בגביע עדיין על הדשא. מה שהיא איבדה הוא מרווח הטעות: כשמסי היה על המגרש, הוא כיסה על כל השאר. זו גם הבעיה של ישראל. המשק בלי אנבידיה טוב יותר ממה שנדמה, וטוב יותר מרוב העולם המפותח. אבל כל עוד אנבידיה מנפחת את הצמיחה, את הכנסות המסים, את היצוא, ואת השקל, קל לממשלה לדחות את ההחלטות הקשות. בנק ישראל כבר עשה את הצעד הראשון כשהפריד בין הצמיחה עם אנבידיה לצמיחה בלעדיה. הצעד הבא צריך להיות של הממשלה הבאה, כשתקום. המבחן אינו אם נדע לנצח בלי מסי. המבחן הוא אם נתכונן לכך לפני המשחק, ולא אחרי ההפסד.