פרשנות
נתניהו חייב שרונן בר יחלוק עימו את אשמת הטבח
ראש הממשלה התנפל על ראש השב"כ לשעבר כדי לחלק שוב את האחריות וליתר דיוק להרחיקה מעצמו; בר מאיים עליו בתביעת דיבה, אך בירור הדברים צריך להיעשות בוועדת החקירה לטבח
אינני צופה שתביעת הדיבה שראש השב"כ לשעבר רונן בר שוקל להגיש נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו תתברר עד תומה בבית המשפט. זה לא יקרה בגלל החסינות, וזה לא יקרה כי בית המשפט אינו הזירה המתאימה לחלוקת האחריות לטבח בין ראש הממשלה לבין ראש השב"כ לשעבר. אגב, כשהסיפור הזה יגיע, אם וכאשר יגיע לערכאות, אולי גם ראש הממשלה יהיה לשעבר. מהכנסת סביר להניח שלא יתפטר ולו בכדי להשתמש בהגנתה ובחסינותה בתוך שטף התביעות שבהן הוא תובע ונתבע.
האיבה בין נתניהו לבין בר נחשפה והוצפה בתצהיר חסר התקדים שהגיש בר לבג"ץ באפריל 2025 במסגרת העתירות לפיטוריו בגלל "חוסר האמון" כלפיו מצדו של נתניהו. חוסר האמון, שלפי בר נולד מסירובו להיענות לדרישות נתניהו לנפק לו פטור ביטחוני מלהעיד במשפטו או להפעיל את השב"כ במגזר האזרחי בנסיבות דמוקרטיות מפוקפקות. את נתניהו הכעיסה כנראה הפיסקה המודגשת בתצהיר לפיה ראש השב"כ "אינו 'משרת אמון' או 'נאמן אישי' של ראש הממשלה". אחרי התפטרות בר, תיקן נתניהו את "סטיית התקן" הזו ומינה את נאמניו לראשות השב"כ והמוסד. זאת בהתאם למנטרה שחזר עליה במשפטו הפלילי לפיה "אם אתה רוצה לשנות את הפוליסי תשנה את הפרסונל". את הלקח הזה, סיפר, למד מנשיא ארה"ב רונלד רייגן. בתיקי נתניהו עלתה האובססיה שלו לשנות את התקשורת הישראלית באמצעות שינוי הפרסונל שמנהל אותה – מבעלי השליטה ועד קידום שופרותיו לתפקידי מפתח.
לחזית מול בר נודעת משמעות נוספת וחשובה אפילו יותר מפתק שחרור מהתייצבות במשפט – השאלה היא בחלוקת האחריות לטבח ה-7 באוקטובר. לפני הדיון הענייני בשאלה זו, לא מיותר לציין שהשב"כ נקשר לשתיים מהנשים השנואות ביותר על קואליציית נתניהו וממשלתו - מובילת המחאה שקמה ברסלר והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. בן זוגה של ברסלר נחשף בניגוד לחוק בידי טלי גוטליב (שרת המשפטים הבאה?) כאחד השותפים לעלילת הדם של בגידה מבפנים. בעלה המנוח של בהרב מיארה היה לוחם שב"כ נועז ששנים רבות לחם במחלה חשוכת מרפא, מה שלא הפריע לשופרות השלטון להכפיש את היועצת בניגוד עניינים מול ראשי הארגון שהגיעו לסעוד את בעלה במחלתו. שני אירועים אלה נמנים על שפל התחתיות העמוק ביותר שאליו הידרדרו הממשלה והקואליציה. לצד שיגור מפגינים לגדף משפחה שכולה והודעת משוריין הליכוד לשורדת השבי יוכבד ליפשיץ שמוטב להחזירה לשבי החמאס. התחרות על הנמוך ביותר מעולם לא הייתה כה צמודה.
אבל, הסיפור האמיתי הוא שנתניהו זקוק ל"אשמת" השב"כ כדי לנקות את עצמו. כמובן שלצורך זה שכח את "נאום האחריות" שנשא לפני 18 שנה במליאת הכנסת. אז זה היה לניגוח ראש הממשלה אהוד אולמרט בעקבות דו"ח וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש הממשלה", אמר אז, "האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי".
והנה, כשהמחדל הוא במשמרת שלו אז האחריות האישית שלו נעלמת והשב"כ, ביחד עם הצבא והמוסד הם האחראים הבלעדיים. ההשתלחות השבוע ב"מחדליו ופשעיו" של בר מתמקדת בשנוא נפשו, בנקמה על התצהיר לבג"ץ, בנקמה ב"בן בריתן" של ברסלר ובהרב מיארה. ההשתלחות הזו היא גם תגובה למקבץ הגדול של הפרסומים על התעלמותו מאזהרות שנערמו לפתחו. במיוחד הפרסום האחרון של שלומי אלדר ורות יובל על אזהרת נשיא האמירויות, שקיבלה חיזוק ב"ניו יורק טיימס", והפרסום ב"אטלנטיק" שחיזק את הפרסום של סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות" על האזהרה ממצרים. מעכשיו ארה"ב לא תומכת בישראל רק באמצעי לחימה אלא גם בחיזוק פרסומים נגד ראש ממשלתה.
נתניהו התנפל על בר כדי לחלק שוב את האחריות וליתר דיוק להרחיקה מעצמו. אלא שהבירור האמיתי בחלוקת גזרות האחריות מקומו בוועדת חקירה ממלכתית ולא בתביעת דיבה אזרחית. אין ספק שלבר אחריות במחדל, ואין ספק שנתניהו אחראי למדיניות שאיפשרה אותו. ההבדל הוא שבר הכיר בחלקו ונתניהו לעולם לא יכיר בו. וזה מחזיר אותנו למוטיב החוזר בנאומו באו"ם בשבוע שעבר כשציטט שוב ושוב מדבריו של אחיו יוני אותו פגש ערב מלחמת ששת הימים. "אנחנו ננצח", אמר אז יוני, "כי אין לנו כל אפשרות אחרת". וכאשר נתניהו אמר את הדברים האלה, חשתי שהוא התכוון גם למערכת הבחירות הקרובה: אני אנצח, כי אין לי כל אפשרות אחרת.
