אפס התנגדויות לכרייה ליד עין ירקעם: איך זה ייתכן?
עין ירקעם הוא אחד המקומות היפים והאהובים בנגב. גב מים בלב המדבר, מוקף מצוקים, מקום שאליו מגיעים כבר דורות של מטיילים, משפחות, בתי ספר ותנועות נוער. שביל ישראל עובר בו.
יש מקומות שאנחנו מכירים לא ממפות ולא מספרים, אלא מהרגליים. כי איך מכירים ארץ ואיך אוהבים אותה, אם לא הולכים בה? אולי בגלל זה כל כך חשוב לשמור על המקומות האלה. לא רק מפני שהם יפים, ולא רק בשביל בעלי החיים והצמחים שחיים בהם.
הטבע הוא המקום שבו אנחנו לומדים שאנחנו לא מרכז העולם. אנחנו צריכים מקומות שבהם הנוף עדיין גדול מאיתנו. שלא תוכננו עבורנו, לא רוצפו, לא גודרו ולא הפכו לעוד מוצר שאפשר להפיק ממנו כסף.
מקומות שבהם ילד יכול ללכת במדבר, לטפס על הר, להגיע לגב מים ולהכיר את הארץ לא דרך מסך ולא דרך סיסמה, אלא דרך הגוף והרגליים. ככה נוצרת שייכות. וככה נוצרת גם האחריות לשמור על המקום שאתה שייך אליו.
טבע הוא לא מותרות. הוא חלק מהזהות שלנו, מהזיכרון שלנו ומהיכולת שלנו להעביר לילדים שלנו ארץ שהיא לא רק בנויה ומנוצלת, אלא גם פראית, פתוחה וחיה. ועכשיו, במרחק של מאות מטרים בלבד מעין ירקעם, כבר אושרה כריית פוספטים. וכרייה היא קודם כל פיצוצים. פיצוצים בסלע. אחריהם באים החפירה, האבק, המשאיות, הרעש והשינוי של פני השטח.
אפילו הוראות התוכנית עצמה מחייבות לבדוק את השפעת הפיצוצים על יציבות המצוקים ולמדוד זעזועים באזור עין ירקעם ומעלה פלמ”ח. כלומר, החשש אינו המצאה של כמה חובבי טבע מודאגים. מי שתכנן ומי שאישר ידע היטב עד כמה המקום רגיש.
ואז מגיע החלק שקשה לתפוס: לתוכנית הזאת לא הוגשה אפילו התנגדות ציבורית אחת. אפס. איך יכול להיות? איך תוכנית לכרייה ולפיצוצים בסמוך לאחד מאתרי הטיול האהובים בנגב עוברת את כל מערכת התכנון בלי התנגדות אחת? האם באמת אף אחד לא התנגד? או שאף אחד פשוט לא ידע? וזאת כבר שאלה הרבה יותר גדולה מעין ירקעם.
בעתירה המתנהלת כיום נטען שגם הליך פרסום התוכנית היה לקוי וכי לציבור לא ניתנה למעשה הזדמנות אמיתית להתנגד. הטענות האלה עדיין מתבררות בבית המשפט, ולכן אין מקום לקבוע כרגע מה אירע שם מבחינה משפטית. אבל מבחינה ציבורית התוצאה מדברת בעד עצמה: אפס התנגדויות. לתוכנית כרייה ופיצוצים ליד עין ירקעם.
במדינה שמחשיבה את עצמה מדינה מתקדמת, זה כשלעצמו צריך להדליק נורה אדומה. שיתוף ציבור אינו פרוצדורה שצריך לסמן עליה וי. המטרה אינה רק לפרסם מסמך. המטרה היא לוודא שלציבור שעלול להיות מושפע מהחלטה משמעותית יש אפשרות אמיתית לדעת עליה ולהשמיע את קולו.
אם האנשים שהולכים במקום, אוהבים אותו ורואים בו נכס ציבורי אינם יודעים שמתקבלת החלטה שיכולה לשנות אותו לתמיד, משהו בשיטה לא עובד. ויש כאן גם את כיל. כיל מדברת הרבה על קיימות, אחריות סביבתית, שמירת טבע ושיקום.
אבל יש לנו כבר ניסיון עם רותם אמפרט, מקבוצת כיל, במישור רותם. ב־30 ביוני 2017 נפרצה דופן של בריכת פוספוגבס של החברה ושפכים תעשייתיים חומציים זרמו לנחל אשלים. הנחל והמערכת האקולוגית שלו נפגעו קשות והשמורה נסגרה למטיילים למשך שנים.
זה אינו זיכרון עמום ולא טענה של פעילי סביבה. זה אירוע מתועד שבעקבותיו התנהלו הליכים משפטיים ארוכים, והשנה אושר הסדר בסך 100 מיליון שקל בעקבות האסון. ובעוד שכיל מדברת על שיקום וקיימות, המדינה עצמה כתבה לבית המשפט העליון כי פעילות רותם אמפרט מייצרת את הסיכון המשמעותי ביותר לפגיעה אפשרית במקורות המים ולזיהום הקרקע במישור רותם, וכי לחברה טביעת הרגל הסביבתית הגדולה ביותר באזור.
לכן כשכיל מבטיחה לנו קיימות ושיקום, מותר לנו להיות הרבה פחות רגועים. כי שיקום הוא לא מילת קסם. אי אפשר באמת להחזיר נוף מדברי שנוצר במשך אלפי שנים. אי אפשר להחזיר מצוק שהתערער. אי אפשר להחזיר מערכת אקולוגית בדיוק למצבה הקודם. ויש דברים שלא צריך “לשקם”. צריך פשוט לא להרוס אותם. אני לא חושבת שכל כרייה פסולה. מדינה זקוקה לתעשייה, לתשתיות ולחומרי גלם. אבל בדיוק בשביל זה קיימת מערכת תכנון. כדי להחליט איפה כן. ואיפה לא. כדי לשאול לא רק מה אפשר להוציא מהאדמה, אלא מה אנחנו מאבדים בדרך. ובעיקר כדי לוודא שהציבור נמצא בחדר כשההחלטה מתקבלת.
ובימים האלה, כשכל כך הרבה פוליטיקאים מתכוננים להתמודד לכנסת ומספרים לנו איזו מדינה הם רוצים לבנות כאן, כדאי שידברו גם על המדינה עצמה. לא רק על ביטחון, כלכלה ומשפט. גם על איך היא מנוהלת.
מי שומר על השטחים הפתוחים שלה. מי מגן על נכסי הטבע שלה. מי דואג שהאינטרס הציבורי לא יידחק מול אינטרסים כלכליים חזקים. ומי מוודא שהציבור באמת יודע על החלטות שמשנות את הארץ שלו. כי כשמערכת יכולה לאשר תוכנית רגישה כל כך בלי התנגדות ציבורית אחת, זה כבר לא רק כשל תכנוני. זה סימפטום של ריקבון ניהולי. של מדינה שמתרגלת לסמן וי במקום לנהל. של מערכות שמקיימות פרוצדורות ושוכחות בשביל מי הן קיימות. אז לכל מי שמבקש עכשיו את הקול שלנו: אהבת הארץ היא לא רק סיסמה בקמפיין. היא גם האחריות לשמור עליה.
עין ירקעם הוא הרבה יותר מגב מים בנגב. הוא חלק מהדרך שבה אנחנו מכירים את הארץ הזאת ואוהבים אותה. ואם אפשר לאשר כרייה ופיצוצים במרחק מאות מטרים ממנו, להעביר את התוכנית בכל מוסדות התכנון ולא לקבל אפילו התנגדות ציבורית אחת, אנחנו צריכים לשאול לא רק מה עומד לקרות לעין ירקעם. אנחנו צריכים לשאול איזו מדינה אנחנו משאירים אחרינו.
אורנה אנג'ל היא יו"ר התאחדות האדריכלים בישראל
