משפט שדה
דברים שההגמוניה לא הצליחה להבין
נטישת המאבק להשגת הסדר עם הפלסטינים היא האיום העיקרי על המשך המשטר הדמוקרטי. הגשת בג"צים בלי שיח עם אנשי הפריפריה הובילה לאובדן אמון בעליון. הסירוב לחבור לקואליציה הוביל לממשלת כהניסטים. בספר "איך הגענו לכאן" פרופ' מנחם מאוטנר סוגר חשבון עם "ההגמונים לשעבר הליברלים”, שהוא בעצמו נמנה עמם
1. ירי בתוך הנגמ”ש
מאוטנר סוגר חשבון פוליטי עם אחיו ואחיותיו: קבוצת ה“אשכנזים, משכילים ואמידים יחסית”
לאחר טבח 7 באוקטובר והמלחמה הרב־זירתית בעקבותיו התייצב השיח הציבורי על אחריות ואשמה סביב שני צדי המתרס המוכרים — ביבי או רק־לא־ביבי. זו הקטטה הפוליטית המדממת שמגדירה את השסע והקיטוב בחברה הישראלית. פרופ' מנחם מאוטנר בספרו החדש "איך הגענו לכאן — מחשבות על מצבה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל" (הוצאת כרמל) מציע הסבר נוסף שנטוע בהגותו רבת־השנים — החשבון המר והנוקב שהוא מנהל עם "ההגמונים לשעבר הליברלים". מדובר למעשה באחיו ואחיותיו של מאוטנר עצמו — "אשכנזים, משכילים ואמידים יחסית". מאוטנר לא מסיר מבנימין נתניהו, יריב לוין ואיתמר בן גביר את האחריות לריסוק הדמוקרטיה הליברלית, אבל מאשים את הקבוצה הליברלית שהוא נמנה עמה בתרומה משמעותית לריסוק הזה בגלל "מפגן של קוצר ראות מתמשך".
כותב מאוטנר: "הדבר החמור ביותר שהמלחמה האירה הוא האיום של המשך מצב המלחמה עם העם הפלסטיני על יכולתה של ישראל לקיים בעשורים הבאים חיים נורמליים במזרח התיכון, והאיום של המשך מצב המלחמה על יכולת השרידות של המשטר הדמוקרטי־ליברלי במדינה. אבל לתובנות האלה החשיבה הפוליטית הרזה, הדלה והלגליסטית של ההגמונים לשעבר הליברלים לא הצליחה להגיע".
מי הם אותם "ההגמונים לשעבר הליברלים"? "הצאצאיות והצאצאים של האימהות והאבות המייסדים של המדינה שברובם הם אשכנזים, משכילים ואמידים יחסית, המתגוררים במרכז הארץ, מזדהים עם תרבות המערב וצורכים תוצרים של תרבות המערב". ומה חטאם הגדול? "הקבוצה של ‘ההגמונים לשעבר הליברלים’ נטשה כמעט לגמרי את העיסוק בכיבוש ובצורך להגיע להסדר עם ההנהגה הפוליטית של העם הפלסטיני", והמירה משימה חיונית זו לעיסוק אינטנסיבי וכמעט בלעדי "בסדרי ממשל ובמאבק בשחיתות השלטונית". אחת התוצאות של עמדה זו שמקדימה את ה"שחיתות" ל"כיבוש" היא סירוב לכל שותפות פוליטית עם הנאשם בפלילים נתניהו. "התוצאה היתה", כותב מאוטנר, "שנתניהו הקים ממשלה עם חמש מפלגות דתיות וחרדיות, שלכולן שלושה מבנים משותפים: שלילה של תרבות המערב, שלילה של הדמוקרטיה הליברלית וחתירה להפיכת ישראל למדינה תיאוקרטית. הממשלה הזו הוכחה כהרת אסון לישראל, לתושבי עזה ולתושבי יהודה ושומרון".
2. זה הכיבוש, טמבל
“ההגמונים לשעבר הליברלים” לא הבינו כי הכיבוש הוא האיום העיקרי על הדמוקרטיה
זהו ספרו ה־12 במספר, והאחרון בתוכניות הפריון היצירתי של מאוטנר, מבכירי המשפטנים בישראל. את דרכו החל בהוראת דיני חוזים, אבל בהמשך התפרש על ממשקי המשפט עם התרבות, החברה והפוליטיקה. ספרו המכונן "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראל" משנת 1993 היה החלוץ הביקורתי על האקטיביזם השיפוטי שהוליד את "הבג"ץ החדש", ככינויו של דניאל פרידמן — בית משפט חדש, בהובלת הנשיא אהרן ברק, שנכנס עמוק לשיח הערכי של איזונים, תכליות, סבירות ומידתיות לשדרוג שיקול הדעת השיפוטי. בספרו הנוכחי מסכם מאוטנר את הגותו ומוסיף עליה את לקחי ההפיכה המשטרית ואירועי 7 באוקטובר. הלקחים מתחברים לקובלנה המתמשכת על נטישת "ההגמונים לשעבר הליברלים" את דרך השלום: "הם לא הבינו כי הכיבוש הוא האיום הראשון במעלה על המשך קיומו של המשטר הדמוקרטי־ליברלי של המדינה... הם לא הבינו שהמשך מצב המלחמה עם העם הפלסטיני יביא, בסופו של דבר, לביטול המשטר הדמוקרטי־ליברלי של המדינה... רק בגלל סיבה זו היה עליהם להיאבק למען השגת השלום". את אובדן הדרך לשלום קושר מאוטנר לאובדן הדמוקרטיה הליברלית.
"ההגמונים לשעבר הליברלים" קשרו את עצמם לבית המשפט העליון, שאותו מגדיר מאוטנר "מוסד שחייב להיות, מעצם טבעו, אליטיסטי, א־דמוקרטי (במובן של היעדר ייצוגיות), מרוחק, מדבר בשפה ׳גבוהה׳ שאינה מובנת להדיוטות״.
ומכאן קצרה הדרך לטיעון הדרת המזרחים מהאליטה הזו — גם הליברלית וגם המשפטית. מאוטנר מזכיר שבקיץ 2009 פורסמו שמות 20 מועמדים לבית המשפט העליון, וברשימה לא נמצא מזרחי אחד. והוא מצביע על הפער שלפיו ״ככל שמדובר במזרחים, בית המשפט העליון פיתח בפסיקותיו דוקטרינה עבה של שוויון״, אבל ״ככל שמדובר במזרחים, התקבלה במשך שנים תמונה של הדרה מתמשכת״.
האמביוולנטיות של מאוטנר כלפי בית המשפט העליון ניכרת לאורך הדרך והוא מעיר לגביה: מצד אחד, "השכנוע שלי שבית המשפט העליון הוא סוכן ראשון במעלה להטמעת הערכים הליברליים", ומצד שני — “בית המשפט עושה יותר מדי טעויות במסגרת מאבקו להגנת הליברליזם בישראל. אט־אט מצאתי את עצמי מבקר את בית המשפט. בין השאר הבנתי כי בית המשפט מאבד את הנכס היקר ביותר שלו — אמון הציבור, או, בניסוח אחר, הלגיטימציה".
את עיקר הקובלנה שלו מפנה מאוטנר ל"הגמונים לשעבר הליברלים": "עיקר הביקורת שלי לא הופנה כלפי בית המשפט, אלא כלפי ההגמונים לשעבר הליברלים, שעשו פוליטיקה בדרך של הגשת עתירות, ולא פוליטיקה ב'שטח' עם ה'אנשים', ובעיקר לא עם אנשי הפריפריה היהודית, שרבים מהם מזרחים ומסורתיים, ועם אנשי הפריפריה הערבית". החבירה הזו של הליברלים למשפט הביאה, לפי מאוטנר, ל"עליית משקלו של המשפט וירידת משקלה של הפוליטיקה בחיים הציבוריים של המדינה, ובעיקר מקרב הקבוצה שאני קורא לה ‘ההגמונים לשעבר הליברלים’".
3. סגידה למנהיג
המעמדות הנמוכים טיפחו הערצה אישית לנתניהו, אף שמדיניותו הכלכלית הגדילה את אי־השוויון
הדרת המזרחים לא פגשה רק את הליברלים ומערכת המשפט, אלא גם את הפופוליזם המנהיגותי של נתניהו המבוסס על טיפוח טינה כלפי האליטות. ״העובדה המדאיגה״, טוען מאוטנר, ״היא שמבין האליטות של המדינה האליטה המשפטית מהווה מטרה לטינה הפופוליסטית יותר מכל אליטה בקרב מזרחים ובני המעמדות הנמוכים״. וזו הסיבה, הוא מוסיף, ״שבקרב מזרחים בני המעמדות הנמוכים קיימת תמיכה נרחבת בתוכנית ההפיכה המשטרית של שר המשפטים יריב לוין״.
ומה עוד קיים אצלם לצד טיפוח הטינה? טיפוח הערצה אישית וסגידה למנהיג. מאוטנר מקדיש תת־פרק "הצגתו של בנימין נתיהו כאבי האומה" לדמות המושיע שהוא הצליח להנחיל בקרב מעריציו. כל מי שמביט בנתניהו, אמרה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, "רואה את הקב"ה מרחף עליו".
וזאת למרות הפרדוקס ביסוד התמיכה במנהיגים כמו נתניהו וטראמפ. "שניהם נמנים עם האליטות, ובכל זאת הם מצליחים לגייס תמיכה מהמעמדות הנמוכים", כותב מאוטנר ומוסיף: "הפוליטיקה הפופוליסטית של נתניהו מקדמת מדיניות ניאו־ליברלית שמפחיתה את המסים לעשירים, מצמצמת את המגזר הציבורי ומגדילה את אי־השוויון, ובכל זאת היא נהנית מתמיכתם של מי שנפגעים מהמדיניות הזאת במידה הרבה ביותר. לדוגמה, בשנות כהונתו של נתניהו כראש הממשלה עלו מחירי הדיור ביחס לשכר בשיעורים עצומים, ועדיין בסיס התמיכה בנתניהו לא נפגע".
כאשר תוכנית ההפיכה המשטרית־משפטית של נתניהו־לוין מקימה ברית פוליטית עם הכהניסטים של בן גביר וסמוטריץ’, נוצר איום מסוכן נוסף על הדמוקרטיה הליברלית מצד הכיבוש, המיליטריזם ההלכתי והדה־לגיטימציה לערבים באשר הם, כולל אזרחי ישראל. מאוטנר מאשים את אחיו הליברלים, יאיר לפיד למשל, שדחפו את נתניהו לזרועות הכהניסטים בגלל סירובם להקים עמו ממשלה, סירוב שנתמך ברוח גבית חזקה של בית המשפט העליון ופסיקותיו, בעיקר הלכת “דרעי פנחסי” למניעת מינויים של נאשמים ומושחתים לשרים.
לקואליציית נתניהו והכהניסטים היו השלכות הרות אסון בזמן המלחמה, בעיקר בהשהיית הטיפול בהשבת החטופים "כדי להשביע את רצונם של השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ולמנוע מהם לפרוש ממשלתו ולהפילה". אבל מאוטנר מחדד את סיבות פריצת המלחמה במדיניות שהוביל נתניהו הרבה לפני שחבר לכהניסטים. "המלחמה פרצה", הוא מסכם, "בגלל מדיניות שאותה הוביל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מאז שב לשלטון ב־2009. נתניהו קיבל כמובן מאליו את ההכרעה ההיסטורית הגדולה של הימין הישראלי מאז מלחמת ששת הימים, שלפיה היעד העליון של הלאומיות היהודית, הציונות, צריך להיות הרחבת מפעל ההתנחלות בחסות הכיבוש, ולא השגת שלום עם העם הפלסטיני".
