אפשר לשמוח, ואז לצאת שוב לרחובות
חזרת החטופים החיים היא ניצחון משמח מאין כמותו, שהוכיח את כוחו של מאבק אזרחי עיקש, אבל אי אפשר לנוח על זרי הדפנה ואסור לחטוא בנאיביות. כמו אחרי 7 באוקטובר, גם כעת פני בנימין נתניהו אינם לפיוס ושיקום, אלא לשימור שלטונו, בכל מחיר. לכן צריך לחזור להיאבק בו ובממשלתו, כאילו עכשיו 6 באוקטובר 2023
1. כשאנחנו יוצאים מחניון עזריאלי בהליכה מהירה לכיוון כיכר החטופים, גשר בגין המוכר, המייאש, שתמונות החטופים עדיין תלויות עליו, נצבע לפתע באיזה רוך כמעט נוסטלגי. "זוכרת איך היינו צועקים כאן", אני אומר.
אבל האמת שמתחת לגשר לרוב פשוט בכיתי. הדמעות זלגו מעצמן, כל כמה שהשתדלתי לעצור אותן. דמעות של עצב ותסכול וזעם, הו כמה זעם. מאז 7 באוקטובר, בעיקר מאז שבני החייל הוקפץ לעזה ונשארנו חשופים לגורלנו, איבדתי שכבות של הגנה. הנפש חשופה, ומדי מוצאי שבת, שבוע אחר שבוע, מתחת לגשר שעליו עמדו בני משפחות החטופים, לבי נקרע עם הצער וחוסר האונים שלהם והדמעות הציפו. מים מתחת לגשר.
צריך לחשוב עכשיו כאילו 6 באוקטובר, ולגייס את החרדה, הכעס והאימה מפני מה שיקרה, כי הוא כבר קרה. הכל קרה, ונוסף לכך כאב משתק של מתים ופצועים וחללים וחטופים ששבו אחרי שנתיים של ייסורים
יהודה כהן, אביו של נמרוד, מתחנן לתשובות; ראומה קדם, לבה נשפך ממנה כשהיא מונה את שמות בני משפחתה שנרצחו; איציק הורן, אבא של איתן ויאיר, מקריא ביד רועדת מהדף; מורן מוזס, בתו של גדי, מונה את הימים שאביה בשבי; עינב צנגאוקר קורעת את אוויר הלילה בזעקות ובתחינות ובאיומים. את לא לבד, אנחנו איתך.
2. לכן הייתי חייב להגיע ביום שני בבוקר לכיכר החטופים. זה היה רגע נדיר שבו מאבק אזרחי עיקש, לא מתפשר, שלא נרתע מפחד השלטון, הסתיים בהצלחה. חזינו בניצחון שברגעים מסוימים חששנו שכבר לא יושג – והנה הוא כאן, מאפשר להזיל בפעם הראשונה דמעות של שמחה והתרגשות לצד עשרות אלפים אחרים, חברים לדרך.
לא במקרה רבים מאיתנו מריצים מאז, פעם אחר פעם, את סרטוני המפגש המרגשים, אבא של בר קופרשטיין קם מכיסא הגלגלים כדי לחבק את בנו, עמרי מירן משחק עם בנותיו, מתן אנגרסט שר עם עומר אדם, איתן מור מתוודה על געגועיו להוריו, עינב צנגאוקר חיים שלי כפרה עליך. אושר טהור, שמחובר לרכיב האלמנטרי ביותר של חיינו.
אפשר להתווכח עד קץ הימים אם זה בזכות דונלד טראמפ, בנימין נתניהו או הלחץ הצבאי. זה לא באמת חשוב, כי מטרת המאבק, גם אם באיחור מיותר, הושגה: כולם חזרו בפעימה אחת. ואי אפשר להתווכח עם העובדה שהמטרה לא היתה מושגת אלמלא היתה מוצבת כך, באופן האמיץ, המאיים, הלא מתפשר, על ידי משפחות החטופים וההמונים שתמכו בהם. ואי אפשר להתווכח על כך שמבחינה מוסרית, ההמונים הללו עמדו בצד הנכון של ההיסטוריה.
3. רגע השמחה הקולקטיבי הזה יכול היה, וצריך, להיות נקודת התחלה של ריפוי. של איחוי פצעים מדממים וקימה מאבל על המתים, שבעה שנמשכת כבר שנתיים.
אבל אסור להיות נאיבים. אסור שהשמחה הקולקטיבית תעמעם את החושים ותפגע בערנות, כפי שאסור היה להיות נאיבים אחרי ההלם והכאב של 7 באוקטובר. גם אז חשבנו שה"ביחד ננצח" המוצדק כל כך מסמן שינוי כיוון, וגילינו תוך חודשים ספורים שהביחד מיועד רק למי שתומך במשטר, שמצדו ממשיך להרוס ולפגוע ולהתנהל בדיוק כפי שהתנהל לפני 7 באוקטובר. למדנו שגם באבל איוֹם וגם באושר גדול, מכונת השלטון לא מפסיקה לעבוד ולכלכל את דרכיה במטרה אחת בלבד: לשרוד.
כבר שלשום, בזמן שהחטופים עוד חוזרים בזה אחר זה ומתאחדים עם משפחותיהם, נקלענו בעל כורחנו לאורגיית ליקוק עצמי שהתחוללה מעל בימת הכנסת, מפגן של חוסר טעם בווליום פסיכי, מסיבת טראנס של חנופה, שניסתה ללא הצלחה להאפיל על סרטוני החיבוקים שהמשיכו לזרום בערוצי הטלוויזיה.
אסור אפילו לרגע לחשוב שנתניהו נמצא באיזו אופוריה של "ביחדנס", שהבין לפתע שהוא יכול לסחוף את עמו וארצו לכיוון חדש של פיוס. הוא עסוק בחישוב צעדי ההישרדות הבאים שלו, בפוליטיקה עלובה, כפי שהיה עסוק בהם כבר למחרת 7 באוקטובר. בלי רוך, בלי אמפתיה, בלי חיבוק קולקטיבי שעלול להעציב את הבייס, בלי להכיר בקיומו של נשיא בית המשפט העליון או היועצת המשפטית לממשלה, ובטח בלי הצטרפות ליוזמות שלום או פיוס בינלאומי. מנהיג של מדינה מאושרת לרגע, אופטימית, שמתנהל כמי שכפאו שד, פרנואיד שאושרם של אזרחיו מאיים עליו.
לכן המאבק חייב להימשך. אין יותר מרגע מנוחה על זרי הניצחון והשמחה. הסכנה לדמוקרטיה הישראלית, לישראל עצמה, לא נעלמה.
4. כאילו 6 באוקטובר כעת. צריך לחזור לחשוב ולהתנהל ולפעול כאילו אנחנו רגע לפני היום הנורא ההוא.
כאילו 6 באוקטובר, ואנחנו מלאים כעס על הניסיונות לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, ומלאים זעם על הפגיעה המתמשכת בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט כולה, ועל רדיפת התקשורת ועל הפגיעה במשטרה ובשלטון החוק ועל הפטור מגיוס לחרדים ועל סדר העדיפויות העקום שממיט אסון על הכלכלה.
כאילו 6 באוקטובר, כאילו לא התרחש עדיין 7 באוקטובר, ולא היה טבח ולא היתה מלחמה ולא היו טילים ומצב חירום וחטופים. הרי כך בדיוק מתנהגת הממשלה.
כאילו 6 באוקטובר, עם הזעם והתקווה והאמונה, כי רק ההתנגדות הציבורית נשארה. הרי כל האיומים שחששנו מפניהם עד אותו יום כבר התממשו מאז 7 באוקטובר לנגד עינינו. כבר אין שר ביטחון וראש שב"כ שיתריעו מסכנת הפילוג הפנימי. ואין אופוזיציה, ואין יו"ר הסתדרות שיאיים, וראש לשכת עורכי הדין הורחק ממעגל ההשפעה, והמשטרה נכבשה, ובית המשפט העליון הולך ומוחלש באלף פעימות קטנות, והיועצת משפטית לממשלה, שרק האיום עליה הוציא פעם מאות אלפים לרחובות ושלח אותם לכתר את ירושלים, כבר פוטרה באופן רשמי.
אסור לחשוב שנתניהו ישנה כיוון לפיוס. הוא עסוק בהישרדות, כפי שהיה עסוק בה מ־7 באוקטובר. בלי אמפתיה, בלי חיבוק קולקטיבי, מנהיג של מדינה מאושרת לרגע, שמתנהל כפרנואיד שאושרם של אזרחיו מאיים עליו
כל זה כבר קרה. מה שנשאר הוא אנחנו. אלה מאיתנו שעדיין כאן ורואים בעיניים כלות ממשלה שלא מפסיקה להתעלם מחוקי המשחק ומחדדת פילוג ופועלת בריש גלי למען קבוצה מסוימת מאוד של אזרחיה, וראש ממשלה שממשיך להחזיק בשלטון גם אחרי אסון חסר תקדים שהתרחש במשמרת שלו, בציניות שאין דומה לה.
כאילו 6 באוקטובר צריך לחשוב עכשיו, ולגייס את החרדה ההיא, את הכעס, את האימה מפני מה שיקרה, כי הוא כבר קרה. הכל קרה, ונוסף לכך כאב משתק של מתים ופצועים וחללים וחטופים ששבו אחרי שנתיים של ייסורים. הכל כבר קרה. לא נשארה אבן על אבן.
דווקא בגלל זה, צריך להתנהל כאילו 6 באוקטובר. כאילו עוד ניתן לעצור את רוע הגזירה. צריך להיזכר בכל הרע שיכולנו לדמיין באותה עת, להבין שהוא התרגש עלינו, ולצאת שוב לרחובות.
5. בהבדל אחד חשוב. כי גם ה־13 באוקטובר 2025 קרה, וחזינו בחטופים החיים שבים לחיק משפחותיהם (ולרגע לא נשכח את החללים החטופים שטרם הושבו). המאבק הזה לימד אותנו שנחישות אזרחית יכולה לשנות מציאות גם תחת ממשלה רעה. למדנו שאלפים ברחובות, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, וקמפיין פוליטי ותקשורתי מנוהל היטב הם כוח שקשה לעמוד מולו. למדנו כמה כוח יש לנו.
אנחנו נמצאים בצומת שבו יש גם הזדמנות לעתיד טוב יותר. ענני האבק שמתפזרים עם סיום המלחמה חושפים אפשרות למציאות אחרת, שאולי שכחנו שקיימת. אפשר שוב לדמיין. לחלום. עוד יכול להיות פה עתיד ורוד. אפשר להתמלא תקווה, ולצאת שוב לרחובות. המאבק חייב להימשך. בחטופים הצלחנו, אין סיבה שלא נצליח שוב. אם רק נהיה נחושים מספיק.
