חוזה אזרחי חדש - כהכרח כלכלי ולא כהצעה מוסרית
לנוכח תחושת אי השוויון הקשה שפוקדת רבים מהמגזרים בישראל, יש לבנות מסגרת חדשה של חוזה אזרחי כלכלי-חברתי מחייב, הבנוי על שלושה עקרונות - חובת שירות צבאי או אזרחי לכולם, הקלות במס למשרתים, למתנדבים ולעובדים במקצועות חיוניים, ולבסוף קידום אמיתי של הפריפריה
בעשור האחרון הפכה הכלכלה הישראלית לשדה קרב סמוי – לא רק בין עשירים לעניים, אלא בין מגזרים שתורמים למדינה לבין אלו שנותרים מחוץ למעגלי ההשתתפות. אלו שעובדים, משרתים, משלמים מיסים – לעיתים גם נושאים לבדם בנטל הביטחוני והחברתי – שואלים את עצמם שוב ושוב – האם יש כאן שותפות אמיתית, או שמדובר בהקרבה חד-צדדית?
מדינת ישראל חזקה טכנולוגית, יציבה פיסקאלית, ועדיין – שברירית מבחינה חברתית. מדד ג'יני בישראל שהינו כ-0.36, המהווה מדד לאי השוויון הקיים בחלוקת ההכנסות מציף שישראל ממוקמת בקצה הלא נכון של סולם השוויון במדינות המפותחות. מדינות שבהן השוויון גבוה יותר הן בדיוק אותן מדינות שמחזיקות במנגנוני שירות לאומי, מיסוי פרוגרסיבי רחב, חינוך ובריאות והשקעה מאסיבית בפריפריה.
האמון במוסדות השלטון נמצא בשפל. התחושה בציבור היא שהמשחק אינו הוגן – שהעומס נופל תמיד על אותם כתפיים.
דווקא על רקע זה, הגיע הזמן לחשוב מחדש על הבסיס האזרחי של המדינה. לא כהצעה מוסרית, אלא כהכרח כלכלי. שגשוג ארוך טווח לא נבנה רק על חדשנות, השקעות ותוצר – אלא על חוזה חברתי שבו כל אזרח מרגיש שותף שווה במאמץ ובתמורה.
לכן יש לבחון ליישם מסגרת מדיניות חדשה של חוזה אזרחי כלכלי-חברתי מחייב, הבנוי על שלושה עקרונות פשוטים לפיהם כל אחד תורם, כל תרומה נחשבת והמדינה מחזירה.
תרומה יכולה לבוא דרך שירות צבאי או אזרחי, עבודה בפריפריה, מיסים, התנדבות קהילתית, או כל עשייה שמקדמת את טובת הכלל. את זה צריך להפוך לבסיס לחקיקה, לתקצוב, לתמרוץ ולמדיניות.
השירות האזרחי הוא דוגמה מובהקת לכך. כיום, רוב מוחלט של הלא-משרתים אינם משתתפים גם בשירות האזרחי. הצעד ההכרחי הוא הרחבה משמעותית של השירות, עם הכרה מלאה בתרומתו, תגמול הוגן וחובת השתתפות אוניברסלית – בדומה לשירות הצבאי.
זהו לא רק תיקון מוסרי אלא מהלך כלכלי. אך ברור הוא, וגם מחקרים מראים זאת, שמשרתים משתלבים מהר יותר בתעסוקה, נוטים לשכר גבוה יותר, ומחזיקים בתחושת ערך אזרחי לאורך זמן.
נדרש גם שינוי במערכת המס. מי שתורם – חייב לקבל הכרה. מילואימניקים, מתנדבי שירות לאומי, עובדים בענפים חיוניים – כל אלו צריכים ליהנות מהטבות מס ומכשירי זיכוי שיש בהם בכדי לבטא את תרומתם. נכון גם לבחון את מערכת המס שיש בה בכדי להעדיף הון על עבודה ולבחון את צמצום הפערים ביניהם.
וברמת חשיבות עליונה, יש לפעול על מנת להביא את הפריפריה לרמות גבוהות של פריפריה תפקודית. הפער בין המרכז לפריפריה מחייב טיפול תשתיתי – תחבורתי, תעסוקתי, חינוכי ובריאותי – אך יותר מכך, שינוי בגישה.
הפריפריה אינה נטל – אלא מנוע בעל פוטנציאל צמיחה לא ממומש. יש להקים שלוחות של מוסדות אקדמיים, להעביר יחידות ממשלתיות, לחזק את מערכות הבריאות והחינוך, וליצור מסלולים מותאמים לפיתוח תעשיות מתקדמות בפריפריה.
מהלך כזה יקטין את אי-השוויון, יעלה את רמת ההשתתפות הכלכלית, ויהיה בו בכדי להשפיע לחיוב על דירוג האשראי של המדינה. לפי מחקרי IMF וה-OECD, מדינות שבהן מתקיים חוזה אזרחי חזק בין המדינה לאזרחים נהנות מעליה בפריון ותוספת תוצר בזכות אמון, יציבות פנימית ותחושת שותפות.
בסופו של דבר, לא ניתן לבנות מדינה משגשגת כשמחצית מהאזרחים חשים מנוכרים והאחרים נשחקים מהנטל. כמובן קיים החשש שאלה שנושאים בנטל הם אלה שירגישו מנוכרים על ההשלכות הפוטנציאליות שעלולות להיגזר מכך.
אי אפשר לדבר על חדשנות וכלכלה חכמה בלי לדבר על צדק אזרחי, תחושת שייכות ואמון בסיסי.
ישראל ניצבת על קו תפר. האפשרות לבחור במדיניות סוציאל-דמוקרטית עדכנית אינה רק בחירה מוסרית – אלא כורח כלכלי ומדינתי.
בעולם בו המשילות הופכת מורכבת, ההשקעה בסולידריות פנימית היא הביטוח היעיל ביותר מפני אי יציבות.
העת הזו, של משבר ואי-ודאות, היא ההזדמנות. זה הזמן לחבר מחדש את כל חלקי הפאזל – הפריפריה למרכז, היצרנים למובטלים, החיילים למתנדבים, משלמי המיסים למקבלי התמיכות – ולנסח מחדש את התשובה לשאלה - מהי אזרחות במדינת ישראל של המאה ה־21?
חוזה אזרחי חדש, המבוסס על שוויון אמיתי בנטל, יוכל להחזיר את האמון, לחזק את ההשתתפות, להאיץ את הצמיחה ולבנות מחדש תחושת שותפות.
לא מדובר ברפורמה – אלא בתיקון יסוד. זה הזמן לעשות אותו. ויפה שעה אחת קודם.
יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת – מרכז אריסון ל-ESG, המפקח על הבנקים לשעבר
