מס על הבנקים: פופוליזם שיעלה לציבור ביוקר
הניסיון למסות רווחי ייחוס (Windfall Profits) של המערכת הבנקאית הוא פיתוי פוליטי מובן, אך הוא מהווה מלכודת כלכלית. מס כזה לא יפגע בבנקאים; הוא יתגלגל במלואו לציבור, יפגע ביציבות הפיננסית וירחיק משקיעים. הדרך לטיפול בריכוזיות הבנקאית עוברת בתחרות, לא בענישה
בעידן של ריבית גבוהה, הציבור מביט ברווחי העתק של הבנקים וחש תחושת אי־צדק. הפער בין הריבית שהבנק גובה על הלוואות לבין הריבית הנמוכה שהוא מציע על פיקדונות נראה מנותק, כמעט מתריס. לתוך הוואקום הציבורי הזה נכנסת הצעה "צודקת" לכאורה: להטיל מס על רווחי יתר של הבנקים. הצעה שמצלצלת טוב לאוזן הציבורית ומצטיירת כצעד של צדק חברתי. אלא שמאחורי הפופוליזם מסתתרת מציאות כלכלית עגומה בהרבה.
הטלת מס ייחודי על סקטור מסוים אולי מספקת סיפוק רגשי, אך בפועל היא פוגעת באותו ציבור שאמורה להגן עליו. בניגוד לדימוי, בנקים אינם ישויות מופשטות שמסוגלות "לספוג" מס. הם מתמחרים את העלויות ומגלגלים אותן הלאה. כאשר המדינה מטילה עליהם מס, הם מעלים ריביות על אשראי, מקפיאים הטבות על פיקדונות ומצמצמים את השירותים. מי שמשלם את המחיר הם משקי הבית והעסקים הקטנים.
הרווחים הגדולים של הבנקים אינם רק בונוס לבנקאים, אלא חלק בלתי נפרד ממנגנון יציבותם. ההון העצמי של הבנקים נבנה מהרווחים, והוא משמש כרשת ביטחון בשעת משבר. מס על רווחי יתר משמעו שחיקה ישירה של כרית הביטחון הזו. במילים אחרות, המדינה שוחקת את היכולת של הבנקים לספוג זעזועים, ובכך פוגעת ביכולת של המשק כולו להתמודד עם מיתון, ירידות נדל"ן או משברים גיאו־פוליטיים. יתרה מכך, היכולת של הבנקים להעניק אשראי חדש למשק קשורה ישירות לגודל ההון שלהם. אם המדינה לוקחת מהם נתח גדול מהרווחים, הם נאלצים לצמצם את מתן האשראי – והמשק נחנק.
מעבר להשלכות הישירות, יש כאן גם איתות מסוכן למשקיעים מכל העולם, ותסבוכת משפטית עתידית. מיסוי סקטוריאלי שרירותי משדר חוסר יציבות רגולטורית, מרתיע משקיעים זרים ומעורר חשד שהצלחה כלכלית עלולה להפוך לעונש פוליטי. ישראל, ששואפת להישאר יעד אטרקטיבי להשקעות גלובליות, אינה יכולה להרשות לעצמה צעדים שמעלים את פרמיית הסיכון שלה ומייקרים את עלויות המימון של המדינה ושל החברות הישראליות.
גם מבחינה תקציבית, מדובר במלכודת. מסים שמוגדרים כ"זמניים" נוטים להפוך לקבועים. ברגע שהכנסות ממס כזה נכנסות לתקציב המדינה, קשה מאוד לוותר עליהן, גם כאשר התנאים הכלכליים משתנים. כך נוצר מנגנון שגוזר על המערכת הבנקאית להיחנק גם בתקופות של האטה, ומחליש את המערכת הפיננסית לאורך זמן.הטענה כי המס נועד "להחזיר לציבור" את מה שנגזל ממנו מתעלמת מהדרך הנכונה באמת להוזיל את השירותים הבנקאיים – תחרות. במקום לקחת מהבנקים, יש לגרום להם להתחרות. הפתרון עובר ביישום מלא של בנקאות פתוחה, בהקלת המעבר בין בנקים, בהסרת חסמים לשחקני פינטק ובשקיפות אמיתית בעמלות ובריביות. אלו צעדים מורכבים יותר פוליטית, אך הם היחידים שמחזקים את הלקוח ולא מחלישים את הכלכלה.
מס על הבנקים אולי נשמע טוב בכותרת, אך הוא רעיון גרוע במציאות. הוא לא צדק חברתי, אלא פופוליזם כלכלי שייפגע בציבור, ביציבות ובצמיחה. אם המחוקקים באמת רוצים לתקן את העיוותים במערכת הבנקאית, עליהם לבחור בתחרות, לא בענישה.
גיא נתן הוא מנהל קרן הגידור Valley
