סגור
יפעת שדה יו"ר התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית
יפעת שדה. "לא סופרים אותנו כי אין לנו שלטר. אנחנו לא יכולים להשבית את המשק" (צילום: אלעד גרשגורן )

ריאיון
"אני משלמת לבייביסיטר יותר משכרי כפסיכולוגית ציבורית"

יפעת שדה, אחת ממנהיגות המאבק למען פסיכולוגיה ציבורית, מזהירה שכ־600 אלף איש נמצאים בסיכון נפשי בעקבות 7 באוקטובר ושהממשלה נוקטת בפתרונות פלסטר בתקווה שהבעיה תישכח: "כשיש פסיכולוג אחד על 1,500 ילדים, זו לא בחירה מקצועית אלא מחדל"

יפעת שדה, יו"ר משותפת של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית וממנהיגות המאבק למען הפסיכולוגיה הציבורית, איזו מערכת בריאות נפש פגשו נפגעי 7 באוקטובר?
"ב־7 באוקטובר, כדי לתת מענה לאנשים שחוו את התופת באופן אישי, כל המערך היה בנוי על מתנדבים. לא היו כמעט פסיכולוגים מהשירות הציבורי שיכולים לתת מענה. במשך הרבה מאוד שנים לא היתה מרפאה לבריאות הנפש בעוטף עזה. היה פסיכולוג אחד של קופת חולים כללית והיה מרכז חוסן שנותן מענה מאוד מסוים לנפגעי טראומה ולא למקרים יותר מורכבים".
מה הבעיה עם מתנדבים?
"זה דבר ממש נוראי. זה מייצר חוסר רציפות ויש לזה מורכבות אתית מאוד גדולה. זה עדות לעומק המחדל ולמחסור האדיר. אבל המערכת היתה קורסת לחלוטין בלי המתנדבים. המחדל הבאמת גדול הוא שזה נתפס כשיטה".
באיזה מצב מערכת בריאות הנפש הציבורית הארצית הגיעה למלחמה?
"משבר הקורונה פגש מערכת על סף קריסה. לפי נתוני קופת חולים כללית, בשנתיים שלפני המלחמה היתה עלייה של קרוב ל־50% בפניות לטיפול נפשי. אחרי הקורונה היו רשימות המתנה מטורפות לטיפול שעומדות על שנה בממוצע ויש מקומות בפריפריה שזה מגיע לשלוש שנים. וזה לא כולל את המספרים האדירים של אנשים שמתייאשים מראש ולא פונים".
האם היחס של המדינה לפסיכולוגיה הציבורית השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"לנו היה ברור שאחרי המלחמה מה שהיה לא יהיה, שיהיו התעשתות והכרה בזה שחייבת להיות תשתית חזקה ומושקעת של פסיכולוגיה ציבורית, כי למה שקרה ב־7 באוקטובר יש השלכות לא רק על מי שנחשף ישירות אלא על כל הציבור בישראל. אבל המדינה לא מתעוררת ונראה שהיא ממשיכה לראות בפסיכולוגיה הציבורית מותרות ושמנת, ונשארת עם פתרונות פלסטר".
מה זה פתרונות פלסטר?
"הפלסטר הראשון, שבאמת מזעזע, זה לקרוא למתנדבים, ואחר כך להציע לשלם להם, וכל מיני מסלולים של פרילנס, ואז מענקים לפסיכולוגים שיחזרו לשירות הציבורי. הכרחי להרחיב את מספר המטפלים, אבל הרעיון של המדינה להכניס מטפלים סטודנטים חסרי ניסיון והכשרה, בוגרי תואר ראשון, לטפל בנפגעים — הוא לא רק זלזול בציבור אלא ממש סכנת נפשות. לתת בעיקר פתרונות פלסטר זה כמו להגיד שעוד שנה כולם ישכחו הכל, שוב השירות הפסיכולוגי הציבורי יהפוך לשקוף, ושוב מי שיש לו ויכול יסתדר במערכת הפרטית. המאבק שלנו הוא לטיפול שורש בסוגיית השכר והתקנים שיהפוך את המערכת ליותר נגישה. יש פתרון אפשרי כי הסכם השכר של הפסיכולוגים בשירות הציבורי פתוח ויש תאריך לתחילת המשא ומתן".
זה שהמשא ומתן טרם התחיל זה מאוד לא מעודד. על מה דנים?
"במשך הרבה שנים הפסיכולוגיה הציבורית הוזנחה וממש הורעבה. השכר של הפסיכולוגים בשירות הציבורי נשחק מאוד גם ביחס למקצועות משיקים. היום השכר הממוצע הוא בסביבות ה־50 שקל לשעה שזה פחות משל העובדים הסוציאליים ופחות משל המורים. הוא מאוד לא הולם את ההשכלה וגם את האחריות המקצועית".
את מתרשמת שיש באוצר נכונות לרפורמה?
"אנחנו לא רואים את האוצר מתעשת ומקצה תקציבית ראוי לטפל בזה, מדובר על מסגרת תקציבית מאוד נמוכה של 50 מיליון שקל שזה תוספת של 10% מ־50 ל־55 שקל בשעה. זה רחוק שנות אור ממהלך שישקם את המערכת".
איך מישהו עובד בשכר הזה?
"נוצרה פרדיגמה שפסיכולוגים עובדים בשירות הציבורי כמה שנים כדי לסיים ההתמחות שלהם ואז עוברים למגזר הפרטי או שהם עובדים באחוזי משרה מאוד נמוכים בשביל השליחות ומשלימים ההכנסה במגזר הפרטי".
ומה רע בזה?
"מי שנפגע זה המטופלים. המערכת הציבורית מאוד חלשה, מופרטת ולא נגישה. רשימות המתנה של שנה משקפות מערכת שלא מתפקדת. אנשים שצריכים טיפול לא יכולים לחכות שנה. ילד בן שנה שצריך אבחון אם הוא על הרצף האוטיסטי - אם הוא מחכה שנה זה משנה את מסלול ההתפתחות שלו בצורה דרמטית".
כמה את משתכרת?
"אני כמעט עשור במערכת הציבורית. השקעתי הרבה בהכשרה שלי ואני ממשיכה ומשקיעה בה כל הזמן. אני מרוויחה פחות מ־50 שקל לשעה. אני יכולה להוריד אחוזי משרה ולפתוח קליניקה. אבל אני מאוד מאמינה בעבודה במאה אחוז משרה. היומיום שלי רווי במקרים של התמודדויות דרמטיות, מול הדברים הכי קשים ובעזרה לאנשים לצלוח אותם. יש המון אחריות ואז מגיע השכר הזה. במלחמה, בגלל שבעלי מגויס, לקחתי בייביסיטר כדי לחזור לעבוד ושילמתי לה יותר ממה שהרווחתי. התפיסה של המדינה לגבי המורות, העובדות הסוציאליות והפסיכולוגיות היא שכאילו זה תחביב של נשים ואפשר לשלם שכר מעליב, אף על פי שאנחנו מחזיקות את המשק והמדינה שלא יתפרקו. התוצאה היא שצריך בן זוג בהייטק בשביל לעבוד בזה".
ולמה באמת לא לפתוח קליניקה?
"רוב האנשים שבאים ללמוד פסיכולוגיה לא מדמיינים עצמם ישובים בקליניקה אלא רוצים לעבוד עם שכבות מוחלשות, לתת את השירות למי שזקוק לו כאשר הוא זקוק לו. הרבה מאוד מהאוכלוסיות שצריכות טיפול נפשי לא יגיעו לטיפול פרטי. השירות הציבורי גם מאפשר לעבוד בצוותים בין־מקצועיים ולטפל במקרים מאוד מורכבים. זה שילוב בין עניין לשליחות".
אז למה סופרים את המורים ולא סופרים אתכם?
"אין לנו שלטר. אנחנו לא יכולים להשבית את המשק. מי שיכול להרשות לעצמו שירות פסיכולוגי פרטי לא יזעק. ומי שנזקק לפסיכולוגיה הציבורית אלה מגזרים מוחלשים שלא יעשו רעש".
למה אתם לא שובתים?
"אנחנו מתחילים משא ומתן עם האוצר ומקווים שמה שקורה במדינה יגרום לגורמים הרלבנטיים להבין שהדבר הזה הכרחי בלי שנצטרך לשבות. אם נראה שאין מוכנות אמיתית של המדינה לטפל באופן יסודי בשכר הפסיכולוגים ובתקינה — יהיו צעדים ארגוניים. החשש הוא שהסכם בלי שינוי שורשי ייצר נטישה המונית של פסיכולוגים".
מה החוסר בתקנים?
"בפסיכולוגיה החינוכית יש היום מפתח תקינה של פסיכולוג לאלף ילדים מכיתות ב' עד ט' ואחד ל־500 בגן וכיתה א'. זה מפתח לא רלבנטי לצרכים שגם לא נותן מענה לחלק מהגילאים. חייבים לתקן אותו, אבל גם איתו 30% חסרים, שזה משהו כמו אלף פסיכולוגים. במשרד הבריאות אנחנו לא יודעים כמה תקנים חסרים כי המדינה סירבה במשך השנים לקבוע כמה תקנים צריך. אנחנו מעריכים שיש אפשרות למשוך חזרה לפחות 2,000 איש לשירות הציבורי. זה לא ייתן מענה להכל אבל זה ייתן מענה משמעותי".
במצב כזה, איך מחליטים במי לטפל?
"כשיש פסיכולוג על 1,500 ילדים, זו לא בחירה מקצועית אלא ממש מחדל. המציאות היומיומית היא של בחירות בלתי אפשריות. פסיכולוג שעובד במערכת צריך יומיום לבחור אם הוא מטפל בנערה שעלולה להגיע לדיכאון או בילד שעלול להגיע לעבריינות. אני בוחרת להשקיע את הזמן הפנוי שלי במאבק כדי שלא נצטרך לעשות את הבחירות האלה".
כמה כסף דרוש?
"אנחנו מעריכים שנדרשת תוכנית מקיפה של בין מיליארד ל־2 מיליארד שקל לשנה לשיקום המערכת של הפסיכולוגיה הציבורית, כולל תוספת תקינה, תוספת שכר ותוכניות תמריצים לפריפריה ולמגזרים מוחלשים".
זה הרבה כסף. למה זה חיוני?
"אנשים לא מבינים איזו קריסה כלכלית היתה בלי מערך בריאות הנפש. מחקר של בועז סופר ממכון רציונל, שהיה סמנכ"ל ברשות המסים, מעריך את העלות של היעדר הנגישות לטיפול נפשי ב־60-50 מיליארד שקל לשנה. זה כולל היעדרות מעבודה, אבטלה, השפעות רפואיות וירידה בפריון העבודה, וזו ממש הערכת חסר כי זה רק חלק מהממד הכלכלי של פגיעה נפשית".
ומה הבעיה עם הטיפולים המוזלים בקופות חולים?
"המסלול של פסיכולוגים עצמאיים בקופות החולים הוא ביזיון. כשהרפורמה לבריאות הנפש העבירה את האחריות לקופות החולים, הן היו אמורות לתת מענה בחינם".
מה הצרכים של מערך בריאות הנפש עכשיו?
"לפי קבוצת מחקר של בית חולים שלוותה יחד עם האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת קולומביה, כ־600 אלף איש בישראל נמצאים בסיכון לפתח תסמונת נפשית בעקבות חשיפה ברמות שונות לאירועי 7 באוקטובר. יש מאות אלפים שנמצאים בסיכון מוגבר לפיתוח פוסט־טראומה. אנחנו רואים עלייה גבוהה בחרדה ודיכאון והרבה נסיגות בהתפתחות אצל ילדים".
למה חרדה ודיכאון זו בעיה לאומית ולא אישית?
"אנשים בחרדה לא יוצאים לעבודה או יוצאים פחות. אם החרדה לא תטופל היא יכולה להחמיר. דיכאון שלא מטופל מחמיר לפעמים עד לרמה של אובדנות. בטווח הארוך מצוקה נפשית שלא מטופלת מייצרת השפעות בריאותיות משמעותיות ונטל גדול על המערכת הרפואית ומערכת האשפוז".
נישאר מדינה בטראומה? או בפוסט־טראומה?
"המאבק שאנחנו מנהלים הוא ממש על ההבדל בין טראומה לפוסט־טראומה. גם אם תשים אלף פסיכולוגים לבן אדם זה יהיה אירוע טראומטי. אבל אפשר למנוע פוסט־טראומה. בהגדרה הקלינית פוסט־טראומה זה שהמערכת הנפשית לא מצליחה להשתקם מהטראומה גם אחרי זמן משמעותי. עם משאבים נכונים אנחנו יכולים כחברה להתאמץ למנוע את זה, ולהפוך את הפצעים המדממים לצלקות שפחות כואבות. אם לא נתעורר ולא נשקיע עכשיו, נשלם את המחיר גם כמשלמי מסים כי אלה השלכות שלא ייעלמו. המדינה תידרש לשאת באחריות, גם כלכלית, לחוסר הטיפול".
יפעת שדה (39)
• גרה בריחן, נשואה + 3
• תפקידים: פסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי החינוכי, יו"ר משותפת של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית
• השכלה: תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד מאוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית במדעי הקוגניציה ופסיכולוגיה
• משתתפת בהקמת חממת מחקר יישומי בשירות פסיכולוגי בצפון