פרשנות
הסנקציות לא יעצרו בהתנחלויות
61 כלכלנים בכירים מזהירים מהתרחבות הסנקציות הבינ"ל למשק כולו. כש־80% מההייטק ממומנים בהון זר, זה סיכון כלכלי ממשי שהממשלה מחריפה
מעל 60 כלכלנים ובכירים לשעבר באוצר ובבנק ישראל חתמו אתמול על מכתב אזהרה שלפיו הסנקציות על ההתנחלויות הן "אות אזהרה לכלכלת ישראל", והמחיר ישולם בידי "כל תושבי המדינה". תשעה ימים לפני הבחירות, הממסד הכלכלי אומר דבר פשוט: זה כבר לא סיכון מדיני - זה סיכון כלכלי. ואם הוא לא מופיע היום במפת הסיכונים של כלכלת ישראל, הוא חייב להופיע בה - בדחיפות. מלחמות בסוף מסתיימות, גירעון אפשר לצמצם, ואינפלציה מובסת על ידי העלאת ריבית. סיכון מוניטין שחלחל אל צרכנים, הפירמות והמשקיעים בעולם - לא נעלם כל כך מהר או בהחלטת ממשלה.
הסיבה לדאגה טמונה במבנה המשק הישראלי. הכלכלה שלנו היא גם קטנה, אבל בעיקר פתוחה. אולם מאז השיא ב־2022, יחס הסחר לתוצר בישראל – מה שמכונה "מדד הפתיחות" - יורד בכל שנה, מ־61% ל־53%. עדיין מדובר בשיעור לא מבוטל והיצוא שלנו חשוף: אירלנד, הולנד, גרמניה, בריטניה וצרפת, שכבר איימו על ישראל בצעדים, קלטו ב־2025 יצוא סחורות בהיקף של כ־9.7 מיליארד דולר, כ־18% מיצוא הסחורות. בהולנד, ההוראה החדשה כבר מאיימת בשש שנות מאסר על מי שיכניס מוצרים מההתנחלויות. מי ייקח את הסיכון לסחור עם ישראל? אלה לא שווקים שוליים, אלא לב הקשר הכלכלי של ישראל עם העולם. בנוסף, "הרשימה השחורה" של האו"ם מונה כבר 214 חברות המואשמות בפגיעה כלשהי בזכויות אדם - ובהן כל הבנקים הישראליים וכל החברות הגדולות במשק. שיהיה ברור: מדובר ברשימה אנטישמית ואנטי־ישראלית מובהקת. השאלה היא מה עושה איתה מי שמחזיק בכסף.
עדיין, החשיפה הגדולה באמת היא בהון, שהוא מטבעו נייד. הדלק הסילוני של ההייטק - "הקטר של המשק" - הוא כסף זר: כ־80% מההון שמממן את ההיטק וכמחצית מהמימון למו"פ העסקי - פי חמישה מממוצע ב־OECD. משק כזה לא צריך חרם כדי להיפגע - מספיק שהכסף יהסס.
המכתב מתאר את המנגנון בדיוק. השלב הראשון הוא מוצר: איסור יבוא מההתנחלויות. השלב השני הוא שירות: סנקציות על מי שמספק להתנחלויות בנייה, מימון ונדל"ן. השלב השלישי הוא "אפקט הצינון": בנקים וחברות בחו"ל עלולים לצמצם קשרים עם חברות ישראליות "גם כאשר אין ודאות שהן קשורות להתנחלויות, פשוט כדי להימנע מסיכון משפטי ורגולטורי", נכתב.
וכאן נמצא אולי הכשל הגדול של כל הסיפור: אי אפשר לכמת את הסיכון הזה. מנהל קרן פנסיה באוסלו רוצה להשקיע בחברה ישראלית. בחיפוש שגרתי בכלי AI הוא מגלה שהחברה מופיעה ברשימה שחורה של האו"ם. הוא לא יתחיל לבדוק אם לתנובה או לבנק הפועלים באמת יש פעילות בשטחים. הוא לא יודע מה הם "השטחים". הוא רוצה חיים קלים. אז הוא עושה De‑Risking, הפחתת סיכונים. אותו מנהל כספים אומר לעצמו: בוא נחפש חברה אחרת. ההחלטה הזו לא תירשם בשום מקום. היא פשוט לא תקרה.
כאן נכנסת הממשלה הנוכחית. הרקע המיידי לסנקציות הוא הטרור היהודי בגדה, "הנתפס כנתמך על ידי הממשלה". זה לא זעזוע חיצוני. זה סיכון שהממשלה מייצרת במו ידיה. כל מעשה טרור שלא נמנע מוסיף עוד שורה לרשימה ועוד מנהל קרן שמעדיף חלופה. הממשלה לא רק לא מטפלת בסיכון - היא מחריפה אותו. החשבון יגיע לכולם. חברה שמשלמת יותר על אשראי וביטוח מגלגלת את העלות הלאה. החותמים כותבים שהסנקציות יובילו ל"עלייה משמעותית נוספת ביוקר המחיה".
גם אם הוא לא מודע לכך, ב־27 באוקטובר הבוחר יכריע גם על מחיר ההון של ההייטק ועל מחיר סל הקניות. סיכון שאי אפשר לכמת הוא בדיוק הסיכון שעולה הכי ביוקר. החותמים כתבו שאת הנזק "חייבים למנוע עכשיו כל עוד ניתן". אחרי הבחירות, ייתכן שזה יהיה מאוחר מדי.
