פרשנות
נתניהו מוכר אשליות: המחיר הכלכלי בעזה לא ניתן לכימות
בשל חוסר הבהירות שבהחלטת הקבינט, נשאר לכלכלנים טווח רחב לפרשנות לגבי עלות המבצע בעזה. המחיר האמיתי חמקמק עוד יותר: למשל, הירידה בניסיון שחייל המילואים צובר במקצועו, הירידה בתפוקות בני משפחתו ודחייה ברכישת השכלה
"צה"ל ייערך להשתלטות על העיר עזה, תוך אספקת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית מחוץ לאזורי הלחימה", כך ניסחה לשכת ראש הממשלה את החלטת הקבינט שהתקבלה ביום שישי האחרון לפנות בוקר. הניסוח משאיר את אזרחי ישראל ואת העולם עם יותר שאלות מתשובות.
לדוגמה, ברור שהמילה "כיבוש" לא מופיעה בתוך ההחלטה כדי שישראל לא תצטרך לשאת בכל החובות האזרחיות שמוטלות על הכובש, אבל מאידך, ברור שמשחקי מילים לבדם לא ישנו את המציאות. אם ישראל כובשת בפועל, היא תצטרך לממן מזון, בריאות וכו', גם אם היא מכנה את זה "השתלטות" או "כיתור". אבל עמוק מכך, מה משך הזמן של המהלך? כמה חיילי מילואים הוא יעלה? מה היעד? האם וכיצד יפונו האזרחים לשטח שאינו אזור לחימה? על כל אלו לא קיבלנו תשובה. ביטוי לכך שההחלטה לא הוצגה בצורה בהירה לציבור היה ניתן לראות בהתנגדותו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' להצעה. סמוטריץ', שהוא חבר קבינט, התרשם כי ההצעה איננה כיבוש מוחלט ומכריע של רצועת עזה, אלא משהו אחר, בין לבין, ולכן הוא מתנגד לה.
בחסות חוסר הבהירות נתניהו מנסה למכור לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע: למשפחות החטופים ולעולם – כי מדובר באמצעי לחץ על חמאס, ולסמוטריץ' ולבן גביר – כי הפעם מדובר ב"הכרעה". אבל חוסר הבהירות יוצר גם דילמה למקבלי ההחלטות הכלכליות, שמתקשים להעריך בצורה אמיתית וכנה את המשמעויות של החלטת הקבינט. הכלכלנים הבכירים במגזר הציבורי מעדיפים שלא להתבטא בנושאים כלכליים שנחשבים "רכים", כמו הנזק המדיני, השסע החברתי והמשבר החוקתי, שכן התבטאויותיהם זוכות ישר למתקפות מהממשלה על שהם מדברים "פוליטיקה" ולא "כלכלה". לכן יש לכלכלנים העדפה להיצמד למספרים, לנתונים, לעובדות, וברגע שיש חוסר בהירות לגבי מהלכי הממשלה המתוכננים, הערכת העלויות נעשית על ידי גורמים מחוץ לממשלה שמרגישים יותר בנוח להתבסס על הנחות רבות.
40-30 אלף אנשי מילואים מגויסים
למעשה, המספרים שהכלכלנים נוקבים בהם הם ממילא רק סוג של אמצעי המחשה, וחשוב יותר לומר מהותית, כי להמשך המלחמה יש מחירים רבים ומגוונים על איכות החיים שלנו כישראלים, חלקם כלכליים וחלקם עקיפים, כמו ירידה בתוצר לנפש, עלייה במסים, ירידה בשירותים חברתיים, העמקת השסע בין האזרחים, ירידה באמונה בצדקת הדרך, פגיעה במוניטין של מדינת ישראל, היחלשות של האקדמיה הישראלית ופגיעה בביטחון יהודים ברחבי העולם. אגב, חוסר הבהירות לגבי כוונות הממשלה מקשה גם על הערכת התועלות האפשריות של תוכניתה. קשה לדעת מה התועלת לאיכות החיים שלנו הצפויה מ"ההשתלטות", ועוד יותר קשה לדעת מה ההסתברות שאותה תועלת אכן תתממש? סמוטריץ' למשל סבור כי היא לא תשפר משמעותית את איכות החיים שלנו, ולדעתו היא לא שווה את מחיריה. מנגד, ההסתברות שהתוכנית הקיצונית של סמוטריץ' לכיבוש מלא של הרצועה תוכל להתממש לאורך זמן גם היא נמוכה מאוד, וגם את מחירה קשה להצדיק.
דוגמה שממחישה גם את חוסר היכולת לתת אומדנים כלכליים מדויקים לתוכנית הקבינט, וגם את העובדה שהמחיר הכלכלי הישיר לוכד רק חלק קטן מהעלות, היא סוגיית אנשי המילואים. נכון לעכשיו מגויסים בממוצע כ־40-30 אלף חיילי מילואים, לעומת זמני שגרה ערב המלחמה, אז היו מגויסים כ-6,000 אנשי מילואים. ההערכות הכלכליות המוקדמות היו שברבעון השלישי תהיה דעיכה נוספת במלחמה, ויגויסו כ־15,000 אלף חיילי מילואים (ההערכות הן, שבטווח הבינוני והארוך לא נוכל לחזור ל־6,000 מילואמניקים בלבד כפי שהיה ערב המלחמה). מאז החלטת הקבינט מסתובבים במשרד הביטחון עם המספר של 250 אלף אנשי מילואים. מכיוון שבצה"ל לא מתלהבים מהתוכנית, ניתן להניח שהם מנפחים את המספר, אך מכל מקום, ללא ספק מדובר בעשרות אלפי אנשי מילואים נוספים.
ככלל אצבע, מקובל לומר, כי 10,000 אנשי מילואים עולים בחודש 400 מיליון שקל, כלומר, אם יהיו מאה אלף אנשי מילואים נוספים, אז כל חודש יעלה 4 מיליארד שקל. ואם המבצע יימשך חצי שנה בעצימות כזו, הרי שרק עלות אנשי המילואים תגיע ל־24 מיליארד שקל. לפי דוחו"ת שפירסם החשב הכללי, העלות של חיילי המילואים ב־2024 הגיעה ל־37.2 מיליארד שקל (5 מיליארד הטבות, ו־32.2 מיליארד תגמולי מילואים), לעומת 2.1 מיליארד שקל ב־2022 (שנת השגרה האחרונה). לגבי 2025 עדיין מוקדם לומר, אך ההחלטה על המשך המערכה, בכל תצורה שהיא, תעלה באופן ישיר מיליארדי שקלים בגין שכר למילואמניקים.
התוצר נמוך בכ־4% מקו המגמה
אלא שההסתכלות על העלות של חיילי המילואים רק דרך הפריזמה הזו, היא צרה מאוד. כמובן שהם עולים כסף רב לצבא: חיילי המילואים אוכלים, ישנים, ונלחמים בכלי מלחמה יקרים. את העלות הזו אנו עוד מודדים דרך סעיפים אחרים בתקציב הביטחון. אבל יש עלויות נוספות, שקופות בהרבה, לדוגמה, הירידה במקצועיות ובניסיון שחייל המילואים צובר במקצועו בשוק החופשי, או הירידה בתפוקות של בני משפחתו. גם סעיפים אלו עוד ניתן לראות איכשהו בנתוני המאקרו של המשק, באמצעות העובדה שהתוצר בישראל כעת נמוך בכ־4% מקו המגמה ארוך הטווח. אבל ההשפעה על האינפלציה, למשל, חמקמקה יותר, ונוצרת בגלל חוסר באנשי מקצוע, שמגויסים ומביאים לירידה בהיצע ולעליות מחירים. וכל זאת, עוד לפני שהגענו למחירים בחיי אדם, בבריאות נפשית, בהתפתחות הילד, בדחייה ברכישת השכלה, שנגבים בגלל ימי המילואים.
לסיום, כדאי להזכיר שיש עלות נוספת, שחומקת מהעין, והיא העובדה שמאז 2023 אנו מתנהלים תחת מצב חירום קיצוני. בזמן שגרה אין יכולת לקרוא לאזרח ליותר מכמה עשרות ימי מילואים בשנה, אבל בזמן מלחמה, יש לממשלה ולשר הביטחון יכולת לקרוא לאזרחים לשרת עוד ועוד, והם אכן עושים זאת מאז ה־7 באוקטובר. נכון שיש פיקוח מסוים בוועדת חוץ וביטחון, אבל למעשה, הממשלה מחליפה את כל מי שמתנגד להמשך הגיוס, מימין או משמאל. המשמעות המעשית היא, שבחסות מצב החירום נפגעות משמעותית חירויות האזרח של הפרט. כמובן שמלחמות הן מצב חירום, אך במדינה דמוקרטית אסור לשכוח לרגע, שמצב החירום הוא החריג, הוא לא יכול להיות הנורמלי החדש.
