שאלת הקרקע בהתישבות אינה רק כלכלית – היא הכרה בזהות ובמורשת
מנאום בריכות השחייה של בגין, דרך בג"ץ הקשת המזרחית ועד פס"ד ההיסטורי השבוע בנושא מס השבחה בקיבוצים – הוכרע כי הקרקע בהתיישבות אינה רק משאב כלכלי היא משאב סימבולי
"אני כבר לא יודע באיזה שמות לא קראו לנו… כי אנחנו קיבוצים! קראו לנו ספסרי קרקע – בבקשה קחו קחו יש בין בארי לעזה מלא קרקע – יאללה תבנו קדימה....". דברים אלה נאמרו בכאב ב-9 באוקטובר 2023 על-ידי חיים ילין דמות ציבורית וחבר קיבוץ בארי, שאיבד עשרות מחבריו באחד הראיונות הראשונים בתקשורת אודות הטבח בעוטף.
כיצד ומדוע נכרכה סוגיית הקרקע לבנייה של הקיבוצים בסוגיית הטבח ואיך כל זה קשור לפסיקה של בית המשפט העליון בנושא היטלי מס שבח לקיבוצים שנפסקה השבוע? הקיבוצים והמושבים, שימשו במשך עשרות רבות של שנים, עוד קודם להקמת המדינה, סמל של התנועה הציונית ובמובנים מסוימים גם תנועת החלוץ שלה. החל משנות השמונים של המאה ה-20 החלה מגמה הפוכה בה התנועה ההתיישבותית חשה כי החברה הישראלית מתנכרת למורשתה ולא מכירה בתרומתה הסגולית למדינה.
הביטוי הראשון לניכור זה הופיע בנאומו של מנחם בגין בבחירות 1981 - נאום "בריכות השחייה וכרי הדשא" המפורסם. הנוכחת הנפקדת בנאום זה היא הקרקע, שמה אומנם לא הוזכר מפורשות אבל הרעיון כי הקיבוצים הנם פריבילגים בתחום הקרקע הוא הרעיון המרכזי של נאום זה.
הביטוי אולי הבולט ביותר במאבק סימבולי זה הוא בג"צ הקשת המזרחית – אשר ביטל הטבות בזכויות בקרקע שנתנו לכאורה להתיישבות בקרקע. אולם לא חסרים ביטויים נוספים, גם מאבק נחל האסי, בוא עמדה על הפרק הזכות של כלל הציבור להנות ממשאב טבע הנמצא בחצר ביתם של חברי קיבוץ ניר דוד – הוא מאבק על קרקע, שיש מי שייצרו בעיניים כלכליות ואחרים בעיניים סימבוליות ; סוגית הותמ"לים - ועדות התכנון הלאומיות והפקעת קרקע חקלאית לצרכי בניה, עבור דרך ועדות הגבולות בין העיר לכפר במספר אזורים ועוד. הדוגמאות הן רבות ושונות המהות היא אחת. ההתיישבות רואה את עצמה במאבק הישרדותי, לא פחות, בניסיון לשמר את זכות הקיום שלה.
הכלכלנים יראו בקרקע משאב חומרי ואילו אני טוען כי בהקשר של ההתיישבות היא גם משאב סימבולי: כמו בדבריו הכואבים של חיים ילין לאחר מחדל השבע באוקטובר, כמו בנאומו של בגין, קרקע אינה רק הון כלכלי, היא הסמל של ההתיישבות. אין התיישבות כפרית בלי קרקע. שלילת הקרקע מן ההתיישבות נתפסת כשלילת הזהות וביטול ההכרה בתרומת ההתיישבות למדינה.
כלומר, בג"צ הקשת המזרחית, סוגיית האסי, והכרעת בית המשפט העליון השבוע – עוסקות לכאורה בשאלות משפטיות של צדק על פי הדין. לא כך הדבר נראה מעיני הנרטיב של ההתיישבות העובדת. מעיני ההתיישבות העובדת, וכמו שביטא חיים ילין באמירתו ב-9 באוקטובר – שלילת הקרקע החקלאית, הפקעתה לבניה – היא ביטוי של התנכרות המדינה כלפי ההתיישבות.
פסק הדין שנקבע השבוע על ידי בית המשפט העליון הקובע שמכיוון שהקיבוצים אינם הנהנים הכלכליים משיוך הדירות אין עליהם לשלם דמי השבחה – הוא פסק דין היסטורי גם בהקשר הסימבולי. זאת פעם ראשונה מזה שנים רבות כי ההכרעה המשפטית והחוקית אינה מרעה את זכויותיה של ההתיישבות וכפועל יוצא את ההכרה בזכותה הסימבולית של ההתיישבות אלה להיפך.
העובדה שפסק דין זה ניתן לאחר שנה וחצי בה הקרבתה ותרומתה של ההתיישבות העובדת מושבים וקיבוצים בצפון בדרום ושב ומהדהד את המהות דרכה רואה ההתיישבות את התהליכים האלה: שאלת הקרקע אינה רק כלכלית – היא הכרה בזהות ובמורשת.
ד"ר אבי שניידר הוא סוציולוג בביה"ס למדעי ההתנהגות ודיקן הסטודנטים במכללה למינהל, מומחה בהתיישבות הכפרית בישראל
