פרשנות
מחיר הסבבים: תקציב ביטחון מנופח, גירעון עמוק ופגיעה במשרדים האזרחיים
העימות האחרון מול איראן חידד את ההבנה שאין דרך צבאית להכריע את המשטר בטהרן, וישראל צפויה להתמודד שנים עם סבבי לחימה, הוצאות ביטחון גבוהות ונטל כלכלי מתמשך. המשמעות: תקציב הביטחון ימשיך לתפוח, והאתגר המרכזי של הממשלה יהיה לממן את המערכה בלי למוטט את הצמיחה והתקציבים האזרחיים
סבב הלחימה הקצרצר שבין ישראל לאיראן ארך פחות מ־24 שעות, אבל למרות זאת יש לסבב הזה חשיבות ציבורית גדולה. הסבב הזה חושף שתי אמיתות שהן מוסכמות למדי במערכת הביטחון אך פחות ידועות בציבור הרחב. הראשונה היא שלמרות ההישגים הצבאיים מול איראן, הרי שהמערכה מולה לא הוכרעה, המשטר האיראני עודנו על הרגליים, וכוונותיו לפגוע בישראל ובאזרחיה לא השתנו. והאמת השנייה היא שאין תוכנית קונקרטית "להכריע" את איראן. המילה "הכרעה" שהפכה להיות נפוצה בשיח הישראלי, איננה רלוונטית לזירה האיראנית. המשמעות היא שבזירה האיראנית אנו כפויים להשתמש במונחים הלא־פופולאריים כמו "סבבים", "ניהול הסכסוך", "כיסוח הדשא", "גריעת יכולות", ו"השגת שקט".
מומחי ביטחון שכלכליסט שוחח עמם מתנסחים בניסוחים שונים, אך המנגינה זהה. תא"ל ששון חדד, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל, אמר כי "אנחנו במצב של תקיעות אסטרטגית. כרגע זה סבבים, זה לא טוב למדינה, ולא טוב לכלכלה. הדרך היחידה היא להפיל את המשטר, אבל זה לא אפשרי צבאית, אפשר להגביר את הלחץ הכלכלי". האלוף (במיל') יעקב עמידרור, שהיה חבר בוועדת נגל, ושימש כראש המל"ל וראש חטיבת מחקר באמ"ן, ציין כי "אפשר להגיע להכרעה בעזה, אבל באיראן צריך לתקוף לפי התקדמות תוכנית הגרעין, אולי מדי חמש שנים, וגם להתמודד עם האיום הבליסטי באמצעות שיפור ההגנה וההתקפה". שני הבכירים מציינים שכדאי לפעול להפלת המשטר בדרכים כאלו ואחרות, אבל גם מסכימים שזו לא תכנית עבודה. עמידרור הוסיף כי "ישראל וארה"ב לא רוצות מבצע קרקעי, והלחץ הכלכלי פחות יעיל כשאין לך הסכמה בינלאומית, הרוסים והסינים לא איתנו".
הדברים הללו הם טריוואליים לאנשי הביטחון, אבל האזרחים בישראל למדו את המשמעות של הסבבים על בשרם ביממה האחרונה. אם עד כה הסבבים מול איראן היו צבועים בצבעים היסטוריים, כאילו כל מלחמה משנה את פני המזרח התיכון, הרי שהסבב הנוכחי הוא שגרתי, מזכיר באופיו את הסבבים שהיו מול עזה, סבבים שאינם משנים את המצב האסטרטגי של ישראל, אלא נועדו לשימור הסטטוס הקוו, או לשינויים טקטיים. כך לדוגמה, המטרה בסבב הנוכחי לדברי עמידרור, "ליצור בתודעה האיראנית נתק בין זירת לבנון לבין זירת איראן, ואם ממש נצליח, אז אולי הסבב יחליש את איראן, וההסכם שייחתם בנושא הגרעין יהיה טוב יותר".
"צה"ל חייב להתייעל"
המשמעות המיידית והראשונה של הסבב הנוכחי היא שגם האופטימיים ביותר צריכים להפנים שתוואי הוצאות הביטחון של ישראל יישאר ברמה גבוהה בשנים הבאות. אם עד תקציב 2026 עוד היה אפשר לשמוע את הטענה של האוצר ושל כלכלנים אחרים לפיה "איך יכול להיות שאחרי מלחמה של מאות מיליארדים, אנחנו צריכים להגדיל עוד את תקציב הביטחון ולא להקטין אותו?" אז כעת הטענה הזו נעלמת. לא בגלל שאין בה אמת, אלא בגלל שזה לא משנה, ברור כעת שישראל נמצאת עם זירות רבות פתוחות שדורשות כוח אדם עצום. וגם מבחינת מלאים של תחמושת, אמצעי הגנה, שעות טיסה, נזדקק לרמת מלאים גבוהה בהרבה, מכיוון שאנו צריכים להיערך לתקופה ארוכה של "סכסוך פעיל" עם איראן הרחוקה.
זה לא אומר שצריך להיעתר לכל דרישות מערכת הביטחון, בכלל לא. מערכת הביטחון ללא ספק מגזימה בדרישותיה. והיא צפויה גם כעת לנפח את עלויות הסבב הנוכחי ולדחוף לתוכן דרישות תקציביות ישנות שהם גוררים עוד מדיוני תקציב 2026. אבל כבר עכשיו תקציב הביטחון הרחב (כולל ארגוני הביון) עומד על כ־7.8% תוצר לעומת 4.2% תוצר ב־2022. העובדה שאי אפשר להניח שאנחנו צועדים לשנים רגועות מבחינה ביטחונית, מציבה את ישראל במשעול צר מאוד. אפשר וצריך להתעמת עם מערכת הביטחון על היקף התקציב, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבסופו של דבר תקציב זה צפוי לתפוח בשנים הקרובות.
כדי לצמצם את הפגיעה בתקציבים האזרחיים וברמת החיים של אזרחי ישראל, יש להתמקד בשלושה מישורים. הראשון הוא שצה"ל מוכרח להמשיך להתייעל, הוא לא יכול להמשיך לדחות את ההתייעלות עד לסיום הלחימה. כמו שאומר חדד לכלכליסט, "כל הצוותים של ההתייעלות בצה"ל נמצאים בשיתוק מוחלט, הצבא השהה את זה". כלומר, העובדה היא שתקופת הלחימה לא צפויה להסתיים בקרוב, וצה"ל חייב כבר עכשיו להשית על עצמו מגבלות של התייעלות. חדד מנסח זאת בחריפות: "צריך לעשות כל הזמן כלכלת חימושים, גם לפני שיש צורך בכלכלת חימושים".
המישור השני הוא שעל הממשלה יהיה למצוא דרך להגדיל את מעגל המשרתים במילואים, כשהמאגר המרכזי הוא לכאורה בני החברה החרדית. והמישור השלישי הוא שמשרד האוצר יצטרך למצות את פוטנציאל הצמיחה של המשק בשנים הקרובות, ולעבוד קשה על איזון תקציבי, ועל חזרה ליחס חוב־תוצר יורד. שנת 2026 צפויה להיות השנה הרביעית שבה החוב הציבורי עולה. ישראל הסבירה בכל שנה שזו "שנת המלחמה האחרונה", אבל כעת כשברור שאנו נכנסים לתקופת מלחמה ארוכה יותר, סבבים שיימשכו שנים, משרד האוצר יצטרך למצוא דרך שבה הוא מצליח לצמצם יחס חוב־תוצר למרות "מצב המלחמה".
עודף הכנסות? לטפל בגירעון
בכל הנוגע לתקציב 2026, יש אווירה אופטימית במשרד האוצר. נתוני גביית המסים לחודש מאי התפרסמו אתמול ולימדו כי מגמת העלייה בהכנסות ממסים נשמרת. גביית המסים בשנה זו היא כ־12% מעל המגמה ארוכת הטווח. העובדה שהמגמה כל כך חיובית גרמה לכלכלן הראשי לעדכן את תחזית ההכנסות לרמה של כ־594 מיליארד שקל. וגם התחזית המרחיבה הזו עשויה להתברר כשמרנית (עד כה נגבו כ־261 מיליארד שקל שהם כ־44% מכלל התחזית, בעת שחלפו רק 41% מהשנה).
מבחינת האוצר, אם תחזית ההכנסות הזו מתממשת, הרי שאנו בגירעון של כ־104 מיליארד שקל, שכן ההוצאה הממשלתית המותרת עומדת על כ־698 מיליארד שקל. גירעון של 104 מיליארד שקל משקף גירעון של 4.6% (לפי תחזית צמיחה של 4% שמשקפת תוצר של 2 טריליון ו־263 מיליארד שקל), גירעון שנמוך בכ־7 מיליארד שקל מתקרת הגירעון הקבועה בחוק.
מה כל זה אומר? באוצר סבורים כי תקציב 2026 יכול להסתיים בפועל בצורה דומה לזו שהוא אושר בכנסת. הם מעריכים שיש אפשרות שכלל לא יהיה צורך לפרוץ את מגבלת התקציב. אבל גם אם הם יצטרכו לפרוץ את מגבלת התקציב ולהגדיל את התקציב מעבר ל־698 מיליארד שקל המותרים בחוק, הם יוכלו לעשות זאת מבלי להגדיל את הגירעון שנקבע בחוק. זאת מתוך תפיסה שהמשקיעים מסתכלים בעיקר על העמידה של הממשלה בתקרת הגירעון שהציבה לעצמה, ופחות על העמידה במגבלת ההוצאה.
עם זאת, חשוב להדגיש כי גם גירעון של 4.9% הוא גירעון גבוה מאוד שמעלה את יחס חוב־תוצר. מדובר בגירעון גבוה יותר מזה שנרשם בשנת 2023 ובשנת 2025, שגם הן היו שנות מלחמה. יתר על כן, גם ב־2026 התכנון המקורי היה להציג תקציב עם גירעון של 3.2%, אך הגירעון זינק במהלך דיוני התקציב עד ל־4% תוצר. כך שמצופה ממשרד האוצר כי ככל שיהיה עודף בהכנסות הוא יופנה לצמצום הגירעון ולא להגדלת תקציב הביטחון.
