פרשנות
העדפת הדיפנס־טק היא עיוות של חוקי השוק
כוונת האוצר להעמיד ערבות של 200 מיליון שקל לקרנות הון סיכון שישקיעו בסטארט־אפים בתחומי הביטחון תסיט משאבים מתחומים רווחיים יותר, שהשוק היה יכול ללכת אליהם
משרד האוצר הודיע אתמול כי בכוונתו להעמיד ערבות של 200 מיליון שקל לקרנות הון סיכון שישקיעו בסטארט־אפים בתחומי הביטחון. הערבות תועמד מתקציב מפא"ת (המינהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) שבמשרד הביטחון. ערבויות מדינה מועמדות על ידי אגף החשב הכללי באוצר, ודורשות את אישור ועדת הכספים. מבחינה תקציבית, ערבויות המדינה נרשמות כהוצאה, שכן בדרך כלל ערבויות המדינה ממומשות, והפעם כהוצאה של משרד הביטחון. הודעת האוצר נחתמת במילות ברכה נלהבות מאת השרים והמנכ"לים של משרדי האוצר והבטחון, החשב הכללי באוצר, וראש מפא"ת.
אלא שמאחורי החגיגיות הזו מסתתרת מחלוקת מקצועית ומעט ייצרית בין גורמים שונים בממשלה. השאלה הבסיסית ביותר עליה צריך לענות כדי להצדיק התערבות ממשלתית היא "מה כשל השוק?" ובכן, בכל הקשור להשקעות ביטחוניות (דיפנס־טק) נדמה שישראל נמצאת דווקא במצב טוב. נפתחו קרנות השקעה חדשות, יש עלייה בביקוש לדיפנס־טק בישראל ומחוצה לה. ובכלל, האם יש נתונים שלפיהם דווקא בענף הדיפנס־טק יש קושי ייחודי שנכון שהממשלה תתערב בו? מבחינת משרד הביטחון, התשובה חיובית. בניסוחים הפנימיים שלהם הם מערבים בין כלכלה לביטחון, ומסבירים כי במדדים מסוימים הם מוצאים "מחסור". גורמים אחרים בממשלה מצביעים על מאפיינים ייחודים לענף שיוצרים קושי ייחודי בגיוס הון לתחומי הדיפנס־טק בגלל מבנה השוק הריכוזי, סיכוני תדמית, שיקולים ערכיים ובעיות רגולציה.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהבחירה של מפא"ת והחשב הכללי לייצר אפיק סיוע נפרד לתת־סקטור בתוך עולם ההייטק מנוגד לתפיסת העולם המסורתית שלפיה על הממשלה להימנע ככל הניתן מ"סימון מנצחים". השמרנים ביותר יתנגדו אפילו לסיוע הכללי שניתן לענף ההייטק בישראל, אבל לסמן ענף כלשהו, בלי שיש לו בעיה ייחודית מובהקת (לכל סקטור בהייטק יש אתגרים), זה כבר שינוי כיוון. התמיהה מתגברת לנוכח העובדה שרק לפני יומיים פרסמה רשות החדשנות מסלול תמיכה לקרנות השקעה בתחום הדיפ־טק. יש נקודות השקה משמעותיות בין המסלול של הרשות לבין המסלול של מפא"ת: שני המסלולים תומכים בקרנות ולא בחברות עצמן; ושתיהן ממוקדות יותר בחומרה ובמוצרים ולא בתוכנה.
ההבדל בין הגופים הוא שבשונה ממפא"ת, שמסמנת "מנצחים", ברשות החדשנות ההגדרה מורחבת לדיפ־טק, וזה לצד ראייה מערכתית של כל ענף ההייטק, ומתוך תפיסה המנסה להשוות תנאים של סקטורים, אך לא להעדיף תחום אחד על אחר. התומכים במהלך אומרים כי "אפשר להכפיל את שווי השוק של הדיפנס־טק מ־14 מילארד דולר ל־28 מיליארד", אך צריך לזכור שממשלה לא יודעת לבחור מנצחים, והתערבות הממשלה יכולה להסיט הון וכוח אדם מתחומים רווחיים יותר, אשר השוק היה הולך לשם ללא התערבות הממשלה.
גם אחרי שהממשלה מחליטה להתערב ולסבסד תחום, היא צריכה לשאול את עצמה כיצד לעשות זאת. המהלך שמציעים במשרד הביטחון הוא ערבות מדינה, המגנה על המשקיע מפני הפסד. מהלך זה מתבסס על תשובות שקיבלו מתעשיית ההון סיכון. לעומת זאת, המודל שהאוצר ורשות החדשנות בנו לעידוד המוסדיים להשתתפות בהייטק, כמו גם המודל של תוכנית הדיפ־טק, הוא מודל השתתפות, המאפשר למשקיע להרוויח יותר במקרה של הצלחה.
נמחיש זאת: המודל של מפא"ת הוא שאם הקרן שלי תשקיע בהשקעות טכנולוגיות־ביטחוניות כושלות, הם יוודאו שלא אפסיד את כספי ההשקעה, אך במקרה שההשקעה תצליח, אראה את אותו כסף שהייתי רואה ללא ערבות המדינה, כלומר המדינה מקטינה לי את ההפסד. לעומת זאת, המודל של רשות החדשנות הוא שהמדינה נכנסת בקרן כשותפה, אך אם הקרן מצליחה בסופו של דבר, הרשות לא מבקשת חלק בתשואה, אלא רק את החזר הקרן בתוספת ריבית שוק והצמדה. כלומר אם הקרן שלי כשלה, הפסדתי את הכסף, אך אם הקרן הצליחה, אראה תשואה גבוהה בהרבה, שכן אני נהנה גם מהתשואה על כספי המדינה. התיאוריה גורסת כי משקיעי הון סיכון מושפעים יותר מהגדלת התשואה מאשר מהקטנת הסיכון להפסד, ולכן המודל של הערבויות נחשב פחות אטרקטיבי, אבל כאמור זה המודל שנבחר על ידי מפא"ת והחשב הכללי.
אם נרחיב את נקודת המבט, העליונות שיש למשרד הביטחון מעצבת החלטות כלכליות בתחומים נוספים, כלומר במקום שההחלטות הממשלתיות על היקף וצורת ההתערבות בענף ההייטק יתקבלו משיקולים כלכליים בלבד, מוכנסים לכך גם שיקולים ביטחוניים. מערכת הביטחון היא שחקן מאקרו־כלכלי דרמטי בישראל, אבל ההחלטות הכלכליות על אופן ההתערבות במשק צריכות להיעשות רק משיקולים עסקיים, ובהתאם לתפיסות כלכליות מקובלות. ההייטק תרם רבות לביטחון, ונתרם רבות מסקטור הביטחון, אבל הענפים הללו צריכים להיות נפרדים.
