דרוש פרויקטור: יש צורך דחוף בגוף ממשלתי מתכלל להעסקת עובדים זרים
מאז ה־7 באוקטובר התדרדרו ענפים קריטיים כמו חקלאות, מסעדנות, בנייה וסיעוד למשבר כוח האדם החמור בתולדותיהם. עשרות אלפי עובדים שנחוצים למשק כלל אינם מגיעים. דווקא עכשיו, כשעל כתפינו מונח שיקום הכלכלה והיערכות לאיומים עתידיים, המדינה חייבת לנקוט בצעדים משמעותיים.
השבוע, בצעד דרמטי, אישרה הממשלה הגדלת מכסות עובדים זרים והקלות בכניסתם לישראל. זהו צעד חשוב שמאותת על שינוי כיוון מבורך, אך רחוק מלהספיק. המשק עדיין מתמודד עם מחסור כולל של כ־200 אלף עובדים, לא רק בענף הבנייה אלא גם בתעשייה ובענפים חיוניים נוספים. ההחלטה הזו חייבת להיות רק תחילתה של סדרת צעדים רחבים הרבה יותר.
מאז תחילת המלחמה בעזה, וגם במערכות מול לבנון ואיראן, נוכחנו לראות הלכה למעשה את העובדים הזרים ממשיכים במסירות לעבוד תחת אש והוכיחו את תרומתם האדירה לכלכלה ולתעשייה הישראלית, גם בשעת מבחן. אך בעוד הם על הקרקע, תהליך הבאת העובדים הזרים שמתנהל למעלה במשרדים הממשלתיים נשאר איטי, מפוצל ומסורבל. הזמן מתבזבז, הכסף הציבורי אינו מנוצל ביעילות, והמשק כולו משלם מחיר כבד.
המעסיקים מתריעים פעם אחר פעם: כך אי אפשר להמשיך. ההליכים הנוכחיים מייצרים צוואר בקבוק חונק, והמחסור בכוח אדם רק הולך ומחריף, בדיוק בשעה שישראל זקוקה לו יותר מכל. המשמעות ניכרת בכל שכבות החברה: בחקלאי שהיבול בשדותיו נרקב, במשפחה שממתינה למטפל עבור יקירה, בתושב המפונה שביתו טרם נבנה מחדש ובכלכלה שלמה שמתקשה לשוב למסלול של צמיחה.
כדי להביא עובדים זרים חדשים, נאלצים מעסיקים לצלוח מסלול מתיש; אישורים שממתינים חודשים ארוכים בין משרדי הממשלה, תשלום אגרות גבוהות לפני הגעתם של העובדים לארץ, ולבסוף מציאות שבה עשרות אלפי עובדים כלל אינם מגיעים: אשרות אינן מונפקות בזמן, טיסות מתבטלות, או שהעובדים שנוחתים אינם מתאימים כלל לעבודות שיועדו להם. כך מתעכבים פרויקטים, מעסיקים מפסידים עשרות אלפי שקלים על כל עובד שלא מגיע, והמשבר נותר ללא מענה.
אז מה המדינה יכולה לקדם? ראשית, אישור מאסיבי של הבקשות שממתינות לאישור, לכניסה מיידית של עובדים רבים ויצירת אורך נשימה למשק. פתרון נוסף טמון במסלול הבאתם של העובדים ארצה; הנתונים מלמדים כי מאז תחילת המלחמה היקף העובדים הזרים שהגיעו באמצעות תאגידי כוח אדם שילש את עצמו: מ־20 אלף ל־60 אלף, מחציתם במסלול הפרטי. זוהי מגמה חיובית, אך רחוקה מלהספיק. בלי להרחיב את הערוץ הזה ולהפסיק להסתמך רק על ההסכמים הבילטרליים, לא נוכל לספק את הצרכים הקיימים.
אך הפתרון המשמעותי ביותר חייב להיות מערכתי: הקמת גוף ייעודי בהובלת פרויקטור ממשלתי. גוף זה יאחד את נציגי הענפים עם משרדי הממשלה הרלוונטיים, יאזין לצרכים המשתנים בשטח ויוכל לקבל החלטות מהירות ומבוססות מציאות. רק כך נוכל לעבור מהליכים מסורבלים לשיטה יעילה ושקופה, שתבטיח שכל עובד שמגיע יהיה מיומן, מקצועי וערוך להשתלב מיידית במשק.
השנתיים האחרונות חשפו שוב את נקודות התורפה של המערכת. החלטת הממשלה האחרונה היא התחלה חשובה, אך הדרך עוד ארוכה. העובדים מחכים להגיע, הרצון שלהם כאן, והאחריות לפתוח את הדלת מוטלת עלינו. אם לא נמשיך בצעדים נוספים, המחסור רק ילך ויחמיר. דווקא עכשיו, בשעה שאנחנו נדרשים לשקם את הכלכלה ולהתכונן לאיומים עתידיים, אסור לעצור כאן.
זהו רגע של מנהיגות: למנוע ממשבר ביטחוני להפוך למשבר אזרחי מתמשך, לתת למעסיקים כלים במקום מכשולים, ולהבטיח שישראל תוכל לשוב להיות סביבה מתפקדת וצומחת גם תחת אתגרים. הצעד הראשון הוא הקמת גוף מתכלל ומהר.
עוז סגן הוא סמנכ״ל הצמיחה של חברת נימה
