$
גולן פרידנפלד

שיכורים מכוח, נעדרי בושה ונהנים ממנגנון ענישה שלא מתפקד

בעלי השליטה בחברות הציבוריות, שלא עמדו בתשלומים לחוסכים לפנסיה, מניחים שמנגנון העונש בשוק ההון לא יעבוד גם הפעם. יהיה קצת רעש, תהיה פריסה, ובפעם הבאה שהם ירצו לגייס מיליונים הכיסים שוב ייפתחו. שלושה רעיונות כיצד לגרום לזה להיראות אחרת

אם הכל בשוק ההון היה עובד כפי שצריך, כל מי שנמצא ברשימה הארוכה של שומטי החובות במחזור 2009–2011 היה צריך להיתקל בקשיים בפעם הבאה שהיה מנסה לגייס חוב להרפתקה התורנית שלו. במערכת הבנקאית זה קורה בכל יום: לקוח נקלע לקשיים, שמו נכנס למערכת והיסטוריית האשראי הבעייתית קופצת למי שאמור לאשר לו הלוואה בפעם הבאה. כשזה קורה, המערכת האוטומטית בבנקים משקללת את היסטוריית האשראי הזו, ומוסיפה לריבית שהלקוח משלם פרמיית סיכון מסוימת. בלא מעט מקרים הבנק מחליט לסגור את ברז האשראי החדש ללקוח, ושולח אותו לחפש מקורות אחרים.

 

אילן בן דב אילן בן דב צילום:צביקה טישלר

 

המנגנון הכל כך פשוט הזה לא פועל בשוק ההון. לפעמים הוא עובד מעט בתקופות שפל, דוגמת השנתיים האחרונות, אך מאבד את עצמו לגמרי בתקופות של גאות. אז הוא נחשף בשיא חולשתו בין אינספור אינטרסים, קוקטיילים וטובות הנאה אחרות - שאת כולם משלמים החוסכים מכיסם. כדי שהמנגנון הזה יתחיל לתפקד, צריך לעורר אותו באמצעות כמה צעדים.

 

1. סגירת "מחלקת המתנות" בגופים המנהלים את כספיהם של החוסכים

 

חברות החיתום, אלו שמשווקות את הנפקות המניות והאג"ח, הן העסק הרווחי ביותר בבתי ההשקעות. הן עושות זאת בזכות העובדה ש־30%–60% מכל שקל של הכנסות מגיעים לשורת הרווח.

 

על עסק כזה לא פשוט לוותר, בטח שלא אם הוא מייצר רווח של רבע מיליארד שקל בשבע שנים, כפי שייצרה חברת החיתום פועלים אי.בי.אי שנמצאת בשליטת בנק הפועלים ובית ההשקעות אי.בי.אי. ההכלאה המוזרה הזו בין בנק שמצד אחד נותן אשראי ללקוחות שהוא מאמין שיחזירו את החוב, ומצד שני יכול לדחוף לציבור את השאריות באמצעות חברת שיווק, היא כשל שוק. כשמצרפים לכך את העובדה שבית ההשקעות מקבל לידו האחת כספי חוסכים ובידו השנייה מחזיק בחברת חיתום שצריכה למכור לאותם כספים מניות ואג"ח, ברור עוד יותר מדוע נדרשת הפרדה כזו, גם אם מדובר בבית השקעות שראשיו הם אנשי מקצוע הגונים.

 

שמואל האוזר שמואל האוזר צילום: עמית שעל

 

סבך האינטרסים העבות נחשף בשבועות האחרונים כשחברת GMF, שבה החזיק פועלים אי.בי.אי, לא עמדה בהסדר החוב שאליו התחייבה. כלומר, שני גופים שנותנים אשראי - בנק הפועלים ואי.בי.אי - החליטו שהם נוטשים חברה שבבעלותם, ושבעלי החוב יתמודדו עם הדייסה שבישלו. כיצד גוף מוסדי יכול להיות אגרסיבי בהסדר חוב זה או אחר, כשהוא בעצמו לא עומד בתשלומים לבעלי החוב?

 

אך זו לא הבעיה היחידה בטרילוגיית האינטרסים הבעייתית המתקיימת בין בתי ההשקעות, בעלי ההון וחברות החיתום. כיוון שהתחום רווחי כל כך, בתי ההשקעות יודעים שאם יילחמו באגרסיביות על כספי החוסכים מול בעלי ההון בתקופות השפל - בעלי ההון יבואו עמם חשבון בתקופות הגאות. כיצד יעשו זאת? הם פשוט לא יבחרו בחברות החיתום שלהם להוביל את גיוסי ההון כשהמצב יהיה טוב יותר. צעד זה, כפי שראינו קודם, עלול להתברר כטעות: רווחים של רבע מיליארד שקל לעומת ויכוח על כמה מיליוני שקלים המגולחים מכספי החוסכים? הבחירה ברורה.

 

2. להשיב לחיים את מנגנון הבושה שהלך לאיבוד בשנים האחרונות

 

בשנים האחרונות הטילה רשות ניירות ערך חובת גילוי רחבה על החברות השונות שרוצות לגייס כספים מהציבור. היא מחייבת אותם לגולל את תולדותיה של החברה, את היקפי השכר שנמשכו ממנה ואת חוזי ההעסקה. כמו כן דורשת הרשות לספק כל בדל של מידע עסקי שיכול להיות רלבנטי למי שרוצה לתת לחברה את הכסף שלו.

 

יצחק תשובה יצחק תשובה צילום: עמית שעל

 

המסמך שמאגד את כלל המידע הזה נקרא תשקיף. כיוון שגם ברשות ניירות ערך, בראשות היו"ר פרופ' שמואל האוזר, לא מאמינים שכל המשקיעים יקראו את מאות העמודים הכתובים בכתב צפוף הגדושים בהרבה מאוד הערות שוליים, הם מחייבים את החברות לפרסם את הדברים הבעייתיים והחשובים על כריכת התשקיף. אז איך זה שדווקא הרקורד של מקבל האשראי - אולי הפרט החשוב ביותר כשמלווים כסף למישהו - לא מחויב בחשיפה?

 

דברים אלה נכונים גם לגבי חברה אשר מקבלת דירוג אשראי מחברות דירוג כלשהן. יש צורך לשאול איך ייתכן שדירוג האשראי של חברה כזו לא מושפע מהרקורד העסקי שלה, ואיך זה שמי שקוראים דו"חות כאלו לא דורשים התייחסות להיסטוריית האשראי שלה? פרסום כזה, באופן בולט, הן בתשקיפים והן בדירוגי האשראי, אולי יצליח לעורר מחדש את מנגנון הבושה. הוא יזכיר למי שכבר הספיק לשכוח כי הלווה המדובר הוא לווה בעייתי שלא תמיד נוהג לעמוד מאחורי החוב שלו, גם אם קוראים לו תשובה, בן־דב או ויצמן שירי.

 

3. להפסיק להאמין לסיפורי הגבורה המסופרים על בעלי השליטה

 

הרשימה המפוארת של שומטי החוב שהוצגה בעמודים הקודמים מתארת את כל מי שלא עמד בתשלומי החוב שלו בזמן. אפשר ללמוד רבות מרשימה זו - בעיקר שאין כמעט כל משמעות לכיסים העמוקים של בעל השליטה.

מי שמכיר את המצגות המוצגות למשקיעים ערב הנפקה, ודאי זוכר את השקף שבו הסופרלטיבים נשפכים כמים. הכוונה היא לשירי ההלל הנכתבים על בעל הבית של החברה, מגוון עסקיו, עומק כיסיו ומידת המחויבות שלו לחברה. האדרת שמו של בעל השליטה ערב ההנפקה נועדה לטעת תחושת ביטחון באלו שילוו לו מיליונים בעוד כמה רגעים. אלא שמחזור שומטי החובות 2009–2011 הוכיח כי לאמירות אלו אין כל קשר למציאות.

 

להלן שלוש דוגמאות מוכרות על הנתק בין הסיפורים למציאות: יצחק תשובה סובל מפיצול אישיות עסקי. פעם הוא יצחק תשובה טייקון הגז האחראי לאחת מתגליות הגז הגדולות בעולם, ופעם הוא יצחק תשובה שאין לו מאין לשלם לבעלי האג"ח שלו בדלק נדל"ן.

 

בדומה לתשובה, יוסי מימן שחי חיי פאר ומשייט לו בנחת ביאכטה, וסמנכ"לית הכספים שלו שבונה בית בעשרות מיליוני שקלים, הם לא אותם האנשים שמבקשים מבעלי האג"ח באמפל לסלוח להם ולדחות את תשלומי החוב.

גם אילן בן־דב הוא פעם אחת האדם שמשך מאות מיליוני שקלים כדיבידנד מפרטנר ובונה אחוזה בעלות של עשרות מיליוני שקלים במרכז הארץ, ופעם אחרת הוא אילן בן־דב שלא משלם את החובות של טאו שבבעלותו.

 

ביום הדין, בעלי הבית והמנכ"לים העדיפו לפרוס את החוב, לדחות אותו, להחזיר רק חלק ממנו - או כל רצף אחר של מילים שמשמעותו היא אחת: "העדפנו לא להכניס את היד לכיס ולהמשיך לחגוג על כספי הפנסיה. בין כה וכה לא תרגישו שגילחו לכם כמה אחוזים בודדים. בשבילכם זה מעט, ובשבילנו זה הרבה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x