שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

רק בישראל: מימון חינוך חרדי פרטי ללא לימודי ליבה

שורת מחקרים מגלה שישראל היא המדינה המפותחת היחידה שמעניקה מימון ממשלתי למוסדות פרטיים ללא לימודי ליבה. בארה"ב אין מימון לחינוך פרטי, ובאירופה נהוג מימון לצד פיקוח הדוק. לדברי מומחים הפתרון בישראל טמון בהענקת יתרון ממשי למוסדות חרדים שמלמדים תוכני יסוד

שחר אילן 06:4527.08.19

בכל העולם חינוך דתי פרטי שמנסה להתחמק מלימודים כלליים או חלקם מהווה בעיה. במדינות המפותחות ובמערב יש שני מודלים של התמודדות עם חינוך דתי פרטי. מודל אחד הוא לממן רק חינוך ציבורי, מה שגורם לכך שהחינוך הפרטי מצומצם מאוד. המודל השני הוא לממן באופן חלקי ולפעמים באופן מלא חינוך פרטי, אבל להציב לו דרישות רגולציה מחמירות שכוללת תוכנית ליבה מפורטת.

 

 

 

אבל כל המומחים מסכימים שהם לא מכירים שום דבר דומה לשני המודלים שנהוגים בישראל כלפי החינוך החרדי. אחד מהם הוא הישיבות הקטנות החרדיות (ישיבות לגילאי תיכון) שמקבלות על פי חוק תקצוב גדול אף שאינן מלמדות כלל ליבה. השני הוא כשני שלישים מבתי הספר היסודיים לבנים חרדים שאמורים לקבל תקציב בתמורה ללימודי ליבה, אבל הדרישות נמוכות מאוד ואיש לא בודק מה באמת הם מלמדים. כלומר זהו מודל קלאסי של ישראבלוף.

 

תוכנית ליבה קיימת ברוב מערכות החינוך בעולם והיא המכנה המשותף המחייב של מיומנויות, ידע וערכים שהמדינה סבורה שכל מוסדות החינוך צריכים להקנות לתלמידים. המטרה היא לגדל אזרחים תורמים, להכין לשוק העבודה וליצור מכנה משותף רחב לתושבי המדינה.

 

 

מה מלמדים בליבה בעולם

 

במשך 50 השנים הראשונות לקיומה, מדינת ישראל נתנה לחינוך החרדי אוטונומיה כמעט מוחלטת ולא התעניינה בנעשה בו. אחת הסיבות לעלייה בהתעניינות היו מחקרים שפורסמו בחצי השני של שנות התשעים וחשפו לראשונה את העובדה ששני שליש מהגברים החרדים אינם משתתפים בשוק העבודה. באותה תקופה חשפה ד"ר ורדה שיפר, היום במכון ון ליר, את העובדה שהחינוך החרדי אינו מקיים את החובה ללמד לימודי הליבה. היא הסבירה שבין ממשלות ישראל למגזר החרדי יש עסקה של מימון לחינוך תמורת פיקוח, אבל הפיקוח הזה אינו מתקיים בפועל.

 

שיפר ציינה שהאמנה הבינלאומית לזכויות הילד קובעת את זכותו של הילד לחינוך מקצועי ש"צריך להיות מכוון לפיתוח אישיותו וכישרונותיו של הילד ולהכנתו לחיים אחראיים כמבוגר המכבד את זכויות האדם". ישראל חתומה על האמנה אבל מפרה אותה ביודעין. האמנה הבינלאומית למניעת אפליה בחינוך קובעת כי "אין לממש את הזכות לחינוך דתי באופן שימנע מחברי קבוצת המיעוט להבין ולהכיר את התרבות והשפה הדומיננטית או להשתתף בפעילות של הקבוצה השלטת". בפועל זה בדיוק מה שהחינוך החרדי לבנים עושה.

 

הרב רפי פרץ שר החינוך הרב רפי פרץ שר החינוך צילום: רויטרס

 

ועדת טרכטנברג שקמה בעקבות המחאה החברתית המליצה לחייב את כל מוסדות החינוך בישראל ללמד מתמטיקה, אנגלית, מחשבים ומדעים, להפעיל פיקוח אפקטיבי ולחייב אותם להשתתף במבחני המיצ"ב כדי למדוד את ההישגים. ההמלצה לא יושמה בשל כוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות.

 

יש מספר מחקרים השוואתיים שמגלים שהנכונות הישראלית לממן חינוך ללא ליבה ייחודית. אין ככל הידוע מחקר שבודק את כל המדינות המפותחות והמערביות. אבל המומחים מסכימים שאינם מכירים עוד מדינה מפותחת או מערבית נוספת שמסכימה לממן חינוך פרטי ללא לימודי ליבה. כמובן ההערכה היא שאם היתה מערכת כזו, המחקר היה שומע עליה.

 

לפני מספר חודשים ראיין "כלכליסט" את מי שנחשב לאיש החינוך הבכיר בעולם, ראש מחלקת החינוך של ה־OECD אנדריאס שלייכר. הוא אמר ל"כלכליסט" ש"יש מדינות מפותחות שמאפשרות ללמוד בבית אבל כולן דורשות ללמד תוכנית ליבה". הוא ציין ש"קשה לי לקבל מערכת שלא מעבירה לימודי ליבה כי זה יוצר לתלמידים חסרונות גדולים בהמשך חייהם ויוצר להם עול כבד".

 

הדרישות בישראל לא נאכפות

 

"אני לא מכירה מדינה שנותנת מימון ולא אוכפת את חובת הליבה", אומרת גם ראש המגמה לניהול מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה ד"ר לטם פרי חזן.

 

ד"ר תמי הראל בן שחר, חוקרת משפט וחינוך מאוניברסיטת חיפה, אומרת ששתי גישות נהוגות בעולם למימון חינוך פרטי. אחת מהן, שבולטת ביחוד בארצות הברית, היא שלחינוך הפרטי ניתנת אוטונומיה רחבה אולם ללא מימון או כמעט ללא מימון מהמדינה. ההימנעות ממימון מגבילה מאוד את כמות המוסדות הפרטיים בשל העלויות הגבוהות. היא מציינת ש"בדרך כלל קבוצות מיעוט לא ליברליות אינן קבוצות עשירות ולכן מערכות החינוך שלהם יישארו קטנות ושוליות".

 

מימין שר החינוך הקודם נפתלי בנט עם יו"ר ש"ס אריה דרעי מימין שר החינוך הקודם נפתלי בנט עם יו"ר ש"ס אריה דרעי צילום: אלכס קולומויסקי

 

הגישה השנייה שמאוד מקובלת באירופה מאפשרת מימון מלא או חלקי לצד פיקוח הדוק על התכנים והערכים שאליהם מחנכים. זו גישה נפוצה יותר. הראל בן שחר כותבת כי "כדי להתמודד עם החשש לאיבוד כל שליטה של המדינה בחינוך הזה, המדינות מאמצות צעד משלים והוא רגולציה רבה ופיקוח הדוק על בתי הספר בתחומים רבים, ביניהם הרמה האקדמית של בתי הספר והישגי התלמידים, הערכים שאליהם מחנכים, הכשרת המורים, תהליכי קבלת התלמידים והיבטים נוספים". כידוע רוב בתי הספר החרדיים מסרבים להשתתף במבחני המיצ"ב הישראלים ובמבחני PISA הבינלאומיים בדיוק כדי לא לאפשר פיקוח על ההישגים שלהם.

 

באופן רשמי לישראל יש מודל משולב לגבי בתי ספר יסודיים פרטיים שאפשר לכנותו התניית מימון. היא מאפשרת מימון חלקי לפי כמות לימודי הליבה. בפועל המימון ניתן אבל הלימודים אינם נאכפים ולכן מדובר בפועל בפטור כמעט מלא מליבה. "גם מקבלים מימון מאוד נדיב וגם לא מתערבים להם בכלל", אומרת הראל בן שחר. "יש דרישות. הן פשוט לא נאכפות", אומרת פרי חזן.

 

במקביל הועבר ב־2008 חוק המאפשר לממן ישיבות קטנות (לגילאי תיכון) ללא כל לימודי ליבה. הראל בן שחר מסבירה שהוא "מעניק אוטונומיה חינוכית רחבה במימון ציבורי מבלי לשמור מנגנוני הגנה מספקים היכולים להבטיח את האינטרס של החברה בכלל ואת האינטרסים של הילדים החרדים".

 

את המסמך המפורט ביותר על מימון לחינוך פרטי דתי פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב־2008. על סמך תשובות של 17 מדינות מפותחות קובעים מחברי המסמך כי "ככלל למוסדות החינוך הפרטיים המקבלים תמיכה מסוימת מהמדינה יש מחויבות כלשהי לתוכנית הלימודים הממלכתית".

 

בהולנד ודנמרק המימון לחינוך דתי פרטי שווה לחינוך הממלכתי עליו לעמוד בתוכנית הליבה במלואה. בגרמניה בתי ספר פרטיים יכולים לקבל מימון למטרות שונות אבל רק אם הם מתאימים את תוכנית הלימודים לתוכנית הליבה. בספרד הדרישה עמוד בתוכנית הליבה חלה על בתי ספר ציבוריים ופרטיים כאחד. בצרפת יש שני סוגי חוזים שמוסדות פרטיים יכולים לחתום עם המדינה אחד מחייב ללמד את תוכנית הליבה על פי התוכנית הממלכתית והשני מקנה מימון חלקי ודורש ללמד "תוך התייחסות לתוכנית הממלכתית".

 

ד"ר פרי חזן פרסמה לאחרונה מחקר המשווה את שיטת המימון לחינוך דתי בישראל לזו הנהוגה בשלושה ריכוזים חרדיים גדולים אחרים: ארצות הברית, אנגליה ובלגיה. כאמור, בארצות הברית הדרך להגביל חינוך ללא ליבה היא בכך שאין כמעט מימון לחינוך פרטי. בחלק מהמדינות בארצות הברית נהוג לדרוש כתנאי לרישיון לבית הספר פיקוח על תוכני הלימוד ויש דרישות ליבה, למרות שאין מימון. החוק במדינת ניו יורק, שבה הריכוז החרדי הגדול ביותר, קובע כי על תוכנית הלימודים בבתי הספר הפרטיים להיות דומה באופן מהותי לתוכנית הלימודים המחייבת.

 

בפועל כותבת פרי חזן לא מתקיים פיקוח על בתי הספר החרדיים כי הם עומדים בתנאי הרישיון. על רקע זה הוקמה בניו יורק תנועה של צעירים בוגרי חינוך חרדי ששמה לה למטרה לגרום למדינה לאכוף את חובת לימודי הליבה בחינוך החרדי. למרות היעדר המימון בבתי ספר חרדיים רבים פועלות תוכניות של לימודי חול. גורם מרכזי לכך היא העובדה שהיכולת להתקיים מלימודים בישיבה בארצות הברית נמוכה בהרבה מאשר בישראל. לכן יש צורך להכשיר את הצעירים החרדים לשוק העבודה.

 

כיסוי תכנים במדבקות

 

בתי ספר פרטיים באנגליה המקבלים מימון מחויבים בתוכנית לימודי יסוד רחבה. לכן רוב בתי הספר החרדיים בחרו במעמד של בתי ספר עצמאיים ואינם מקבלים מימון. על פי החלטות בתי המשפט גם בתי ספר אלה אמורים להקנות השכלה בסיסית ויעילה כתנאי לרישוי. אבל בדרך כלל השלטונות בבריטניה מעדיפים להעלים עין מפעילותם של תלמודי תורה (בתי ספר יסודיים לבנים) וישיבות קטנות שאינם מלמדים ליבה.

 

פרופ' עמירם גונן המנוח ציין במחקר על החינוך החרדי באנגליה, שהצורך לשלם את שכר הלימוד הגבוה לבתי הספר הפרטיים הוא אחד הגורמים שמעודדים גברים חרדים באנגליה לצאת לעבוד. בעצם, ההמשכיות החרדית תלויה בחינוך הפרטי, והוא תלוי בעבודה שמממנת את שכר הלימוד הגבוה.

 

המשותף לארצות הברית ולבריטניה הוא חוסר היעילות של הפיקוח, גם אם שם בניגוד לישראל מדובר בפיקוח על עמידה בתנאי רישוי ולא ניתן מימון. בעיני פרי חזן המודל היעיל ביותר הוא זה של הקהילה הפלמית בבלגיה (בבלגיה הקהילות אחראיות לנושא החינוך).

 

שם בתי ספר פרטיים מקבלים תקצוב מלא מהמדינה תמורת עמידה בדרישות מערכת החינוך. חלק מבתי הספר החרדיים בוחרים במעמד זה. הם אף משתמשים בספרי הלימוד הכלליים, תוך כיסוי תכנים בעייתיים במדבקות.

 

בתי ספר שאינם מעוניינים בכך יכולים לפעול ללא מימון תחת הגדרה של חינוך ביתי. בעבר בתי ספר במסגרת זו היו עצמאים מאוד. אלא ששינוי חוק שעבר ב־2013 הכניס גם אותם לפיקוח וחייב אותם בבחינות חיצוניות. בית המשפט החוקתי הבלגי דחה עתירה של הורים חרדים וקבע שדרישות החוק אינן מפרות את חופש החינוך של ההורים. המודל הפלמי משלב דרישות סבירות יחסית בתחום החינוך, יחד עם פיקוח קפדני ויתרון תקציבי משמעותי למי שבוחר בלימודי ליבה.

 

בכל ארבע המדינות אכיפה של הפרת תקנות על ידי החינוך החרדי כרוכה בהליכים עמו סגירת בתי ספר. הרשויות בכולן אינן רוצות ואינן מוכנות לעשות זאת. בישראל גם שורת עתירות לבג"ץ לא הביאו לשינוי משמעותי. פרי חזן מגיעה למסקנה שהפתרון לבעיית לימודי הליבה לא יהיה באמצעות חוקים שאינם נאכפים. היא מציע להעדיף שיטה מעשית יותר של תמריצי מימון אמיתיים. לדבריה "לעיתים עדיף לוותר על טקסט משפטי לטובת תוצאות מעשיות".

 

היא מדגישה שעל התניית המימון להיות אמיתית ומשמעותית. "דרוש פער תקציבי משמעותי בין בתי ספר המלמדים ליבה לבין בתי ספר שאינם מלמדים ליבה". לכן היא ממליצה למדינה לפעול לחיזוק בתי הספר הממלכתיים החרדיים והישיבות התיכוניות החרדיות, שבהם מלמדים לימודים כלליים היום לא רק שמוסדות אלה אינן נהנים מהעדפה אמיתית. משרד החינוך ורשויות מקומיות רבות אינם באמת מסייעים להם מחשש להסתבך עם המפלגות החרדיות.

 

לדבריה, "דרושה גם מחויבות ציבורית ברורה לאותם בתי ספר שבוחרים ללמד ליבה, שלא תאפשר לרשויות מקומיות לשים מקלות בגלגלי השיניים של מדיניות החינוך ולהתנכר לבתי ספר אלו".

 

ישראל: ליבה בכאילו

רק שעה ביום, וגם היא ללא פיקוח

 

בבתי הספר היסודיים לבנים בישראל, הקרויים תלמודי תורה, נהוג שיש שעה אחת אחר הצהריים של לימודים כלליים שכוללת עברית וקצת חשבון. חשבון מתוחכם יותר, אנגלית ומדעים אינם נלמדים ברוב המוסדות. תוכנית הליבה של החינוך היסודי שנקבעה בעשור הקודם כל כך בסיסית שהיא מחייבת רק 4–6 שעות לימודים כלליים בשבוע. למרות התוכנית הכה נוחה שנתפרה לנוחות החינוך החרדי, בפועל אין פיקוח אם הדברים נלמדים ומה נלמד, ושום מוסד לא נענש מעולם על שלא עמד בחובות האלה.

 

חריגים הם בתי הספר של שתי הרשתות החרדיות המפלגתיות לבנים – החינוך העצמאי של אגודת ישראל ומעין החינוך התורני של ש"ס. ברוב מוסדות החינוך שלהם מלמדים תוכנית ליבה בתמורה למימון זהה לזה שמקבלים בתי הספר הממלכתיים. אבל בתי הספר של הרשתות לבנים מיועדים בעיקר לאוכלוסיית פריפריה ולחוזרים בתשובה. חוק מיוחד שהועבר ב־2008 קובע שהישיבות החרדיות לגילאי תיכון (ישיבות קטנות) יקבלו 60% מהמימון לתיכון עיוני אף שאינן מלמדות כל לימודי ליבה.

למערכת החינוך הזאת יש מסר מוצהר — מכינים את הילד לחיים של לימוד תורה. יש גם מסר לא מוצהר — כדי להגדיל את הסיכוי שהבחור החרדי יבחר בבגרותו בחיי עוני של לימוד תורה ולא בחיי עבודה, מונעים ממנו כישורי עבודה בסיסיים ובכך מקשים עליו מאוד לצאת לשוק העבודה. 15 שנה של מאמצים קשים מצד הממשלה הביאו להעלאת שיעור התעסוקה של גברים חרדים מ־35% ב־2002 ל־52% ב־2016. אולם מאז נרשמה ירידה ל־50%.

 

אגף תקציבים במשרד האוצר מעריך שאם שיעור התעסוקה של גברים חרדים לא יעלה, הנזק שייגרם למשק ב־2030 יגיע ל־40 מיליארד שקל בשנה. זאת, בשל הריבוי הגבוה של המגזר החרדי שיגרום לכך שהוא יתפוס חלק גדול יותר ויותר מהאוכלוסייה בגילאי העבודה. הנזק שייגרם ב־2065, אם שיעור התעסוקה של גברים חרדים יישאר כמו היום, מוערך, על פי תחשיבי המשרד, ב־400 מיליארד שקל לשנה. כלומר מדובר בבעיה כלכלית לאומית מהמדרגה הראשונה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x