הייתי ביצ'ית ברמות, הייתי מניאקית, הייתי בת זונה לעובדים שלי, והסמים והאלכוהול וחיי המין הסוערים היו הפיצוי שלי על עבודה קשה. הכל היה מטורף, קיצוני.

כשחטפתי סרטן ההילולה נגמרה. כי כשהגוף לא יכול יותר, אתה מכיר במגבלות שלך. תמיד היו לי שעירים לעזאזל שהייתי מוציאה עליהם תסכולים. בעבודה שלי זה נורא קל, יש לך את החלשים שעובדים אצלך כי אין להם ברירה. אז ניצלתי הזדמנויות. את רואה מישהו חלש, לוקחת אותו תחת חסותך, ופתאום נותנת לו ביס. לא כמו בטבע, שנמר מתנפל כדי לאכול ולשרוד. אצלי לא היה מה שהצדיק התנהגות כזאת, פשוט הייתי ביצ'ית. מאבדת שליטה, מאבדת פרופורציה. ובגלל שהייתי עם סמים ואלכוהול, זה מה שקורה. לכן אמרתי שהייתי מניאקית. היום אני פחות גסת רוח, אבל חרטה אין לי. איך חרטה תעזור לי? מה, יש לי שיחות עם הקדוש ברוך הוא? אין לי חרטה, אני פשוט משתדלת לא להיות כזאת יותר.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"לא הייתי רוקסטאר. רוקסטארים לא קורעים את התחת בעבודה פיזית. את יודעת מה זה לעמוד במטבח שעות? שוטפת את זה, עוברת לזה, מחליפה לסכין הזאת. הכל באותה קובייה, כשכל הזמן את זזה במקום רק כמה מעלות. את עומדת במקום קרוב לכיור, מנקה את הכבדים, מנקה את הקרש, את השולחן, באותו מקום. קולפת בצל, באותו מקום. הכל באותו מקום, פעם מפנה את הגוף 100 מעלות ימינה, פעם 180 מעלות לגז כדי לטגן. אין לאן לזוז וחם נורא. וכל השעות האלה את עומדת על שתי רגליים, עם בלגן בראש, מחפשת להעביר את המחשבות.

"כשסוף סוף את גומרת לעבוד בלילה, מה תעשי? לא תלכי לסרט או לטייל ברחובות, אז את ממשיכה לשבת באותו מקום ומתחילה לפצות את עצמך עם אלכוהול. להוריד את האנרגיות כדי שתצליחי ללכת לישון. ואז את הולכת הביתה, מתקלחת, מורידה את כל הג'יפה, ועוד מנהלת חיי מין סוערים, מחפשת את ההנאות, רוצה ליהנות הכי הרבה. הכל מטורף, הכל בקיצוני. ככה אנשים גומרים את החיים שלהם.

"את מפסיקה עם זה רק כשאת מתחילה להיות יותר מבוגרת, כשהגוף לא יכול יותר, כשאת מכירה במגבלות שלך. אני פשוט חטפתי סרטן, וברגע אחד כל ההילולה הפסיקה. קיבלתי מסר מאוד ברור מהגוף. דרלינג, הכל בחיים מחובר. עברתי כימו, עברתי הקרנות, ובבת אחת הכל נרגע. נהיה משהו אחר לגמרי. מחובבת הילולות נהפכתי להרבה יותר רגועה. זה לא נעלם לגמרי, אבל כשאת בתוך המחלה את לא חושבת יותר על הדברים האלה. תהליך ההתמודדות הכניס אותי לשגרה. יום רודף יום. בית חולים בבוקר, ובערב את נשפכת למיטה בבית בלי צרכים ורצונות. שום תאווה אין. את מנוטרלת לגמרי, אין כוח לחשוב על כלום, כמו איזה מקק בפינה.

"אני ממש לא מפחדת מהמוות. אני כן מפחדת שיכאב לי. בזה אני לא טובה, אני מתחילה לצעוק ולהיות בהיסטריה. אבל מהמוות אין מה לפחד, ברגע שיגיע אהלן וסהלן, מה אפשר לעשות נגדו?"

"נולדתי בתל אביב לשני הורים פולנים ניצולי שואה. אוכל תמיד היה 'סרמוני' גדול אצלנו.

לאמא שלי, ניוטה, היה שולחן מצופה פורמייקה, וכשהיא הכינה קרעפלך כל השולחן היה מכוסה בבצק. היא היתה עוברת עליו עם הסכין, חותכת למעוינים, אחר כך עוברת עם הכפית ושמה מילוי בתוך כל מעוין. לי היא הרשתה לקפל רק קיפול אחד, ואז סגרה בעצמה את האוזן עם מים בידיים. ככה את נכנסת לאווירה של הבישול. נשארה לי המון השראה מהמטבח של אמא שלי. היא בישלה נורא ביתי, תמיד לכל המשפחה, ותמיד פחות או יותר אותם דברים. אבל היה מין שקט בבישול שלה, הרבה רוגע והתמסרות. את האוכל שלה אכלתי בתאווה רבה, הערצתי אותו. מרק העוף היה תמיד הכי טעים וצלול, כי היא השקיעה בדברים שבהם צריך להשקיע.

"אבל כשהתבגרתי, אחרי הצבא, עבדתי דווקא בתחום המחשבים. נסעתי לשלוש שנים לניו יורק לעבוד כמפעילת מחשב. עם חצאית קצרה, מוקסינים על עקב, תיק, הייתי נכנסת לסאבוויי, משם למשרד מכוער – מה רע? אבל מיד אחרי שהתקבלתי ללימודי תכנות בניו יורק חזרתי לתל אביב. לפעמים אני שואלת את עצמי למה לא נשארתי? לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשעזבתי את תחום המחשבים, יכולתי להיות מיליונרית היום. היו לי אחלה חיים אז, עם מלא כסף, אבל כנראה שממש לא אהבתי את זה. והאמת שהיום אני גם יודעת שכסף או נכסים לא נותנים ביטחון.

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט

 

להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

בורנשטיין בפתח המעדנייה החדשה שלה. "פעם מילאתי את פארק הירקון, היום אני מופיעה בסינמטק. זה מספיק לי" צילום: אוראל כהן

"התשוקה לבישול הגיעה לאט לאט, עד שפתאום היא פרצה. כשחזרתי לארץ, סביב גיל 30, התחלתי לנהל את המקומות של בן דוד שלי, נחי לאור, שפתח את 'אפרופו' בהיכל התרבות בתל אביב ואת 'המזנון' בקאמרי הישן. הכל היה בהיסח הדעת, לא מתוך מחשבה, כי אני מאוד אימפולסיבית. ואז יום אחד, כשהבריזו לי הטבחים, נכנסתי למטבח, וזהו. לא יצאתי".

"הקריירה של האוכל שלי התחילה ב־1987. פתחתי את 'ביבר' והוא נהיה מוקד.

לא היו הרבה מקומות כאלה, למפגש אינטלקטואלי רגוע בלי יותר מדי רעש, עם קצת דיסקרטיות. זה הפך להיות מקום של חברים, שלכל אחד יש את השולחן שלו: היו הפסיכולוגים, היו העיתונאים, הקולנוענים, השחקנים. אחר כך, כשהמיקום עבר מול היכל התרבות, זה נהיה מקום של מפגש תרבותי יותר עמוק. שום דבר לא היה אשליה, לא בכאילו. זה היה נכון לתקופה.

"והאוכל היה טעים. לקח זמן להגיע לצ'ולנט שכולם מדברים עליו, וגם הקבבונים המפורסמים היו תפוחים וג'וסיים, המוניטין היה מוצדק. אבל מה שהביא את האנשים אליי היה שהייתי סמי־פסיכולוגית שלהם. אנשים אהבו שאני זוכרת את שמם, שולחת להם אוכל שהם אוהבים. גם היום אנשים צריכים אותו דבר: יחס ותשומת לב. זה קשה, כי על הדרך את גם מאכילה. האוכל הוא הגורם למפגש, אבל היחסים נבנו על זה שאת יודעת מה כל אחד אוהב ויודעת להקשיב. לכן הרבה מאוד קליינטים הפכו להיות חברים.

"אחרי שהתחלתי לבשל, מישהי אמרה לי 'את לא שפית, את כמו אמא שמבשלת לילדים שלה'. אני באמת לא שפית, לא למדתי, לא יודעת גורמה. אבל בבישול שלי אספתי אנשים אליי, עשיתי ארוחות לאנשים שאין להם משפחות, שהיו רווקים או בודדים בתל אביב. זאת היתה הדרך שלי להביע כלפיהם אהבה.

"הדברים שאני מבשלת באים לי מהבטן, מהזיכרונות של האוכל של אמא שלי, ממסעדות שאכלתי בהן. אני מבשלת כמו שמבשלים בבית, ואני גורמת כנראה לאנשים איזה רעב או געגוע לטעם שהיה בבית שלהם. כשהצ'ולנט מגיע, יש שאגות שמחה. ואני לא מתפתחת, נשארת אותה דבילית שמבשלת את אותם קבבים, סלט כרוב, איקרא, כבד קצוץ, וזה תמיד עובד. אני עושה מה שאני טובה בו, בלי ניסויים.

"אחרי 8 שנים, ביום הרצח של רבין, סגרתי את 'ביבר'. ניקינו את המסעדה, טרקתי את הדלת, והלכתי. לא יכולתי לחזור לשם יותר. הדרמה של הרצח התערבבה בדרמה הפרטית שלי. היו לי שם הרבה עניינים: שתי שריפות, סיפור עם אחותי, שהיתה שותפה שלי והיו בינינו דברים טעונים משנים קודם. נכנסנו להמון חובות ופשוט נשברתי. וכשסגרתי, הכל פשוט התפוגג ונעלם.

"חזרתי אחרי חצי שנה. פתחתי מקום בשוק הכרמל ואחר כך עבדתי ב'בבל'ה' בבן יהודה. ב־1997 פתחתי את 'דיטה' ברוטשילד. רוטשילד זה רוטשילד, אין מה לדבר, אבל אחרי 12 שנה באו השימור ופינו אותנו. אמרו שאסור שתהיה מסעדה בבניין. עברנו לאזור הבורסה באחד העם לארבע שנים, ואז חליתי בסרטן המעי הגס ועזבתי. לקח לי איזה 6-5 שנים לסיים את ההתמודדות עם המחלה.

"עוד פתחתי את 'דיטושקה' עם ציון פרג'ון בשבזי, עד שנשבר לי ויצאתי לפנסיה בגיל 62. היה עליי עומס פיזי ונפשי עצום. עבודה במסעדה זה שעבוד. כולם היו מבסוטים חוץ ממני. המצב הנפשי והפיזי כבר לא התאים, וזהו, נגמר הסוס. לעמוד במטבח מלפנות בוקר, ליד הגריל, עם החום, וואללה מספיק. אדם צריך לדעת מתי די".

"אין לי בית משלי, איבדתי אותו בשביל 'ביבר'. למדתי שלעסק צריך להיכנס עם אנשים שמבינים בכלכלה לא רק בבישול.

אנשים שמבינים בבישול, הראש שלהם עסוק בדברים אחרים לגמרי. כסף מבחינתי זה משהו רדום, את מי מעניין להתעסק עם כסף? ככה יצא שמה שנשאר לי זה בית של ההורים שלי, שחצי ממנו של אחותי. הוא מושכר, ואני בעצמי גרה בשכירות בנווה צדק. אני חיה על פנסיה, חיים הכי קשים שאפשר. ועכשיו, בגיל 67, אני שוב במטבח.

"חזרתי בגלל צורך נפשי, לא בגלל שהפנסיה קטנה. הפסקתי לעבוד כי היה לי קשה פיזית, אבל כשאת יוצאת לפנסיה את מתחילה לדעוך. פתאום מתחיל לכאוב לך פה ולכאוב שם. אז פתחתי את Dita Deli ברחוב מקווה ישראל בתל אביב, ועכשיו כשאני עובדת כואב לי הרבה פחות. כשזה ממלא אותי, אני לא חושבת על הקושי ולא מרגישה שכואב.

"הבישול פשוט היה חסר לי נורא, פיזית ומנטלית. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד, שאני חסרת תועלת. היה לי משעמם. ובגיל כמו שלי זה קריטי לא לדעוך. גם בשביל המוח וגם בשביל הגוף. קשה פיזית, אבל יותר קשה לא לעשות שום דבר. נכון שאני מתעייפת, כמו כל בן אדם שעובד 12 שעות במטבח, בטח בגילי. אבל הרבה יותר קשה להירקב בלי לעשות. רואים על הידיים שלי שאני בן אדם עובד. הנה, פה חתכתי היום ציפורן כשקצצתי בזיליקום, הנה פלפל חריף באצבעות.

"אני גם עושה את זה אחרת היום. עדיין בישול ומטבח, אבל בלי העול הזה של לארח אנשים וכל הסיפור של שירות, עובדים, ניקיון. אני מכינה לאנשים סנדוויצ'ים, מבשלת את מה שאני אוהבת, מכניסה למקרר ובזה זה נגמר. אני לא הולכת אחרי טרנדים ולא ממציאה שום דבר. אין לי לחץ של מסעדה על הראש. יש לי במה, וגם אם היא קטנטנה, מזערית, להיום זה מספיק. אני כבר לא צריכה לעבור משולחן לשולחן ולדבר על החיים. לדבר על החיים זה סוחט. אם פעם מילאתי את פארק הירקון, היום אני מופיעה בסינמטק. וזה מספיק לי.

"יש לי עדיין תשוקה לבישול. כשאני שורפת פלפלים ועומדת וקולפת אותם, פשוט נעים לי. אני עדיין מתרגשת ממה שקורה לחציל כשהוא על האש או כשאני מעמידה על הרשת שיזיע. כשאני קונה עגבניות תמר, מוציאה את הגרעינים ואת כל הפנים ומייבשת, אני מרגישה כאילו אני מפסלת את העגבנייה מחדש. זה נורא יפה. הטעמים עושים לי את זה, זו שמחה גדולה. אין דבר יותר יפה מאוכל.

"ואני עדיין נורא מחפשת שאנשים יגידו שהיה טעים. לא בגלל ההנאה שבלענג אנשים אחרים ולא בשביל הכרה, כי הכרה כבר יש לי. אני פשוט רוצה לקבל חיזוקים, לדעת שעדיין יש לי את זה בידיים, שאני לא מפספסת. אמרו שבאצבעות שלי יש מטה קסמים. אני לא חושבת שאפשר לאבד כזה דבר. אני מקווה".

"עם אמא שלי התחשבנתי בגיל מאוחר, כשאני הייתי חולה והיא צלולה.

כשאני החלמתי, היא הפכה לא צלולה. התחשבנתי איתה על זה שהיא התייחסה יותר לאחותי מאשר אליי, שהייתי מבחינתה 'פור גרנטד'. אני יכולה להצליח, אני החכמה, יש לי שרירים, כוח, אתמודד עם כל דבר כי אני חזקה. היא מעולם לא התייחסה אליי כאל דבר פגיע. ואני דווקא נפגעת נורא מהר.

"אבא שלי ידע איזה צעצוע יש לו. הוא ידע שאני טובה נורא, פראיירית, מתמסרת. שאני מרשה לאנשים לרכוב עליי, בקטע חברי. הוא כל הזמן פחד שישתמשו בי, שאני קלה להשגה. הוא ידע שאני לא באמת קשוחה, שבעצם אני ההפך הגמור מחזקה. זה שאני נראית חזקה פיזית מאוד היה מטעה. הייתי פייטרית, קרעתי את התחת, ופיזית אני עדיין חזקה. אני כל הזמן שואלת את עצמי עד מתי אוכל להזיז את הרהיטים שלי בבית כדי לשטוף כמו שצריך, ואני כל פעם מופתעת מחדש שעדיין אני מזיזה בלי בעיה.

"לגדול בבית של שני ניצולי שואה זה לגדול בבית עם הרבה צער. לאבא היו עיניים יפות וכחולות כמו ים, אבל ים כזה עצוב. כשסעדתי את אמא שלי, היו פעמים שעצרתי והסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, מה היא עברה בחיים בגיל 16. איזה זכות יש לנו לקטר על משהו?

"ההורים שלי אכלו ממני הרבה חרא. עברתי על כל מוסכמה שאפשר. אבא שלי היה מסתכל עליי לפעמים בעצב — לא באכזבה — אבל הוא אף פעם לא אמר מה מעציב אותו ואני לא יכולה לומר ממה זה נבע.

"הורים לא אמורים להנעים את חיינו אלא ללוות אותנו, לחנך אותנו, להראות לנו כמיטב יכולתם, וזה לא הדבר הכי משמח. תמיד כעסתי ורטנתי וקיטרתי עליהם, תמיד היה לי מה להגיד. אבל בסופו של דבר, אפילו כשלא הודיתי בזה, ידעתי שהם נתנו את הנשמה בשבילי ובשביל אחותי. הכל הם נתנו, חומרית ורגשית, גם אם לפעמים עם הרבה בכי. הבעיה היא שעד שאת מבינה שאת נלחמת באנשים שהכי אוהבים אותך בעולם, האנשים שהצילו אותך מעצמך, את כבר בגיל 40-30. עד שאת מבינה, פתאום אבא נפטר או אמא חולה. מאוחר מדי את מבינה שהכל זמני, חוץ מההורים. אבא ואמא הם תמיד הפתרון, לא חברה, לא בן זוג, לא החתיך על האופנוע.

"אין לי ייסורי מצפון וחרטות. הדבר היחידי שאני מצטערת עליו הוא שלא ראיתי את אבי לפני שנפטר. יכולתי לבוא שעה קודם אבל עבדתי ולא עזבתי הכל והלכתי. עד שהגעתי הוא כבר היה גווייה, לא אבא שלי. הורדתי את הסדין, חיבקתי, נישקתי ונפרדתי ממנו. לא כמו שצריך אבל איך שהיה אפשר".

"לא אני ולא אחותי התחתנו. אני פשוט נגד כל הסיפור הזה.

אף פעם לא רציתי ילדים, זה נראה לי מעמסה מיותרת. היתה לי תקופה שחשבתי על זה, סביב גיל 40, אבל זה ברח מהר מאוד, וגם היום לא צובט לי שום דבר. הייתי נגד הגישה שצריך להתחתן וללדת ילדים. זה לא שהיתה לנו דוגמה לזוגיות מהממת בבית, שום דבר לא יכול להיות מהמם בבית של ניצולי שואה, אבל אני לא חושבת שקיבלתי את הגישה הזאת מההורים.

"היום גם אהבה משעממת אותי. ממש לא מעניין אותי, עבר לי. כשחליתי בסרטן משהו ננעל אצלי. אין לי געגועים ואין לי צורך. גם אין לי מה לתת. נגמרו הבטריות. כשיש לך את זה, את כל הזמן בהטענה. זה מתדלק כשאת בת 30, 40, 50. אבל בגילי נראה לי מגוחך להתחיל רומן. וגם גברים לא מתחילים איתי יותר. פעם הייתי הרבה יותר מפחידה והיו מתחילים איתי מלא. יחסית לגיל 67, שאני מתקרבת אליו, אני אולי נראית טוב, אבל לא נראית נהדר בכלל. אהבה זה נגמר.

"אני גם לא מתרפקת על מה שהיה. יש זיכרונות, אבל הם כבר לא עושים לי שום דבר. יכול להיות שאני עשויה מקרח. זה נשמע לא רומנטי, אבל מה לעשות? לא כולם רומנטים. זו לא איזו מעלה, אולי זה חיסרון או אימפוטנציה רגשית, אבל אני לא חופרת בזה ולא הלכתי לפסיכולוגים כדי לפרשן. היו לי אהבות גדולות, ובגיל 50 זה נגמר, בלי יותר מדי צער. נקסט.

"נכון, אני מתבגרת לבד, אבל אין אצלי בדידות, ואין לי בעיה עם הבחירה הזאת. נעים לי לבד. יש אנשים שחיים יחד ומרגישים בודדים. אני לבד, ולא מרגישה בודדה".

"זיכרונות מהתקופה הפרועה זה תמיד נחמד. הם גם הרבה יותר יפים ממה שהיה במציאות.

הדברים נשמרים יותר ורודים ממה שהיו באמת. וואי וואי, איזה חיים פרועים חיינו. נעים להיזכר, אבל אין לי כוח לעוד פעם. כבר 15-10 שנים אני לא הולכת לברים. הבר שלי היה בר הפיק־אפ הראשון שלי, וחוויתי את זה מאוד. אבל זה היה הרבה יותר מנומס ועם מעצורים. אני לא יודעת מה הולך בברים היום. האמת, באופן יחסית להווה, כשאני רואה איך הצעירים היום מתהוללים, אני מרגישה הכי מרובעת. פעם כל דבר שעשית היה מחוץ למסגרת, היה פרוע. כשהלכנו למועדון אלנבי חשבנו שאנחנו ממש גזעיים וקוליים. רק הנועזים הלכו. אבל היום מה זה ללכת למועדון?

"במבט לאחור, היה לי נורא קשה אבל היה לי נורא שמח. ועל השמחה שהיתה לי אני לא מוותרת. לא בטוחה שזה היה קורה לי בחדר ממוזג עם מחשב".

דיטה בורנשטיין היתה הכוכבת של הסצנה הקולינרית והבליינית של תל אביב מסוף שנות השמונים עד ראשית שנות האלפיים. היא היתה רוקסטארית הרבה לפני ששפים נהפכו לשם נרדף לסלבריטאים. למקומות שפתחה נהרה הבוהמה המקומית, בעיקר האשכנזית, בעיקר מעולם התקשורת, הקולנוע והתיאטרון.

קהל המעריצים היה מוכן להישבע במנות שהגישה, שהיו ברובן בסיסיות, "יהודיות", אבל מדויקות ומוקפדות. בורנשטיין הגישה קבבונים הרבה לפני שאלה נהפכו לטרנד חוצה מטבחים. היא בישלה צ'ולנט "שכולם מדברים עליו", כבד קצוץ מיתולוגי עם שומן אווז, קרעפלך, מלפפון כבוש "מתוק חריף", גפילטע פיש. האוכל המזרח־אירופי הזה הגיע עם מנות גדושות של אלכוהול ויחס אישי של בעלת הבית - והשילוב עבד היטב.

המסע הקולינרי העצמאי של בורנשטיין החל ב־1987, כשפתחה את "ביבר" ברחוב בן יהודה כמעט־פינת נורדאו בתל אביב. הוא נהפך עד מהרה לאחד המקומות העמוסים בעיר, ונשאר כזה גם כשאחרי ארבע שנים העתיק את מיקומו לרחוב מרמורק. אחרי תחנות קצרות מועד במסעדה קטנה בשוק הכרמל וב"בבל'ה", היא פתחה ב־1997 ברחוב רוטשילד את "דיטה". המסעדה זכתה להצלחה גדולה וחזרה למשוך את הברנז'ה שהתבגרה משהו. היא פעלה במשך 12 שנה, כשבורנשטיין עצמה עזבה ב־2005 בגלל מחלתה. בהמשך פעלה “דיטה” שלוש שנים נוספות ברחוב אחד העם. ב־2009 פתחה בורנשטיין, בשיתוף ציון פרג'ון, את "דיטושקה" בשכונת שבזי, וכעבור חמש שנים, בגיל 62, פרשה ויצאה לפנסיה. כעת היא פתחה את "דלי דיטה" ברחוב מקווה ישראל, גם היא בשותפות עם פרג'ון.

"המקומות של דיטה היו מוסד", אומר היום השף חיים כהן. אריה מליניאק, שהיה אחד הלקוחות הקבועים, מספר ש"זה היה מעבר לצד הגסטרונומי. אנשים התחתנו והתגרשו שם, היא היתה נשואה למקומות שלה, מעורבת רגשית עם הלקוחות. היא היתה יכולה להיות גם אגרסיבית, ומי שעצבן אותה ולא בא לה בטוב – לא היתה לה בעיה לרמוז לו שיחפש מקום אחר. דיטה לא היתה דיפלומטית במיוחד. היא לא ניסתה להעמיד פנים ולא התפלצנה, וזה בדיוק מה שאהבנו: שהיא אמיתית, לא בעלת בית מפלסטיק שרק מחייכת אליך".