שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

ניתוח כלכליסט

רק בישראל: 7 עניים משתכרים כמו עשיר אחד

המשק הישראלי הופך בקצב מדאיג לכלכלה של קצוות. לפי דו"ח התעסוקה של ה־OECD, השחיקה בשכר העשירון התחתון בעשור האחרון היתה מהגבוהות במערב, בזמן ששכר העשירים נסק באחד השיעורים הגבוהים בארגון. איך מסבירים את האנומליה הזאת?

אדריאן פילוט 19:2804.07.18

פערי השכר בין עניים לעשירים בישראל נוסקים בקצב חריג בעולם. לפי דו"ח התעסוקה השנתי שפרסם אתמול ארגון ה־OECD, השחיקה בשכר העובדים העניים בישראל בעשור האחרון היתה מהגבוהות במערב. בה בעת, בקרב העובדים העשירים השכר דווקא עלה באחד השיעורים הגבוהים בארגון. התוצאה מבהילה: בשנת 2015, עובד ישראלי בעשירון התשיעי השתכר בממוצע כמו שבעה עובדים בעשירון הראשון.

 

 

 

הממצאים בדבר זינוק בפערים בין שני הקצוות במשק, העובדים העשירים ביותר והעובדים העניים ביותר, מפתיעים, משום שאי־השוויון בשכר בקרב כלל העובדים במשק ירד מאוד באותה תקופה.

 

שר האוצר משה כחלון וראש הממשלה בנימין נתניהו חוגגים את אישור תקציב 2019 שר האוצר משה כחלון וראש הממשלה בנימין נתניהו חוגגים את אישור תקציב 2019 צילום: אלכס קולמויסקי

 

כלכלני ה־OECD השוו בין קצב העלייה בשכר הנומינלי בשנים שלפני המשבר הכלכלי (2000‑2007) לבין הקצב בעשור שאחריו (2007‑2016). הם מצאו שבקרב ישראלים בעשירון התחתון, הקצב הזה צנח בין שתי התקופות בכ־4 נקודות האחוז. קצב השחיקה הזה גבוה מאוד, ונמוך רק מזה שבאסטוניה, הונגריה, יוון ואירלנד. שיעור הירידה הממוצע בארגון כולו עמד על פחות מנקודת אחוז אחת.

 

מנגד, הדו"ח מראה שצמיחת שכר העשירון העליון בישראל דווקא הואצה בשתי התקופות האלה: קצב העלייה גדל ביותר מנקודת אחוז. זאת בניגוד מוחלט למגמה במערב, שם עליית השכר של העשירון העליון דווקא הואטה בכנקודת אחוז וחצי בממוצע.

 

אשליית האמצע

השכר החציוני עלה מאוד

 

מה שעלול להסוות את הנתון הזה היא התנהגות השכר החציוני במשק, אותו שכר שמחצית העובדים משתכרים פחות ממנו ומחציתם יותר ממנו. קצב עליית השכר החציוני בישראל גדל ביותר מ־1.4 נקודות האחוז – מהשיעורים הגבוהים בארגון. ברוב מדינות ה־OECD קצב העלייה בשכר החציוני הואט בממוצע, בין שתי התקופות, בכמעט 1.9 נקודות האחוז.

 

ההסבר לתופעה המשונה הזאת, שמאפיינת את ישראל בניגוד לשאר מדינות הארגון, הוא פשוט. התקופה השנייה (2007‑2016) עמדה בסימן של אחד המשברים הכלכליים־הפיננסיים הקשים בתולדות הכלכלה המודרנית. המשבר פגע קשות בתעסוקה ובשכר במדינות המפותחות, אבל כמעט שלא השפיע על כלכלת ישראל. בשמונה השנים שקדמו למשבר, מנגד, ישראל סבלה גם מאינתיפאדה וגם ממשבר הדוט קום, שפגע בכלכלתה יותר מבזו של כל מדינה אחרת. שתי ההתפתחויות האלה יחד מסבירות את האנומליה.

 

בהקשר זה כותבים כלכלני ה־OECD שבתקופה הנוכחית "צמיחת השכר בארגון נותרה אטית במידה ניכרת מזו שלפני המשבר הפיננסי. בסוף שנת 2017, צמיחת השכר הנומינלית ב־ OECD היתה רק מחצית מזו שלפני עשור: ברבעון השני של 2007, כאשר שיעור האבטלה הממוצע ב־OECD היה בערך זהה לנוכחי, הצמיחה הממוצעת בשכר הנומינלי היתה 5.8%, לעומת 3.2% ברבעון הרביעי של 2017".

 

הפערים בין הקצוות

שבעה בעקבות אחד

 

כלכלני הארגון בדקו איך השתנה היחס בין שכרם הנומינלי של עובדי העשירון התשיעי ועובדי העשירון התחתון, כלומר ‑ כמה פעמים "נכנס" השכר של העניים בזה של העשירים. הנתונים מראים שבין 2007 ל־2016, היחס בישראל גדל בקצב הגבוה ביותר במערב ‑ 0.3 נקודות אחוז. זאת לעומת ירידה ביחס הזה בתקופה הקודמת, בין 2000 ל־2007.

 

הגידול בפערים בין הקצוות בישראל מפתיע מסיבה נוספת: בעשור האחרון, קצב הירידה הממוצע בישראל במדד הג'יני, שמבטא אי־שוויון, היה הגבוה ביותר במערב. במבט ראשון, התוצאות מתעתעות. מדד ג'יני נע בין 0 (שוויון מוחלט) לבין 1 (אי־שוויון מוחלט), ובוחן את התפלגות הכנסות בקרב כל העשירונים באוכלוסייה. כשהממד עולה, אי־השוויון עולה. איך ייתכן שכשבוחנים את השכר, הירידה באי־השוויון בכלל המשק הישראל היתה החדה במערב?

 

התשובה איננה מורכבת, היא מתיישבת עם חלק ניכר מהנתונים המוכרים על המשק הישראלי, שמתיישבים גם עם תחושות הבטן שלנו. אי־השוויון בכלל המשק אמנם השתפר, אבל הפערים בין הקצוות ‑ כלומר בין העשירון העליון לעשירון התחתון ‑ הלכו והחריפו בקצב מטריד. השכר החציוני עלה, אבל הקיטוב גבר.

 

את המסקנה החשובה הזאת, שמסתתרת בדו''ח של ה־OECD, נבחרי הציבור נוטים להחמיץ. הם מעדיפים להתפאר בירידה המתמשכת והמבורכת במדד ג'יני. הלקח מהדו"ח הוא שאסור להסיק מסקנות גורפות על בסיס מדד אחד בלבד.

 

אין תמורה

הישראלי נאלץ לעבוד יותר

 

בהקשר של אי־שוויון ופערי שכר, שני נתונים נוספים צריכים להדיר שינה מנבחרי ציבור. הראשון הוא מדד מעניין המכונה "שכר מתואם אי־שוויון", והוא מיועד לתת משקל בהערכת השכר במשק לשכרם של החלשים ביותר. כאשר כלכלני הארגון חישבו את השכר לשעה תוך שקלול הנתון הזה, הם מצאו כי בישראל, השכר המתואם אי־שוויון הוא מהנמוכים בארגון: 8.7 דולר לשעה. זו בערך מחצית מהרמה הממוצעת בארגון, שעומדת על כ־17 דולר לשעה.

 

נתון שני הוא שיעור העוני החריג של עובדים בישראל (בשקלול תשלומי מסים ותשלומי העברה), שהוא מהגבוהים במערב. לפי הדו''ח, חלקם של הישראלים בגיל העבודה (18‑64 שנים) שההכנסה הפנויה של משק הבית שלהם פחותה ממחצית ההכנסה החציונית (הגדרה של קו העוני) הוא 14.3%. זאת לעומת ב־10% בממוצע במדינות הארגון. רק בארה''ב, יוון, יפן וספרד המצב גרוע יותר מאשר בישראל.

 

חשוב לסייג שהנתונים מסתיימים בשנת 2016, כשבישראל חל מאז אותה שנה זינוק חד לא רק בשכר הנומינלי אלא בעיקר בשכר הריאלי ‑ שבלט במיוחד בעשירונים הנמוכים יותר. לפי הנתונים בדו''ח בין 2000 ל־2007 השכר הריאלי בישראל ירד ב־0.3%, ואילו בין 2007 ל־2017 הוא עלה ב־0.7%. בשנים 2016 ו־2017, הוא כבר צמח בכ־3% כל שנה. לכן הנתונים שהבאנו כאן מציירים תמונה מעט פסימית יותר מזו שצפויה להצטייר בעוד כמה שנים. עם זאת, כשמתבוננים במגמה על פני שני העשורים, היא עדיין צריכה להטריד את מקבלי ההחלטות בישראל.

 

עוד נקודה בדו''ח התעסוקה שחייבת להטריד את הישראלים נוגעת לפערי שכר מגדריים גבוהים במיוחד. לפי הדו''ח, גברים בישראל שעובדים במשרה מלאה משתכרים 21% יותר מנשים ‑ הרבה יותר מהממוצע בארגון, שעומד על כ־15%. רק בדרום קוריאה, באסטוניה וביפן פערי השכר בין גברים לנשים גבוהים יותר מאלה שבישראל.

 

עובדים מאונס

תעסוקה מלאה, לא איכותית

 

הדו''ח מתייחס גם לתחזיות לגבי השתתפות בשוק העבודה, תעסוקה ואבטלה, ובנושא זה הוא מאשר את הנתונים החודשיים של הלמ"ס: מצב הכלכלה הישראלית טוב מאוד, והוא טוב במיוחד בהשוואה לעמיתים במועדון המדינות המפותחות.

 

לפי התחזיות, מספר המועסקים צפוי לצמוח בישראל ב־2.2% ב־2018 ו־2% ב־2019 ‑ מהיר בהרבה מהממוצע ב־OECD, שם הגידול הצפוי הוא 1.4% ו־1% בהתאמה. שיעור התעסוקה בישראל ימשיך בשנתיים הקרובות להיות גבוה מהממוצע בארגון, 66% לעומת 62%‑62.5%.שיעור הבלתי מועסקים בישראל (המכונה שיעור האבטלה) צפוי להמשיך להיות נמוך בהרבה מהממוצע במדינות הארגון: כ־3.6% בלבד לעומת יותר מ־5% ב־OECD, וכ־8% באיחוד האירופי.

 

אלא שנתוני התעסוקה אינם חזות הכל. מלבד "כמות" התעסוקה, הדו"ח מנסה לאמוד גם את איכותה. כלכלני הארגון בנו מעין מדד תעסוקה משוכלל המבוסס על משקל התושבים בגיל העבודה שאינם עובדים משום שאינם רוצים, או שאינם מצליחים למצוא עבודה (מובטלים), או שעובדים במשרה חלקית אף שהם מעוניינים לעבוד במשרה מלאה. מהנתון הזה הם ניכו את בני 15‑29 שלומדים. ככל ששיעור זה גבוה יותר ‑ שוק העבודה נחשב פחות איכותי.

 

בישראל, משקל העובדים בקבוצה זו עומד על כ־25%, 3 נקודות אחוז מתחת לממוצע בארגון, ונמוך ממדינות כמו קנדה, אוסטרליה, צרפת, פינלנד, אירלנד וארצות הברית.

 

חרף כל הנתונים האלה, הדו"ח מעלה נקודה מטרידה: ממשלת ישראל איננה משקיעה די בתוכניות לעידוד תעסוקה. הנתונים מראים שרק 0.63% מהתמ"ג בישראל מושקעים בתוכניות לעידוד תעסוקה — כמחצית מהשיעור הממוצע ב־OECD. מנגד, שיעור המשתתפים בישראל בתוכניות האלה מתוך כוח העבודה עומד על כ־4.1%, בעוד שהממוצע בארגון הוא רק 3.8%.

 

שליש מהעובדים ב־OECD נהנים מהסכמים קיבוציים

 

ממצא אחד בדו"ח של ה־OECD יפתיע כמה אנשים בישראל, שרגילים להאשים את האיגודים בהחרפת הפערים בין עובדים. לפי כלכלני הארגון, יש קשר חיובי בין השתייכות לארגוני עובדים להקטנת אי־השוויון בשכר.

 

אי־שוויון בשכר הוא נתון שצריך להטריד מאוד את מקבלי ההחלטות. בניגוד לאי־שוויון בהכנסות, שמביא בחשבון גם הכנסות מהון, זהו מדד שתלוי בעבודתו של הפרט עצמו. שכר הוא גם מקור ההכנסה העיקרי של רוב משקי הבית בעיקר בקרב בעלי הכנסות נמוכות ובינוניות.

 

למרות השיפור הניכר בהתפלגות השכר בקרב כלל העובדים בעשור האחרון, הפערים בין העובדים העשירים ביותר לעניים ביותר הקצינו.

 

כלכלני ה־OECD מצאו שתנאי השכר של אחד משלושה עובדים במדינות הארגון נקבעים בהסכם קיבוצי. ככל שנפוצה ההשתייכות לארגון עובדים או לקבוצת מיקוח, כך קטן אי־השוויון בשכר ‑ לרבות בקבוצות החלשות. בנוסף, התיאום בקביעת השכר גם מגביר את הסולידריות בין עובדים במגזרים שונים, ועוזר לשיפורים מקרו־כלכליים לחלחל מטה.

 

בארגון מוסיפים, עם זאת, שכאשר הארגונים חזקים או ריכוזיים מדי, אי־השוויון הנמוך באים על חשבון צמיחת בפריון.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x