אבא לחץ עליי ללמוד כמו שצריך: "ילד יהודי חייב מקצוע שיוכל לקחת איתו ממדינה למדינה"

"אבא היה סוחר של מוצרי אינסטלציה, והיה גאה להיות יהודי, ציוני נלהב, אבל לא מספיק כדי לחיות בארץ. הוא סיפר לי סיפורי גבורה, על ההגנה, על איך דיין איבד את העין. הייתי רץ בחוץ עם מוט וצועק 'אני חייל של ההגנה', ואמא ניסתה להרגיע אותי כדי שלא נסתבך. לאבא היתה דרך משלו להרגיע, למשל כשהייתי נופל ונחבל הוא היה אומר: 'שרק תזכה להמשיך לקבל מכות. היחיד שלא מקבל מכות הוא מי שלא חי'.

1947. אלי בן זקן בן ה־3 עם הוריו שמואל ואינס, חגיגות פורים במועדון מכבי באלכסנדריה צילום רפרודוקציה: אוהד צויגנברג

"אחרי מבצע קדש לאירופים וליהודים היה ברור שצריך להגר ממצרים. ההורים חשבו על אוסטרליה או ברזיל, אבל אבא קיבל הצעה לנהל במפעל לייצור ברזים באיטליה, והסכים כי 'הפרנסה לפני הכל'. ב־1958 עברנו למילאנו. הייתי בן 14, ולא היה באזור בית ספר דובר אנגלית אז נשלחתי לפנימייה באנגליה. היה עליי לחץ לא מתון ללמוד כמו שצריך, לא משנה מה. אבא הסביר ש'ילד יהודי חייב מקצוע שיוכל לקחת איתו ממדינה למדינה' והדגיש 'אנחנו רוצים להיות גאים בך'. זו כמובן מלכודת, מלחיץ מאוד. לא היה לנו הרבה כסף, לכן הגעתי לבקר את ההורים רק כל שלושה חודשים. בביקורים האלה הרגשתי כבר זר בבית, לא ידעתי מה יש במגירות.

"אחרי הפנימייה למדתי שפות בשוויץ, כדי להיות מתרגם, אבל ב־1970 עליתי לישראל. חייתי שם בחברה של עשירים והייתי סוג של כבשה שחורה. לא הייתי עשיר, נרתעתי מהחומרנות, והרגשתי שתמיד יאשימו אותי גם בזרות. בארץ עבדתי אצל קבלן אינסטלציה, הקמתי אורווה שכשלה בגלל מלחמת יום כיפור ובסוף הקמתי מסעדה שהצליחה. אבא לא הספיק לראות אותי מצליח, הוא ביקר בישראל פעם אחת, כשעוד היינו במרכז קליטה, ונפטר ב־1971. אחרי מותו שכנעתי את אמא לעלות לארץ להיות לידי, אבל היא לא דיברה עברית ואחרי כמה חודשים הודיעה: 'אין לי חברים, ירושלים חרדית מדי, אני לא מוצאת את עצמי, אני חוזרת לאיטליה'. היא חזרה ונפטרה חמש שנים אחרי אבי. היא שמרה בסוד את מצבה המידרדר מלוקמיה, ועד שקראו לי והגעתי כבר היה מאוחר מדי"