שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 29.08.2013

הקפיטליזם בחמש אקסיומות שגויות

הלורד אדייר טרנר, האיש שהציל את המערכת הפיננסית בבריטניה מקריסה והוגדר על ידי בלומברג אחד האנשים המשפיעים ביותר בעולם הפיננסים, חושף בראיון פוקח עיניים למוסף כלכליסט את הכשלים של הקפיטליזם המודרני, ומספק פתרון מפתיע

אורי פסובסקי 08:2729.08.13

חמש שנים אחרי המשבר הפיננסי, אדייר טרנר (Adair Turner) חושב שעדיין לא עשינו את חשבון הנפש. עדיין לא הבנו עד כמה גדול השינוי שנדרש. "הרבה מההסברים שניתנו למשבר היו לא מספקים", הוא אומר. "למשל, שזו היתה אשמתם של כמה בנקאים לא מוצלחים. או שהמשבר היה תוצאה של בעיות שוליות ברגולציה. או שהבנקים המרכזיים היו צריכים להגיב מוקדם יותר, או באופן אחר. כל ההסברים האלה נוגעים רק בפני השטח ולא בלב העניין. אחרי אירוע כל כך משמעותי, הדבר האחראי מבחינה אינטלקטואלית הוא לנסות לבחון מחדש את ההנחות הכי יסודיות של הכלכלה המודרנית, ולברר אם הן בכלל נכונות", הוא אומר.

 

יש הסבר לתחושת הדחיפות של טרנר. אין הרבה אנשים שחוו את המשבר מקרוב כמוהו. בתור המפקח על המערכת הפיננסית בבריטניה, טרנר - או ליתר דיוק הלורד טרנר - היה עד לא מזמן אחד ממשרתי הציבור החזקים ביותר במערב, ומי שהוכתר בבלומברג אחד מ־50 האנשים המשפיעים ביותר בעולם הפיננסים. הוא זה שהיה אחראי על הצלת המערכת באותם שבועות סוערים של סתיו 2008, וגם על הניסיון לטהר את הסיטי של לונדון משרשרת השערוריות שדבקה בה.

 

טרנר. "כל אבני הדומינו נפלו סביבנו" טרנר. "כל אבני הדומינו נפלו סביבנו" צילום: בלומברג

 

אבל כראש "הרשות לשירותים פיננסיים" (FSA) בחמש השנים האחרונות, טרנר היה גם אחד המבקרים החריפים ביותר של הסיטי. כזה שאינו מתבייש לקבוע באופן פומבי שהרבה מהפעילויות של הבנקים הן "חסרות כל תועלת חברתית". בחודשים האחרונים טרנר מכה גלים בחוגי המדיניות הכלכלית בזכות הצעתו המהפכנית להתמודדות עם המשבר העולמי: המרצת הכלכלה באמצעות הדפסת כסף, שתממן את הגדלת גירעונות הממשלה. זו תוכנית נועזת, לא שגרתית, כזו שהוגדרה פורצת דרך וגם שערורייתית. והיא נולדה מתוך שכנוע עמוק של טרנר, שהנתיב נוכחי, של עוד ועוד חובות, הוא הרה אסון.

 

לטרנר (57) היה עיתוי גורלי. הוא נכנס לתפקידו ב־20 בספטמבר 2008, שבוע בדיוק אחרי פרוץ המשבר. חמש שנים אחר כך, הוא עדיין זוכר היטב את שלושת השבועות הסוערים שבמהלכם המערכת הפיננסית העולמית היתה מרחק צעד אחד מקריסה מוחלטת. "יש סדרה שלמה של פגישות שנחקקו בזיכרוני באופן פיזי", הוא מספר. "אני מסוגל לומר איפה כל אחד מהאנשים ישב, ומה בדיוק היתה ההרגשה". הוא זוכר למשל ארוחת ערב שהוא ומרווין קינג, נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, קבעו חודש מראש, עוד לפני שידעו שהמשבר בפתח. זו היתה אמורה להיות פגישת היכרות נינוחה. במקום זאת, הוא מספר, לקינג היה מסר אחר עבורו: "המערכת הפיננסית משותקת באופן שלא היה כבר 70 או אפילו 100 שנה". שבועיים אחר כך, טרנר מספר, הוא וקינג ישבו עם שר האוצר בחדר ישיבות מול כמה מבכירי הבנקאים בבריטניה, והודיעו שהם מלאימים את הבנקים שלהם. אירוע רדף אירוע. "זה היה כמו להיות בחדר חשוך שמלא באבני דומינו. מישהו הפיל את אחת האבנים, וכולן נופלות סביבך. אני לא חושב שרובנו הבנו לפני המשבר את המידה האדירה של קישוריות ומורכבות שקיימות במערכת הפיננסית".

 

המשבר, אומר טרנר, היה "חוויה פוקחת עיניים", ובשנים שחלפו מאז הוא עסק לא רק בכיבוי שריפות ובהתכתשויות עם בנקאים (הוא דחף למשל להדחת מנכ”ל ברקליס בוב דיאמונד), אלא גם בניסיון להבין איך הגענו למצב הזה. "למשבר היתה השפעה גדולה מאוד על חייהם של הרבה אנשים רגילים, והתוצאה שלו היתה מאוד לא שוויונית. חייבים להודות שהמשבר היה גרוע יותר עבור האנשים שלא הסתדרו בכלכלה המודרנית. הוא היה גרוע יותר לאנשים עם הכנסה נמוכה, למובטלים. והמשבר גם המחיש באופן ברור שהמערכת הפיננסית המודרנית הפכה ללא יציבה באופן קיצוני. כך שזה היה אירוע שהכריח אותי לומר: 'אנחנו חייבים לחשוב באופן עמוק על מה עובד ומה לא עובד בשיטת כלכלת השוק הקפיטליסטית'".

 

את הבירור הזה החל טרנר לבצע עוד כשהיה בתפקידו. למשל בסדרת הרצאות פומביות ב־2010, שהפכה בשנה שעברה ל"כלכלה אחרי המשבר", ספר מדובר שגרם לאחד המבקרים להכתיר את טרנר כ"יהלום הכתר של השירות הציבורי הבריטי". ההרצאה שלו בלונדון לפני חצי שנה, שבה שטח את הצעותיו להתמודדות עם משברים כלכליים, כונתה על ידי אנטול קלצקי, הפרשן המשפיע של רויטרס, "נאום היסטורי". במרץ השנה פרש טרנר מתפקידו והצטרף למכון למחשבה כלכלית חדשה שהקים המיליארדר ג'ורג' סורוס, ובימים אלה הוא כותב את ספרו הבא, על מערכת הבנקאות. עכשיו בראיון ל"מוסף כלכליסט" טרנר יוצא לנפץ את המיתוסים, הקיבעונות והנחות היסוד השגויות שעדיין מושלים בכלכלה המודרנית. ראיון עם מהפכן בעניבה.

 

מכוניות בפקק בסידני, אוסטרליה. "כשחברה מתעשרת לכולם יש מכוניות, ואתה מגלה שהדרך כבר לא יפה כמו שהיתה לפני 50 שנה, כשהיית הנהג היחיד על הכביש" מכוניות בפקק בסידני, אוסטרליה. "כשחברה מתעשרת לכולם יש מכוניות, ואתה מגלה שהדרך כבר לא יפה כמו שהיתה לפני 50 שנה, כשהיית הנהג היחיד על הכביש" צילום: בלומברג

 

1. צמיחה היא לא הכל ולא כולם נהנים ממנה

 

טרנר מתחיל ביסודות, ויסוד היסודות של הכלכלה המודרנית הוא אותה "צמיחה" ערטילאית. הרי אם יש יעד אחד שקברניטי הכלכלה העולמית מסכימים על חשיבותו, זוהי הצמיחה. בארצות הברית ובאירופה השאלה הבוערת היא איך חוזרים לצמיחה, ובירושלים אוהבים להתגאות בכך שבזמן שבמערב מדשדשים, אנחנו צומחים. ההנחה המרכזית של הכלכלה המודרנית, אומר טרנר, היא ש"מטרת הפעילות האנושית היא צמיחה כלכלית. כולם פשוט יודעים, כאקסיומה, שאם נגדיל את התוצר לנפש נגדיל גם את הרווחה האנושית, את האושר, את התועלת".

 

ואתה לא מסכים?

"יש כבר גוף די נרחב של מחקרים שמראה שמעבר לרמה מסוימת של תוצר לנפש אין שום קשר הכרחי, או לפחות שום קשר ברור, בין הצמיחה לבין הגדלת שביעות הרצון בחברה. יש עדויות טובות לכך שאחרי שאתה עובר רמה מסוימת של הכנסה לנפש - נגיד 25 אלף דולר בשנה, הרמה שאליה העולם המפותח הגיע לפני 25–30 שנה - עוד צמיחה אינה מביאה לכך שאנשים יהיו מרוצים יותר מחייהם. המצב שונה מאוד אם אתה מצליח לעבור ממציאות של הכנסה של אלף דולר בשנה, שזה המצב בחלקים של אפריקה, להכנסה בינונית־גבוהה של 20 אלף דולר בשנה. אבל מרגע שאתה מגיע לרמה הזאת, אין שום ודאות שאם תמשיך הלאה אנשים יהיו מרוצים יותר".

 

למה לא בעצם?

"יש לכך מגוון סיבות. למשל, כאשר החברה מתעשרת, לכולם יש מכונית, ואז כולם מנסים לנסוע בכביש באותו זמן ואתה מגלה שהדרך כבר לא יפה כמו שהיתה לפני 50 שנה, כשהיית הנהג היחיד שנוסע לבד על הכביש. כשכולם יכולים לצאת לסקי, המדרון פתאום עמוס. במילים אחרות, נוצרות בעיות עומס שפשוט מובנות בחברה האנושית. יש גם בעיות של זיהום סביבה, שיכולות להפוך את השפעת הצמיחה לשלילית.

 

"ויש עוד בעיה: ככל שאנחנו נעשים עשירים יותר, ואחרי שאנחנו מצליחים לספק צרכים בסיסיים כמו בית ראוי, אוכל טוב, בית ספר סביר לילדים, די הרבה מההכנסה שלנו פשוט מוקדשת לתחרות עם אנשים אחרים".

 

2. העושר לא מחלחל למטה והעניים נשארים עניים

 

בתחרות שעליה מדבר טרנר היו בעשורים האחרונים מנצחים והיו מפסידים, אבל לקח זמן עד שהבחינו בכך. "ההנחה היתה שלא צריך לדאוג יותר מדי לגבי אי־שוויון, משום שחלק מספיק מהצמיחה יגיע לכולם דרך איזשהו תהליך של חלחול מלמעלה למטה, וכולם ישתתפו בה. לכן הגישה היתה 'אל תתרגשו יותר מדי מנושא השוויון. בואו פשוט נצמח'. אבל אני חושב שאי אפשר להתעלם מהאי־שוויון. אפילו מי שמאמין שצמיחה היא היעד שאנחנו צריכים לשאוף אליו צריך להיות מודאג ממה שמתרחש בארצות הברית, למשל. הרבעון התחתון של האוכלוסייה בארצות הברית בכלל לא השתתף בשגשוג הגובר ב־30 השנים האחרונות. עבור האנשים האלה, השיטה נכשלה".

 

בית מעוקל בפלורידה. "יש תחום אחד של רגולציה שבו הפכתי לרדיקלי, והוא התפקיד של הבנקים ביצירת אשראי וכסף, ובעלייה בחובות של תאגידים ומשקי הבית" בית מעוקל בפלורידה. "יש תחום אחד של רגולציה שבו הפכתי לרדיקלי, והוא התפקיד של הבנקים ביצירת אשראי וכסף, ובעלייה בחובות של תאגידים ומשקי הבית" צילום: איי אף פי

 

אבל לדעתו של טרנר, לא רק לאנשים שלא זכו לנתח מהחגיגה יש סיבה לדאגה אלא לכולם, משום שהאי־שוויון הגובר אומר שגם מי שנהנה מפירות השגשוג מוצא את עצמו במירוץ בלתי פוסק לבית באזור טוב יותר, למכונית יקרה יותר, ומשום שזו התמודדות על מיקום יחסי, מדובר בתחרות שאי אפשר לנצח בה אחת ולתמיד. אפשר רק לשפר עמדות. "כדי לנצח בקרב הזה, לא מספיק להתעשר. זו תחרות מול כל השאר, שמה שמשנה בה הוא ההכנסה שלך לעומת ההכנסה של האחרים. אני לא חושב שיש איזה קסם שיאפשר לנו להיפטר מכך. אנחנו לא עומדים לשנות את טבע האדם. אבל אנחנו כן צריכים להכיר במציאות הזאת. אי אפשר פשוט לטעון שאם רק נצמח יותר מהר ניפטר מהבעיות האלה. חייבים להכיר באופן שבו אי־שוויון יכול ליצור חרדה ולחץ חברתי.

 

"אני לא בעל חזון סוציאליסטי שרוצה לשנות את החברה האנושית", טרנר מדגיש, "אבל אני חושב שחשוב שתהיה לנו רמה בסיסית של שירותים חברתיים שנותנים לכולם סיכוי סביר בחיים. תמיד תהיה תחרות על סטטוס חברתי, אבל אנחנו צריכים לנסות להגביל אותה, במקום לחשוב שאנחנו יכולים להתגבר עליה בדרך קסם על ידי זה שפשוט נצמח טיפה יותר מהר".

 

3. השוק החופשי לא תמיד מספק את הסחורה

 

אבל, כאמור, היעד הנכסף של העשורים האחרונים דווקא כן היה עוד ועוד צמיחה, וקובעי המדיניות חשבו שהם יודעים מה המפתח לצמיחה: השוק החופשי. טרנר עצמו, שיש לו היסטוריה ענפה במגזר העסקי, לא בהכרח מתנגד לכוחות השוק. "באופן כללי, אני תומך גדול בליברליזציה של הרבה שווקים. אני מאמין שדברים כמו תשתיות או אנרגיה, וודאי שייצור תעשייתי או מתן שירותים, מתפקדים הרבה יותר טוב במגזר הפרטי ובכלכלות ליברליות מאשר בכלכלה מתוכננת. אבל יש חריג מאוד חשוב - המערכת הפיננסית. הרבה מהנימוקים שתומכים בליברליזציה של שוק המלונות, או שוק המסעדות, לא עובדים כשמדובר בשוק השירותים הפיננסיים. יש סיבות עמוקות לכך שאם הגישה שלך היא 'אנחנו רוצים לעשות ליברליזציה של המערכת הפיננסית ולתת לשוק החופשי לעשות מה שהוא רוצה' אז מה שתקבל הוא משבר כמו שהיה לנו ב־2008".

 

אז מה הגישה הנכונה למערכת הפיננסית?

"אני חושב שהמערכת הפיננסית צריכה לתמוך ברווחה האנושית, ובמיוחד חשוב שהיא תהיה יותר יציבה. ברגע שאתה מתחיל להטיל ספק ברעיון שצמיחה כשלעצמה היא הדבר החשוב ביותר, ברגע שאתה מתחיל לחשוב שזה לא קריטי אם הצמיחה היא 2% או 2.2%, אז הדבר המתבקש הוא להיות ממוקד ביציבות במקום בתוספת הצמיחה. כך שאפילו אם מתן עוד חופש למערכת הפיננסית היה יכול להביא תוספת צמיחה - ואני לא חושב שזה נכון - אז מבחינה חברתית, העסקה הזאת לא משתלמת".

 

למה יציבות חשובה כל כך?

"משום שאותו ניתוח בסיסי של הרווחה האנושית שצריך לגרום לנו לשאול אם באמת כל כך חשוב להשיג עוד ועוד צמיחה מלמד אותנו שדווקא מאוד חשוב שלא תהיה נסיגה ברמת ההכנסה שכבר השגנו. זו אחת התכונות של מה שהכלכלנים קוראים לו 'פונקציית הרווחה' האנושית. מתברר שאנשים לא נעשים מאושרים כמו שהם דמיינו כשהם מצליחים להגיע לקצב צמיחה קצת יותר גבוה, אבל הם כן יהיו מאוד אומללים אם הם יאבדו את הבית הנוכחי שלהם, אם רמת ההכנסה שלהם תרד, אם הם יאבדו את העבודה שלהם. לכן כשמנהלים את המערכת הפיננסית, צריכה להיות לנו נטייה חזקה להימנעות מחוסר יציבות".

 

טרנר. "נגידי הבנקים המרכזיים הם כמו הקוסם מארץ עוץ, רק הפוך. הם עסוקים בלהכחיש שיש להם יכולת לעשות דברים שהם יכולים לעשות" טרנר. "נגידי הבנקים המרכזיים הם כמו הקוסם מארץ עוץ, רק הפוך. הם עסוקים בלהכחיש שיש להם יכולת לעשות דברים שהם יכולים לעשות" צילום: בלומברג

 

4. המערכת הפיננסית דואגת בעיקר לעצמה

 

התמונה שאתה משרטט שונה מהאופן הרגיל שבו המערכת הפיננסית מוצגת, כחלק קריטי מהכלכלה שמקשר בין חוסכים ליזמים ומניע את כולנו קדימה.

 

"תראה, די ברור שכדי להשיג את הזינוק בשגשוג שקרה עם המעבר לקפיטליזם מודרני במאות ה־19 וה־20 אתה צריך מערכת פיננסית. אתה צריך בנקים שילוו כסף ליזמים. אתה צריך שוקי הון נזילים, ואתה צריך מכשירי ביטוח שיאפשרו לאנשים לחלוק את הסיכון שלהם עם אחרים באופן מסודר. לכל הדברים האלה יש ערך, והתהליך ההיסטורי של התפתחות המערכת הפיננסית היה חשוב להתפתחות כלכלת השוק, שאכן הביאה שגשוג. אבל אפשר לחשוב את כל הדברים האלה, ועדיין לא להאמין שכל דבר שהמערכת הפיננסית עושה הוא בהכרח בעל ערך".

 

למה, למשל, אין ערך?

"אני חושב שמה שקרה לאורך 30 השנים האחרונות הוא שהרגולטורים והאקדמאים התאהבו בפילוסופיה כלכלית שמכונה 'השלמת השוק', שמאמינה שככל שיש לך יותר שווקים, וככל שיש לך יותר שווקים פיננסיים, כך המערכת תהפוך ליותר יעילה. למשל, אם יהיו עוד חוזי נגזרים שמאפשרים לגדר סיכונים זה יאפשר לאנשים להיות יותר יצירתיים, כי זה יסיר מהם את הסיכון הפיננסי. אבל הבעיה היא שבשוק הפיננסי התהליך של הוספת נזילות ומגוון רחב יותר של חוזים הוא בדיוק אותו תהליך שמאפשר לאנשים פשוט להמר בדרכים שלא משרתות שום תכלית שהיא.

 

"תסתכל למשל על שוק הדיור בארצות הברית ועל איגרות החוב מבוססות המשכנתאות שפיתחו שם לפני המשבר. היו אנשים שרצו להמר נגד שוק הדיור, אבל לא היו מספיק ניירות ערך שנגדם הם יכלו להמר. אז בנקי ההשקעות יצרו לטובות הלקוחות האלה מה שנקרא מכשירים סינתטיים, שבהם צד אחד מהמר בעד שוק הדיור וצד שני נגד. המטרה היחידה של המוצרים האלה היתה לאפשר ללקוחות של הבנקים להמר נגד שוק הדיור, לעשות שורט. וזה משהו שאין לו שום ערך, והוא לא משרת שום תכלית ציבורית. למעשה, הוא משרת תכלית שלילית. כי אם אתה לוקח את המערכת הפיננסית ומוסיף לה כמות אדירה של חוזים שאין להם שום ערך חברתי, שהם במובן מסוים הימורים, אתה הופך את המערכת ליותר מורכבת, יותר מסוכנת, ועם יותר סיכוי לאי־יציבות ולהתמוטטות. אלה פעילויות שאפשרו לאנשים להפוך לעשירים, ובחלק מהמקרים למאוד עשירים, על ידי הימורים שלא היה להם ערך כלשהו".

 

אז הבעיה טמונה במכשירים פיננסיים מורכבים?

"לא רק. יש גם חלקים אחרים של המערכת הפיננסית, שהם הרבה יותר שגרתיים, שיש להם יכולת יוצאת דופן לגבות עמלות גבוהות מחוסכים רגילים - וזה לא משום שיש להם ביצועים טובים לאורך זמן. לדוגמה, חלקים מתעשיית ניהול ההשקעות. הם מצליחים לגבות את העמלות האלה, למשל עבור ניהול כספי פנסיה, משום שצרכנים שקונים שירותים פיננסיים נמצאים בעמדה הרבה פחות חזקה מצרכנים שקונים מכונית או ארוחה במסעדה. אם אתה לא אוהב את האוכל במסעדה, אתה לא תחזור לשם בפעם הבאה. כשאתה קונה מכונית, אתה יכול לעשות נסיעת מבחן; אתה יכול להחליט איזה תמהיל של עיצוב, נוחות וביצועים אתה רוצה במכונית. אבל כשאתה קונה שירות פיננסי אישי כמו ניהול השקעות אתה לא יכול לקחת אותו לנסיעת מבחן: אין לך שום מושג. המוצר הזה יוכיח את עצמו רק עוד חמש או 10 או 15 שנים, ואין לך גם יכולת לשפוט, מחודש לחודש, אם האדם שמספק לך את השירות עושה עבודה טובה. לכן יש הרבה מאוד כוח לספקי השירות, ולמערכת הפיננסית יש יכולת גדולה לעשות כסף לעצמה, בדרכים שאינן מפיקות ערך לצרכן הסופי".

 

5. לא פתרנו את הבעיות שהובילו למשבר

 

לטרנר, משרת הציבור לשעבר, יש מסקנה כמעט מתבקשת מהתמונה שהוא משרטט: "אנחנו צריכים להכיר בכך שאנחנו צריכים רגולציה. ובמידה מסוימת, זה מובן מאליו. זו הסיבה שבכל העולם אנחנו מפקחים על המערכת הפיננסית, בשונה מתחומים שבהם השוק החופשי עובד טוב לגמרי".

 

האם הרגולציה כיום מספקת?

"אני חושב שלא הידקנו את הרגולציה מספיק, ויש תחום ספציפי של רגולציה שבו הפכתי להרבה יותר רדיקלי, והוא התפקיד של הבנקים ביצירת אשראי וכסף - ואני לא מדבר על כל אותם מכשירי אשראי מתוחכמים. בנקים יכולים לעודד או לאפשר לתאגידים ללוות כמויות עתק של כסף. הם יכולים לעודד או לאפשר לאנשים פרטיים ללוות יותר מדי לדיור. אני משוכנע יותר ויותר שאחד ממקורות המשבר היה טמון לאו דווקא במוצרי האשראי ובנגזרים של עשר השנים שקדמו למשבר, מוצרים שאכן היו לא נחוצים ונטולי ערך חברתי. אני חושב שהבעיה היתה עמוקה יותר - בזינוק הממושך ברמות המינוף בכלכלה, בעלייה בכמות החובות שתאגידים ומשקי הבית לקחו. החוב הזה גדל באופן מתמיד מאז שנות השישים. וכתוצאה מהתהליך הזה, יש לנו יותר מדי חוב בכלכלה שלנו, וזו בעיה קשה ביותר שיוצרת כיום לחצים דיפלציוניים, כלומר מושכת את הכלכלה להאטה".

 

איך מתמודדים עם בעיית החוב?

"ביליתי חמש שנים מחיי בעבודה מאומצת על תכנון מחדש של הרגולציה הבינלאומית, ואני מאוד גאה במה שעשינו עם הסכם באזל III לרגולציה של מערכת הבנקאות, והאופן שבו העלינו את דרישות הלימות ההון של הבנקים. אבל אני חושב שאפשר ללכת רחוק יותר. למעשה, אני חושב שאנחנו רק מגרדים את פני השטח ברגולציה של הבנקים. אני חושב שענת אדמתי ומרטין הלוויג עשו שירות גדול בספר שלהם 'בגדי הבנקאים החדשים' (ספר מדובר שיצא בתחילת השנה, שבו קוראים שני הפרופסורים להעלאה דרמטית של דרישות הלימות ההון של הבנקים. אדמתי הציגה את הנושא בהרחבה בראיון ל"מוסף כלכליסט" - א"פ). הם חוזרים לדברים הבסיסיים ושואלים: 'אם היינו מתחילים הכל מחדש, כמה ממונפים היינו רוצים שהבנקים יהיו?'. אני לא לגמרי מסכים עם כל הטענות שלהם, אבל אני חושב שהם צודקים כשהם קובעים שאין שום דבר בעולם שאומר שאנחנו צריכים לאפשר לבנקים להתמנף בשיעור של פי 20 ויותר מההון העצמי שלהם.

 

"למעשה, אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב עד כמה אנחנו רוצים שהחברה שלנו תהיה ממונפת. כי הבעיה היא שכאשר אנשים לוקחים יותר מדי חוב, בשלב מסוים הם גם מגיעים לנקודה שבה הם מרגישים שיש להם יותר מדי חוב, ואז עצם הקיום של החוב יכול ליצור בעיות אדירות שמקשות על ההתאוששות ממשברים. זו בדיוק הבעיה שראינו ביפן במשך 20 השנים האחרונות, וזו הבעיה המאקרו־כלכלית היסודית שאיתה ספרד, אירלנד, בריטניה וארצות הברית נאבקות כיום".

 

טרנר בוחר להתעכב עוד על ההשפעה השלילית של המינוף האדיר על החברה והכלכלה. לא כל החובות, הוא מזכיר, נראים אותו הדבר. יש מי שלווה בזול ויש מי שלווה ביוקר: "לגישה לאשראי תמיד יש מחיר, ואם המחיר הזה נקבע ביעילות, אז אנשים שיש להם כבר הון ישלמו על האשראי פחות מאנשים נטולי הון. וזה משום שהעשירים הם פשוט הימור בטוח יותר עבור ספקי האשראי.

 

"אני חושב שיש קשר בין רמות המינוף בכלכלה לבין האי־שוויון, וזה נושא שלא זכה למספיק תשומת לב. ויש כאן גם דוגמה טובה של האופן שבו לפעמים מדיניות ציבורית יכולה להוביל לתוצאות הפוכות בדיוק מכוונתה המקורית. בבריטניה, למשל, אומרים כבר 30 שנה: 'אנחנו רוצים שכולם יהיו בעלי בתים, ולכן זה יהיה נהדר אם יהיה שוק מפותח ונרחב למשכנתאות'. אבל למעשה, העלייה הנרחבת והבלתי נגמרת בהיקף החוב למשכנתאות בבריטניה רק דחפה למעלה את מחירי הבתים והגדילה את העושר של מי שכבר היו להם בתים. כלומר היא היתה טובה ביותר לבעלי הבתים הקיימים, ומאוד רעה לאנשים שעוד לא היה להם בית. במילים אחרות, עד נקודה מסוימת שוק המשכנתאות יכול להיות דבר טוב חברתית, שמשרת מטרה מועילה, אבל מעבר לרמה מסוימת, אתה רק מעלה את המחירים ודוחק רוכשי בית ראשון אל מחוץ לשוק".

 

6. צריך ללכת רחוק יותר

 

בשנים האחרונות טרנר הפך לאחד הקולות הבולטים בדיון הכלכלי העולמי, במיוחד בגלל הדגש שהוא שם על תפקידם ההרסני של חובות בדרך למשבר ועל האופן שבו הם מקשים להיחלץ ממנו. הרתיעה שלו מחובות עמדה גם ביסוד הנאום מכה הגלים שנשא בלונדון בפברואר השנה, ובו האשים את כלכלני המיינסטרים ב"כשל אינטלקטואלי", וקרא לעמיתיו לחשוב באופן קצת יותר בהיר ויצירתי על הדרכים להתמודד עם המשבר המתמשך, כדי לא להיקלע לדשדוש מתמשך נוסח יפן. הפתרון שטרנר עצמו הציע באותה הזדמנות היה להשתמש בכלי שעצם אזכורו יכול להעביר חלחלה בכלכלנים ולהעלות בהם סיוטים על אינפלציה: הדפסת כסף בבנק המרכזי לצורך המרצת הכלכלה.

 

הפתרון הזה של טרנר עומד בניגוד למתכון "ההקלה הכמותית" שבו נקטו בנקים מרכזיים ברחבי העולם. גם ההקלה הכמותית היא צעד לא שגרתי, שמתבסס על רכישת איגרות חוב מסיבית בשווקים כדי להזרים כסף לכלכלה, להוריד את הריביות בשווקים ולדחוף את הבנקים להלוות יותר. טרנר מבהיר שההקלה הכמותית היתה צעד הכרחי - אבל כזה שצריך להתקדם מעבר אליו. "בהיעדר כל תגובה אחרת, אני חושב שההקלה הכמותית היתה דבר טוב. אני חושב גם שהעובדה שהגדלנו את הגירעון כדי לקזז את התכווצות הכלכלה היתה דבר טוב ובלתי נמנע, וגם שערי הריבית הנמוכים הם דבר טוב. אבל אני חושב שאנחנו צריכים להכיר גם בסכנות של המדיניות שלנו כרגע, ולכן גם לשאול אם יש אלטרנטיבות".

 

אילו סכנות למשל?

"אם אתה מציע לכל השחקנים במערכת - קרנות גידור, משקיעים, ספקולנטים, סוחרים בבנקי ההשקעות - אספקת כסף בריבית של רבע אחוז, אתה לא יכול להיות בטוח מה יקרה. חלק מהעסקאות שהם יעשו הן עסקאות 'קרי טרייד' פשוטות שיביאו לעליית ערך הנכסים. אבל יכולים להיות גם אפקטים נוספים, שורת פעילויות מסובכות וספקולטיביות, שיכולה להביא לכך שהתגובה של המערכת הפיננסית להקלה הכמותית תהיה הרבה יותר חזקה מהתגובה של הכלכלה האמיתית. בנוסף, ההשפעה של ריביות מאוד נמוכות היא מאוד לא שוויונית. המרוויחים הגדולים במצב הזה הם הבעלים הקיימים של ניירות ערך או של נכסים. וכמובן, האירוניה הגדולה של ההקלה הכמותית, או בעצם של כל צעד אחר שנועד לעודד הלוואות, הוא שהתגובה העיקרית שלנו למשבר שנוצר בגלל יותר מדי מינוף, כי אנשים לוו יותר מדי כסף, היא לנסות להקל על אנשים ללוות כסף. זה כמו להתמודד עם הנגאובר באמצעות דרינק חזק על הבוקר".

 

הרבה כלכלנים מציעים שהממשלה פשוט תזרים כסף ישירות לכלכלה באמצעות תמריצים.

"גם לאלטרנטיבה של תמריצים יש חסרונות. נכון שעם תמריצים תקציביים קל יותר לראות מה המנגנון שמוליך את הכסף - אתה נותן לאנשים הקלות מס, או שאתה מוציא כסף ציבורי, והוא הולך ישירות לכלכלה. אבל הבעיה בפתרון הזה היא מה לעשות עם כל החובות שאתה צובר בגללו, וצריך להחזיר בשלב כלשהו".

 

במילים אחרות, שתי הדרכים המקובלות להתמודדות עם המשבר נושאות סכנות: ההקלה הכמותית עלולה ליצור עוד בועה ממונפת, ואילו מדיניות התמריצים עלולה להותיר את המדינות עם הר של חובות שצריך לשלם. זה הרקע לנאום המהפכני של טרנר, שבו הוא ניסה להציע גישה שלישית: הממשלה צריכה לעודד את הכלכלה באמצעות תמריצים, אבל את הגירעונות שייווצרו בגלל התמריצים האלה היא צריכה לממן לא באמצעות נטילת עוד הלוואות בשווקים, אלא באמצעות הדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי - גישה שיש המשווים אותה להמטרת כסף על הכלכלה מהליקופטר. עצם אזכור הרעיון הזה מעורר תגובות נרעשות בעולם. ינס וידמן, נגיד הבנק המרכזי של גרמניה, למשל, הרחיק לכת עד פאוסט, שמכר את נשמתו לשטן, כדי להבהיר את סלידתו מהרעיון. אבל טרנר מתעקש שבתנאים החריגים ששוררים כיום, בלא מעט מהכלכלות המפותחות אפשר לנקוט את הצעדים שהוא מדבר עליהם (באופן מדוד ומבוקר כמובן) בלי לחשוש מאינפלציה.

 

"האפשרות של גירעון תקציבי שממומן באופן גלוי על ידי הדפסת כסף של הבנק המרכזי נחשבת טאבו מוחלט", אומר טרנר, "אבל בסביבה הנוכחית צריך לשקול אותה. זה משהו שאפשר לעשות. שר האוצר היפני טקהאשי עשה את זה באופן מאוד מוצלח בין 1931 ל־1936. ומה שמעניין זה שהאנשים שתמכו באופן הכי ברור ברעיון הזה בעבר הם לא סוציאליסטים קיצוניים או קיינסיאנים קיצוניים. אלה אנשים כמו זוכה הנובל מילטון פרידמן, שדיבר על 'כסף הליקופטר', וב־2003 בן ברננקי, כיום נגיד הבנק המרכזי בארצות הברית, המליץ על הצעד הזה באופן מפורש לחלוטין בתור מדיניות מתאימה ליפן. אבל אף שמישהו כמו ברננקי אמר כבר לפני עשר שנים שזו מדיניות מתאימה ליפן, עדיין כאשר אתה מזכיר את זה כיום אנשים עוצרים את נשימתם. הגישה היא של 'יפן היא מקום אחר. הם צריכים לעשות את זה'".

 

למה זה כזה טאבו?

"אפשר להבין את התגובה הזאת. ברגע שאתה מודה שהממשלה יכולה להדפיס כסף כדי לממן את הגירעון, אנשים מבועתים: 'למה שהממשלה לא תעשה את זה כל הזמן? והאם הם לא יעשו את זה יותר מדי?'. ואלה שאלות אמיתיות ומאוד לגיטימיות. במובן מסוים, אנחנו מפחדים בצדק מכך שהממשלה תנצל לא כראוי את הכוח שלה להדפיס כסף, כמו שהיה בזימבבואה בעשר השנים האחרונות או בתקופת ההיפר־אינפלציה בגרמניה בזמן רפובליקת ויימאר. אבל משום שאנחנו מפחדים מכך שהיכולת הזאת תנוצל לרעה, יצרנו מיתוס שלפיו הממשלה לא יכולה לעשות את זה. לפעמים אני חושב שנגידי הבנקים המרכזיים הם כמו הקוסם מארץ עוץ, רק הפוך. הם עסוקים בלהכחיש שיש להם יכולת לעשות דברים שהם באמת יכולים לעשות. יש לכך הצדקה: הם מבועתים מכך שאם כולם יידעו שהם יכולים לעשות את זה, ירצו שהם יעשו את זה ב־99 השנים שבהם זה רעיון גרוע, ולא בשנה האחת מ־100 שבה זה רעיון טוב. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לפחות לדון באפשרות הזאת באופן פתוח".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x