ביהמ"ש המחוזי בת"א מנע שכר טרחה מופרז למשרד רו"ח

השופט יונה אטדגי מבית המשפט המחוזי בתל אביב דחה במלואה תביעה לשכר טרחה של 4 מיליון שקל שהגישה חברת א.ר.א.ב בונוס, שבראשה עומד רו"ח אריה גולדיאן, נגד עיריית חדרה. החברה חתמה על הסכם שכר טרחה עם העירייה לבדיקת תשלומי העירייה לרשות המים ולחברת מקורות, ולפי ההסכם, בונוס תהיה זכאית ל־24% בתוספת מע"מ מכל סכום שתצליח לחסוך לעירייה.

לאחר שמשרד האוצר בהחלטת סגן החשב הכללי מחק את חוב המים, תבעה בונוס את חלקה בטענה שהמחיקה היא תוצאה של טיפולה בנושא. השופט אטדגי קבע שאמנם בונוס עבדה קשה למען חובות המים של העירייה, אלא שמחיקת החוב לא היתה בזכותה, ולכן פסק שבונוס אינה זכאית לשכר טרחה כלשהו.

השופט יונה אטדגי. בונוס אינה זכאית לשכר טרחה כלשהו

רו"ח גולדיאן, באמצעות חברת בונוס, הוא אחד מחמשת רואי החשבון ועורכי הדין ששברו את שיא כל הזמנים בשכר טרחה שנפסק בבית המשפט - לפני פחות משנה פסק להם העליון 78 מיליון שקל על ייצוגן של 180 רשויות מקומיות בתביעת ענק נגד מינהל מקרקעי ישראל עבור חיוב עודף של היטל השבחה. באותו מקרה הגישו הרשויות תביעה נגד המינהל באמצעות המייצגים ובהם רו"ח גולדיאן שיוצג על ידי משרד הרצוג פוקס נאמן, רו"ח בועז מקלר באמצעות עו"ד חיים פרוכטר, וכן משרד ש. הורוביץ שייצג בנפרד את אחת הרשויות.

הרשויות זכו בבית המשפט המחוזי והמדינה ערערה לעליון, כשבמהלך הדיונים בתיק גובשה פשרה לפיה המינהל ישלם לרשויות מיליארד שקל. ב"כלכליסט" נחשף שבהחלטה בת ארבע פסקאות, ללא נימוקים והלכות משפטיות, פסק העליון בהרכב שבראשו הנשיא גרוניס את שכר הטרחה העצום.

החלטה מנומקת

במקרה עיריית חדרה ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת של השופט אטדגי המשתרעת על פני 16 עמודים. מי שייצג את עיריית חדרה בהליכים הם עורכי הדין אלי וילצ'יק ורותי אופק ממשרד כהן וילצ'יק קמחי ושות'. וילצ'יק הוא שותפו של עו"ד אבנר כהן, ששבר בעצמו כמה שיאי שכר טרחה בתחום הפירוקים. בונוס, שיוצגה על ידי עו"ד רפאל בן־צור, טענה בתביעה שהגישה בינואר 2011 שבזכות מאמציה נמחק לעירייה חוב של 13 מיליון שקל, ולכן דרשה לקבל כרבע מהסכום שנחסך כשכר טרחה. הרשות חתמה על הסכם שכר הטרחה כבר ב־1999, כשבתחילה עמד הנתח של שכר הטרחה מתוך החוב שיימחק על 33% ובהמשך על 24%.

הסכמי שכר טרחה הנגזרים מהסכום שבו יזכה הלקוח נפוצים למדי בכל הרשויות המקומיות, שבמקום לטפל בעצמן בענייניהן באמצעות מחלקות משפטיות פנימיות, מעדיפות להשתמש בשירותים של משרדי צמרת תוך התחייבות לשלם אחוזים גבוהים לפי הצלחה. אלא שבסופו של דבר אחוזים אלו נגרעים מהקופה הציבורית של הרשויות.

תשלום לפי הצלחה

העירייה טענה בכתב ההגנה שהגישה שבונוס אינה זכאית לעמלה מאחר שההסכם בין הצדדים היה על בסיס הצלחה, ואילו ביטול החוב היה חלק ממבצע סילוק חובות של רשות המים, שנועד לכלל צרכניה של הרשות וללא קשר לפעילותה של בונוס לביטול החוב. העירייה טענה עוד שלמרות מאמציה, בונוס לא הביאה כל תוצאה בפועל, ולראיה - משך שנים רבות נותר החוב בעינו עד לביטולו במבצע האמור.

בפסק הדין מפרט השופט חלק מהמאמצים של בונוס לביטול החוב. בין היתר פנתה החברה לפרופ' יעקב נאמן, שעמד בראש משרד הרצוג פוקס נאמן אשר נשכר על ידי בונוס לטפל משפטית בעניין. נאמן הציע לחברה להעביר את המחלוקת להכרעת היועץ המשפטי לממשלה, אלא שהמדינה סירבה.

בשלב מסוים הציע לעיריית חדרה עו"ד דוד זיילר מהרצוג פוקס נאמן להציע לרשות המים לבטל את החוב כנגד ויתור של העירייה על השבה של תשלומי יתר ששילמה. העירייה סירבה להצעה.

במקביל הטילה רשות המים עיקולים על כספים המגיעים לעירייה, ובונוס והרצוג פוקס נאמן טיפלו בכך. לפי פסק הדין, בשלהי 2009 הכריזה רשות המים על "מבצע חד־פעמי לתשלום חובות לרשות המים" שכוון לכל צרכני הרשות, והוצעה בו הנחה של 30% מחוב הצרכן לשנים 2000–2006, ומחיקה של כל החובות עד סוף 1999 לצרכן שישלם כל חובותיו מ־2000 ואילך. עיריית חדרה הצטרפה למבצע והחוב שלה נמחק, ואז שיגרה מכתב שבו הודיעה לגולדיאן שאין עוד צורך בשירותיו. כבר באותו יום השיב גולדיאן לעירייה שהוא דורש את העמלה שלו לפי ההסכם.

השופט אטדגי קבע שמהראיות ומהעדויות שהוצגו הוכח שהתובעת התאמצה רבות לביטול חובות העירייה לרשות המים ומשרד האוצר, אך למעט שני הישגים נקודתיים, שעליהם קיבלה שכר לפי ההסכם, עבודתה ומאמציה לא הובילו לביטול החוב העיקרי, שעמד ב־2009 על 13 מיליון שקל. עוד קבע השופט שבונוס בוודאי לא הובילה לקבלה של תביעת הנתבעת להחזר חוב של 14 מיליון שקל שהיתה זכאית לו לפי החישובים שהציגה לה בונוס.

לפי בית המשפט, החוב בוטל כתוצאה של המבצע שערכה רשות המים שכוון לכל הרשויות. לעומת זאת, ההתקשרות בין הצדדים התבססה על תשלום לפי הצלחה ולא על עצם העבודה; בצד הזיכוי לרווח נאה, התובעת נטלה על עצמה סיכון שעבודתה תהיה לשווא.

לפיכך קבע השופט שהתובעת אינה זכאית לכל תשלום. השופט גם לא מצא צורך להידרש להשוואות שערכה התובעת בין עיריית חדרה לרשויות אחרות, או להידרש לפסיקות אחרות בהתדיינויות קודמות, כיוון שאלה אינן רלבנטיות להכרעה הנדרשת. בונוס נתבקשה לשלם לעירייה 45 אלף שקל בתוספת מע"מ כשכר טרחה והוצאות משפט.

מחברת בונוס נמסר: "בונוס עבדה עבור עיריית חדרה במשך 12 השנים האחרונות. העובדות שונות מאלו המתוארות בפסק הדין ואנו פועלים להגשת ערעור".