• תפריט
18.8.11

צ'יינה בלוף

לא פחות מ־61 חברות ענק סיניות מככבות ברשימת פורצ'ן 500, רבות מהן נסחרות בבורסות במערב. אבל אף שהן מתנהגות כלפי חוץ כחברות לכל דבר, עם מועצת מנהלים ודו"חות שנתיים, החברות הללו הן למעשה זרועות של הממשל הסיני, ששולט בהן על ידי הזרמה אדירה של כסף. בתמורה הוא מקבל מכשירים רבי־עוצמה לקידום האינטרסים שלו בעולם

רחל בית-אריה, בייג'ינג 10:0818.08.11

הגיע הזמן להכיר את Sainty Machinery, קונצרן חברות גדול הממוקם במחוז ג'יאנגסו שבסין, בסמוך לשנגחאי. לכאורה, סיינטי הוא המחשה מובהקת נוספת לזינוק הכלכלי האדיר שממנו נהנית סין מאז שהחליפה את השוק הקומוניסטי הקשיח במתכונת משלה של שוק חופשי. ממפעל ממשלתי מיושן ועמוס חובות בסוף שנות השבעים נהפך סיינטי לחברה עם נכסים בשווי יותר ממיליארד וחצי דולר ותחומי פעילות מגוונים, ממלונאות ועד אנרגיה חלופית.

 

אלא שאם מתבוננים קצת יותר לעומק, סיינטי הוא בעצם המחשה מובהקת דווקא להפך הגמור: לכוחות האדירים שפועלים מתחת לפני השטח, שכל קשר בינם לבין שוק חופשי הוא מקרי בהחלט. בפגישה עם גאו חאינינג, יו"ר סיינטי, הוא מסביר לי, למשל, כיצד יממן הקונצרן את פרויקט האנרגיה הסולארית שהוא בונה כעת: "אנחנו חברה ממשלתית", הוא אומר, "אבל המימון לא מגיע מהממשלה המקומית או המרכזית, אלא מבנקים". אחר כך הוא מסביר ש"מפני שאנחנו חברה ממשלתית, קל לנו יותר ללוות מהבנקים, שהם ממשלתיים גם כן". למעשה, אחד הבנקים המלווים הוא מוסד ש־25% ממניותיו מוחזקות על ידי קבוצת סיינטי עצמה - שהיא בעצם חברה ממשלתית שנוצרה ממיזוג של מפעל הטקסטיל עם מחלקת הפיננסים של הממשל המקומי במחוז.

 

לקוחות זרים שמתקשרים עם סיינטי אינם נרתעים מהחיבור ההדוק לממשל. להפך. הם מונים את היציבות הפיננסית שלה ואת יכולתה לגייס הון כשיקול עיקרי לרצונם לעבוד עם סיינטי. בעצם, השליטה הממשלתית החזקה כל כך, שנתפסת כמכשול במדינות אחרות, היא גורם המשיכה העיקרי של סיינטי ושל מאות חברות סיניות כמותה. כך הולכת ומתעצמת סין התאגידית: מאות חברות ענק הנראות כלפי חוץ כחברות עסקיות לכל דבר, עם מאזנים גלויים ודו"חות מפורטים, שבפועל הן צבר של אינטרסים סותרים ונסתרים, שהולך והופך לאחד הכוחות המשפיעים בעולם.

 

"לחברות הסיניות יש צורה של חברה רגילה עם הנהלה ומועצת מנהלים ודו"חות שנתיים, ומי שניזונים מהעיתונות הכלכלית העולמית ולא מכירים את המערכת הסינית מקרוב נוטים להתייחס אליהן כאל חברות לכל דבר, אבל התוכן מאחורי הצורה החיצונית שונה מאוד מהמוכר לנו", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרייז'ר האווי, שפרסם לאחרונה (עם קארל וולטר) ספר בשם "Red Capitalism – The Fragile Financial Foundation of China’s Extraordinary Rise". לפי האווי, שעבד בסין מתחילת שנות התשעים כבנקאי בבנק ההשקעות הסיני CICC, "החברות האלה הן למעשה מכשירים שנועדו להגשים מדיניות ממשלתית, או שהן ממש זרועות של הממשל הסיני. בעיקר חשוב להבין מה הן לא: הן אינן מוסדות עצמאיים".

 

צעירה סינית בשנגחאי על רקע פוסטר המציין 90 שנה למפלגה הקומוניסטית. נציגיה ממשיכים לשלוט בעולם העסקים צעירה סינית בשנגחאי על רקע פוסטר המציין 90 שנה למפלגה הקומוניסטית. נציגיה ממשיכים לשלוט בעולם העסקים צילום: בלומברג

 

הבנקים באמריקה אשמים במבנה הבנקים של סין

 

בתוך 30 שנה בערך סין שעמדה על סף פשיטת רגל בשנות השבעים, עם שיעורי עוני מרקיעי שחקים ואלפי מפעלים בלתי מתפקדים, טיפסה לעמדת הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. בדרך היא יצרה את "סין התאגידית": מצבור של חברות, רובן בשליטה ממשלתית, שגדלו לממדים עצומים, טיפסו לצמרת הרשימות העולמיות, צברו רווחים ונכסים כמעט בכל מדינה בעולם, הונפקו בבורסות של הונג קונג וניו יורק ומככבות בדיווחים של העיתונים הכלכליים. בתוך שנים ספורות שמות כמו צ'יינה מובייל (ספקית הסלולר הגדולה בעולם), ICBC (הבנק הגדול בעולם) או פטרו צ'יינה (חברת הנפט הסינית ששווי השוק שלה חצה לפני המשבר הגלובלי את סף טריליון הדולרים) נהפכו למוכרים ומבוקשים בשוקי המניות בעולם כחברות שמבטיחות תשואה נאה ופוטנציאל כמעט אינסופי לצמיחה. 61 חברות סיניות מככבות כיום ברשימת פורצ'ן 500, שכוללת את החברות הגדולות בעולם, לעומת 12 בלבד לפני עשור. שלוש חברות סיניות נכללות ברשימה האקסקלוסיבית של עשר החברות הגדולות בעולם.

 

את יצירתן והצלחתן הן חייבות לממשל הסיני - אבל, במפתיע, גם למוסדות הפיננסיים של וול סטריט. "ג'יי.פי מורגן וגולדמן זאקס מילאו תפקיד מכריע ברפורמה שיצרה את הבנקים בסין כפי שהם היום", מסביר האווי בראיון טלפוני ממשרדו בסינגפור. "הם שסיפקו את הייעוץ הפיננסי לממשלת סין כאשר זו רצתה להציל את הבנקים שלה בשנות התשעים, ומאוחר יותר הם, לצד מוסדות פיננסיים גדולים אחרים במערב, קנו נתחים מהבנקים הגדולים של סין. גולדמן זאקס, לדוגמה, מחזיקים נתח של 6% מ־ICBC, בנק המסחר והתעשייה של סין. רויאל בנק אוף סקוטלנד והבנק השוויצרי UBS רכשו חלק מבנק אוף צ'יינה, ובנק אוף אמריקה מחזיק בנתח של כמעט 10% מ־CCB, בנק הבינוי של סין".

 

לדברי האווי, המוסדות הללו, בניגוד למשקיעים הקטנים שלהם, מבינים היטב את השיטה הסינית ואת התפקיד שממלאים בה הבנקים שלה. ב־2006 ו־2007 הונפקו הבנקים הסיניים בהונג קונג בהצלחה מסחררת, בכמה מההנפקות הגדולות ביותר בהיסטוריה. בעיתונות הכלכלית נתפסו ההנפקות כסימן של פתיחות, צעד הדרגתי לקראת שחרור השווקים והמערכת הפיננסית של סין, והתעוררה ציפייה שנתחים גדולים יותר של הבנקים יוצאו משליטת המדינה וייסחרו בשוק החופשי. "זה כמובן לא קרה, ומי שמכיר היטב את המערכת מבין שזה גם לא יקרה, לא תחת שיטת המשטר הנוכחית", אומר האווי. בספרם מקצינים האווי וולטר את הטיעון הזה עוד יותר, ומסבירים שמניות בנק או חברה סינית שנסחרות בניו יורק ובהונג קונג אינן יכולות להיחשב למניות של ממש. "הן מייצרות ערך למשקיע כמובן, והן בהחלט עשויות להיות השקעה טובה, אבל הן לא מניות במובן זה שמשקיע שקונה אותן לא באמת קונה חלק מהחברה, ולעולם לא תהיה לו בעלות או אמירה כלשהי בנוגע לניהול של החברה".

 

טקס בבורסת הונג קונג לרגל פתיחת המסחר במניית בנק ICBC, אוקטובר 2006. הבנק הגדול בעולם, אבל הנפקתו לא קידמה פתיחות עסקית טקס בבורסת הונג קונג לרגל פתיחת המסחר במניית בנק ICBC, אוקטובר 2006. הבנק הגדול בעולם, אבל הנפקתו לא קידמה פתיחות עסקית צילום: רויטרס

 

נציגי הפוליטביורו בחדר הישיבות העסקי

 

לשאלה מי הבעלים של החברות האלה יש תשובה ברורה מאוד, וסמויה מאוד, טוען ריצ'רד מקגרגור, לשעבר כתב "פייננשל טיימס" בבייג'ינג: מאחורי ההנפקות המתוקשרות, דפי המאזן האטרקטיביים וחזיתות המשרדים המפוארות עומדת תמיד המפלגה הקומוניסטית. לדבריו, הצלחת החברות הסיניות בשווקים העולמיים אינה דוחפת לרפורמות נוספות בסין, אלא להפך: היא מכוונת כל כולה לחיזוק של שלטון המפלגה, ליותר ריכוזיות, ולשליטה של אליטה מצומצמת בכל תחומי הכלכלה. בינתיים, היא עושה זאת בהצלחה מסחררת.

 

מקגרגור, שמשמש היום הכתב הראשי של "פייננשל טיימס" בוושינגטון, הוציא בתחילת השנה את הספר "The Party – The Secret World of China’s Communist Rulers", שבו הוא מתאר עולם של קשרים סמויים, בריתות חשאיות ונאמנויות מתחלפות בסין התאגידית, עולם שבו החלטות עסקיות מתקבלות לא בחדרי הישיבות של התאגיד, אלא בכינוסי הפוליטביורו, ומנהל החברה מחויב לאינטרס המפלגתי הרבה יותר מאשר ליצירת ערך לתאגיד שהוא מנהל.

 

ריצ'רד מקגרגור ריצ'רד מקגרגור צילום: בלומברג

 

העולם הזה מקיף לדבריו כמאה חברות, ובהן הבנקים הגדולים, חברות הטלקומוניקציה, האנרגיה והתשתיות הגדולות ועוד חברות בענפי מפתח, שהוגדרו על ידי המפלגה "הנבחרת הלאומית". ממש כמו הספורטאים האולימפיים של סין, חברות הנבחרת הזאת עוברות סדרת אימונים מתישה, זוכות להכשרה מטובי המומחים, לתמיכה פיננסית אדירה, ואולי גם מקבלות קצת סטרואידים בדרך אל המטרה הנכספת - להביא את הזהב, להפוך לחברות הגדולות והחזקות בעולם בתחומן, ובכך לשרת את האינטרס הסיני, כלומר את האינטרס של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

 

עם זאת, בעולם שבו זורם כל כך הרבה כסף, ההשפעה ההדדית עצומה כמובן, מציין מקגרגור. "היום כבר נוצר מצב שבו במידה מסוימת הזנב מכשכש בכלב", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "המפלגה היא שמחליטה, אבל לראשי החברות יש השפעה עצומה בתוך המפלגה עצמה, חלקם חברי פוליטביורו בעצמם וחלקם מקושרים אישית, בקשרי משפחה, לבכירי המפלגה. הקשרים ומפת האינטרסים היום כל כך מסובכים שקשה לדעת מי בדיוק מקבל את ההחלטות בכל סקטור. בעיקרון, ההנהגה מנסה להגיע לקונצנזוס בתוכה כשיש כל מיני לחצים מקבוצות אינטרס, כולל החברות השונות בנבחרת הלאומית".

 

"לא מדאיג אותי כל כך שהמפלגה שולטת בחברות", אמר ג'ו פנג, פרופסור לכלכלה ומדיניות באוניברסיטת בייג'ינג, בראיון ל"פייננשל טיימס". "מה שמדאיג אותי זה מה שהחברות האלה עושות. החברות בבעלות המדינה הפכו לקבוצת אינטרס רבת־עוצמה. הן הצליחו לחטוף את כל האג'נדה של מדיניות החוץ הסינית בסודן למשל". סין זכתה לביקורת בינלאומית נוקבת, בעיקר לקראת אולימפיאדת בייג'ינג, על הסיוע שלה לסודן, שנבע מהצורך הסיני בנפט, אבל גם מהלחצים של חברות הנפט הגדולות שלה.

 

ואמנם, כוח ההשפעה של החברות הגדולות על השלטון הסיני נובע לא רק מההצלחות הפיננסיות שלהן, אלא גם מרשת מסועפת של קשרים חברתיים ומשפחתיים. מגזרים תעשייתיים שלמים נשלטים על ידי חברים בכירים ספציפיים במפלגה. מגזר הנפט, למשל, מלא במקורביו של ג'ואו יונגקאנג, השר לביטחון פנים וחבר הוועדה המתמדת בת תשעת החברים, הגוף ששולט למעשה בסין; מגזר הטלקום הוא בתחום שליטתו של הנשיא לשעבר ג'יאנג דזמין, שבנו ממלא בו תפקיד בכיר וכמעט כל הבכירים בתחום מקושרים אליו בדרך זו או אחרת; וגם קדחת הסכרים ההידרואלקטריים בסין, שזוכה לביקורת חריפה של כלכלנים ופעילים סביבתיים, מושפעת לא רק מהצורך בחשמל לא מזהם אלא גם מתפקידיהם של בניו של לי פנג, ראש הממשלה לשעבר, בראש החברות הגדולות בענף.

 

סניף של בנק ICBC. מכשיר להגשמת מדיניות ממשלתית סניף של בנק ICBC. מכשיר להגשמת מדיניות ממשלתית צילום: בלומברג

 

הטלפון האדום מצלצל בחדר המנכ"ל

 

בשנים האחרונות מנסה המפלגה לצמצם במשהו את כוחן של החברות ולהפעיל עליהן אמצעי שליטה. בספרו מתאר מקגרגור את "המכונות האדומות" - טלפונים מקודדים שמונחים על שולחנותיהם של כל אחד ממנהלי החברות הגדולות במשק הסיני, ומקשרים ביניהם לחברי ההנהגה הבכירה של המפלגה הקומוניסטית. "כשהטלפון האדום מצלצל - כדאי מאד שתענה", מצטט מקגרגור את אחד המנכ"לים. התלות ההדדית הזאת יוצרת החלטות עסקיות שנעלמות מעיני המשקיעים.

 

בכמה מהחברות הגדולות לא ברור מי בדיוק מנהל את החברה. לחברות כמו חואה־ווי או פטרו צ'יינה יש מנכ"לים ויושבי ראש, אבל כמו לכל יחידה של הממשל הסיני, יש להן גם מזכיר מפלגה. בצ'יינה מובייל למשל הוצנח בחודש שעבר מזכיר מפלגה חדש, שי גואוחואה, שהיה עד לאחרונה סגן שר לענייני טכנולוגיות מידע. הוא נטל את תפקיד מזכיר המפלגה ממנכ"ל צ'יינה מובייל, וואנג ג'יאנגג'ואו, ובכך למעשה הגביל את יכולתו של המנכ"ל - שמייצג את החברה כלפי משקיעים חיצוניים ושותפים עסקיים זרים - לשלוט במינויים בכירים ובהחלטות מכריעות אחרות. וואנג עצמו הוצנח ב־2004 לצ'יינה מובייל לאחר שניהל את החברה היריבה, צ'יינה יוניקום. המפלגה ערכה אז חילופי תפקידים פתאומיים בכל ענף הטלקום ופשוט החליפה בין מנהלי החברות השונות, המתחרות לכאורה. "קצת כמו חיילי קלפים", מעיר מקגרגור. "זאת דרך לשמור על מנהלים צייתנים ולדאוג שלא יצברו כוח רב מדי".

 

ז'יאנגקינג ז'יאנג, נשיא בנק ICBC ז'יאנגקינג ז'יאנג, נשיא בנק ICBC צילום: אי פי אי

 

הבעיה העיקרית: היעדר שקיפות

 

מבקרים של אמריקה התאגידית מצביעים על הסכומים האדירים שחברות גדולות משקיעות בלובינג בבתי המחוקקים כדי לקדם את האינטרסים שלהן, ובעיקר מאז המשבר של 2008 חוזרים וטוענים כי האינטרסים של האמריקאי מן השורה הוקרבו בדרך זו למען האינטרסים של וול סטריט. האם מה שקורה בסין, שבה הדרך שבה החברות נבנות, מתוקצבות ומפוקחות לא גלויה כלל לציבור, הוא בעצם גרסה משודרגת של שלטון התאגידים, שהסירה את המכשולים האחרונים שקיימים במערב?

 

"אני מתנגד לטענה שאפשר להשוות את ההתנהגות של תאגיד סיני לזאת של תאגיד ממדינה מפותחת, ושיש כאן רק עניין של דרגות", אומר האווי. "ראשית, משום שהתאגידים הסיניים משרתים מדינה ולא בעלי מניות, אבל גם אם נשווה אותם לחברות בבעלות ממשלת צרפת למשל, בחברות הצרפתיות יש שקיפות, אנחנו יודעים מי מנהל את הדיונים ויכולים להבין את האינטרסים. בחברות הסיניות אין שום שקיפות. ההחלטות האמיתיות מתקבלות מאחורי הקלעים על ידי המפלגה, וזו אינה נותנת דין וחשבון לאף אחד".

 

האווי סבור שאת ההבנה הזאת יש להחיל גם על השקעות של חברות סיניות במדינות אחרות, ומתעניין ברכישת מכתשים אגן הישראלית על ידי כמצ'יינה, חברת הכימיקלים הגדולה בסין. "אני לא חסיד של תיאוריות קונספירציה ולא חושב שכל סיני שבא לעשות עסקים הוא בעצם מרגל, אלא רק אומר שכאשר חברה ממשלתית סינית משקיעה מעבר לים, או מקימה מרכזי פיתוח במדינה כלשהי, היא משרתת את האינטרס הפוליטי של השלטון הסיני".

 

רשת האינטרסים הזאת, אומר גם מקגרגור, רק הולכת ומתפשטת, וכוללת היום גם תאגידים שלכאורה שייכים דווקא למגזר הפרטי העדכני והיזמי. קחו את באידו לדוגמה, מנוע החיפוש המוביל בסין. באידו הוקמה ב־2000 על ידי רובין לי, יזם אינטרנט צעיר שהתחנך בארצות הברית. עם סיפור שמזכיר את יריבתה המרה, גוגל, גדלה החברה בתוך עשר שנים להיות תמנון רב־זרועות עם שירותי חיפוש, שירותי בלוגינג, פרסום, מוזיקה ועוד. רשמית, באידו אינה חברה ממשלתית אלא חברה ציבורית הנסחרת בנאסד"ק. לסין אין מניות בה ואין שליטה ישירה עליה, ובכל זאת, נראה שבאידו הולכת והופכת לחלק בלתי נפרד מהמנגנון השלטוני. "הממשל בונה את באידו כאנטי־גוגל", אומר מקגרגור, "כפי שחואה־ווי קמה כאנטי־סיסקו. חשוב לממשל הסיני שיהיו חברות מתוך המדינה שעובדות לפי הכללים שהמפלגה קבעה, כמו צנזורה, כמשקל נגד לחברות ענק בינלאומיות". עדות ברורה לתהליך הזה אפשר היה לראות בחגיגות יום ההולדת ה־90 של המפלגה בחודש שעבר, כאשר רובין לי ועוד עשרות מהיזמים הפרטיים המצליחים ביותר בסין התכנסו באתר הקונגרס הראשון של המפלגה בשנגחאי כדי לשיר שירים מהפכניים. "הדרך של סוציאליזם עם מאפיינים סיניים היא מעיין של כוח שיאפשר לתעשיית האינטרנט הסינית להמשיך בצמיחה המהירה שלה", הכריז לי באירוע.

 

באידו. הופכת לחלק בלתי נפרד מהמנגנון השלטוני באידו. הופכת לחלק בלתי נפרד מהמנגנון השלטוני צילום: בלומברג

 

"המשאבים של חברות כמו חואה־ווי הם בלתי מוגבלים כאשר הן רוצות להתרחב ולהפוך לכוח בינלאומי משמעותי", אמר ל"מוסף כלכליסט" מנכ"ל בסין של חברה הנסחרת בניו יורק. "יכולת ההלוואה של הממשל כמעט אינסופית, והוא מעמיד את כל הקופה לרשות חברות שסימן כבעלות עדיפות לאומית. לחברות זרות אין שום אפשרות להתחרות בזה בתוך סין, וגם מחוץ לסין התחרותיות הולכת ונשחקת". המנכ"ל, שביקש ששמו לא יוזכר, סבור שהסיבה האמיתית לעזיבה המתוקשרת של גוגל את שוק החיפוש בסין ב־2010 היתה נעוצה בהעדפה הבוטה של באידו, יותר מאשר בבעיית הצנזורה. החברה שלו עצמו כמעט חיסלה בינתיים את הנוכחות שלה בסין.

 

עולם הפוך שבו העניים מלווים לעשירים

 

ההלוואות הנדיבות שמורעפות על הנבחרת הלאומית - שחלקן, אומרים המומחים, לא יוחזרו לעולם - ממומנות קודם כל על ידי האזרחים הסינים הפשוטים, החוסכים הקטנים והמגזר הפרטי. "לסין לאורך מאות שנים וגם היום, חוץ מאשר בתקופה של מאו, היתה כלכלת השוק הפעילה והמשוכללת ביותר בעולם", אמר בתחילת השנה מרטין ז'אק, אחד התומכים הנלהבים בשיטה הסינית ומחבר הספר “When China Rules The World", בהרצאה בכנס TED. זה נכון במידה רבה: היזמים הקטנים והבינוניים בסין הם מנוע צמיחה חשוב, אבל ההעברה השיטתית של מימון לטובת פרויקטים גדולים של חברות ממשלתיות חונקת אותם, טוען האווי. יכולת החיסכון של יותר ממיליארד אזרחי סין הפכה כבר מזמן לאגדה - ולבעיה קשה עבור הכלכלה הגלובלית. בדיאלוגים הכלכליים עם סין קורא הממשל האמריקאי זה שנים למדינה "לאזן" את הכלכלה שלה, כלומר לעבור למשק שמבוסס יותר על צריכה פרטית ופחות על יצוא ועל השקעות, בדומה למשק האמריקאי, תוך הסכמה שהאמריקאים צריכים לעבור תהליך הפוך, של מעבר ליותר חיסכון ופחות צריכה.

 

"הסינים מסכימים לזה בתיאוריה, והמדיניות הרשמית היא של עידוד צריכה פרטית. גם הם סבורים שצריך לאזן את הכלכלה. בפועל, מאז 2009 הממשל הזרים סכומים אדירים להשקעות בנכסים קבועים, והתוצאה היא שבמונחים של אחוז מהתוצר הצריכה הפרטית לא רק שלא עלתה, אלא ירדה. במבנה הנוכחי של הכלכלה הסינית, ועם הכוח ההולך וגדל של חברות ממשלתיות, אין תמריץ אמיתי לשנות זאת", קובע האווי. בהתאם, גם האפשרות של הסיני הממוצע להשקיע את כספו באפיקים שמחוץ לחיסכון בנקאי נשארה מוגבלת מאוד, למרות הבטחות הממשל לפתוח אפיקים נוספים. החסכונות האלה משמשים למימון ההתעצמות של סין בע"מ, ובמקביל, למימון החוב התופח של ארצות הברית. "זה עולם הפוך, שבו העניים מלווים לעשירים", חוזרים ומתלוננים עוד ועוד סינים בחודשים האחרונים.

 

הורדת דירוג האשראי של ארצות הברית בתחילת החודש הציתה תגובה נרגזת וחריגה בחומרתה מסין, מחזיקת האג"ח האמריקאיות הגדולה בעולם. "יש לנו זכות מלאה לדרוש מארצות הברית לפתור את מבנה החוב שלה ולהבטיח את ביטחונן של ההשקעות הסיניות", הצהיר מאמר מערכת חריף בסוכנות שינחואה ביום שאחרי הורדת הדירוג. מאז 2008 נהפכה סין

לקטר הראשי של הכלכלה העולמית: חבילת התמריצים הענקית שהקצה הממשל כדי לעצור את השפעות המשבר הושקעה באלפי פרויקטים בתוך המדינה ושמרה על צמיחה גבוהה בשנות המשבר. את העיוותים המבניים בכלכלת סין עצמה, לעומת זאת, המשבר רק העמיק.

 

"החברות שאנחנו מכנים סין התאגידית רק התחזקו מהמשבר, בניגוד למגזר הפרטי שספג מכות קשות", אומר האווי. "הרפורמה במערכת הסינית מעולם לא הושלמה, והתהליך הלא גמור הזה יצר יצירי כלאיים עם המון כוח ואינטרס כלכלי גדול. כדי להפוך את החברות הסיניות לתאגידים של ממש תצטרך להיות רפורמה ממשלתית בסין, ואני לא רואה כרגע מישהו בעמדת הנהגה שמסוגל לעשות זאת". אם יפרוץ משבר גלובלי חדש, מה יקרה כשהחוסך הסיני לא יוכל יותר לממן את שתי הכלכלות הגדולות בעולם גם יחד? סין בע"מ עדיין לא הוכיחה שהיא יכולה לעצב מחדש את הכלכלה הגלובלית, אבל ייתכן מאוד שהיא יכולה למוטט אותה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x