• תפריט
מוסף כלכליסט 10.2.11

"אלוהים צריך לנהל את העולם מסודר יותר"

עו"ד אלי זהר, ראש משרד זליגמן, חבר הנפש של אהוד אולמרט, פרקליטם של שרי ביטחון וראשי שב"כ, חבר כבוד בוועדות חקירה ומועמד ותיק למשרת היועץ המשפטי לממשלה, עסוק בהעברה מסודרת של השרביט לשותפיו למשרד. ובכן, זה לא יהיה פשוט

אמיר זיו ואיתי הר-אור 10:2410.02.11

מיכאל טאובה היה מנצח. מנצח מוכשר. בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים של המאה שעברה הוא ניצח על האופרה העירונית בברלין ועל קונצרטים של הפילהרמונית המהוללת של העיר, וייסד את התזמורת הקאמרית המודרנית שלה. ב־1934, כשברלין הפכה למקום שאינו מעודד כישרון מוזיקלי של יהודים, טאובה עלה לארץ. הוא היה אחד המנצחים ידועי השם שהוזמנו לנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית שזה מקרוב קמה.

 

רודי ויסנשטיין היה צלם. צלם מוכשר. הוא היה צעיר מטאובה ב־20 שנה, אבל עלה לארץ זמן קצר אחריו, ב־1936. באותה שנה ויסנשטיין וטאובה גם נפגשו. זה קרה בקונצרט של הפילהרמונית. טאובה ניצח. ויסנשטיין צילם. מפגש נדיר של שני כישרונות שניצבו זה מול זה הוליד תמונה חד־פעמית בעוצמתה.

 

ויסנשטיין העמיד את המצלמה שלו מאחורי התזמורת, בקו ישר מדויק מול טאובה, באופן שמאפשר לראות את המנצח מלפנים. וכך, כאשר ויסנשטיין לחץ על הכפתור, טאובה הוקפא לנצח כשהוא מפגין שליטה מלאה על התזמורת שלו: ידיו מושטות לפנים בגובה הכתפיים, פניו מיישירות מבט רב קשב אל הנגנים שבגב התזמורת, הוויולות לימינו והכינורות הראשונים לשמאלו בעיצומה של נגינה מהירה. אבל העוצמה המיוחדת של הצילום נובעת גם מכך שויסנשטיין השתמש בעדשה רחבה, והצליח לתפוס באותו צילום גם את האולם העצום ואת הקהל שהגיע ליריד המזרח לשמוע את הקונצרט. מאות רבות של גברים ונשים בחליפות ובשמלות ערב, ישובים בחמישה טורים רחבים וסימטריים באופן כמעט מטריד, ישרים כסרגל משני צדי גבו של טאובה. כל מהותה של התמונה משדרת שליטה מוחלטת. הן של המנצח והן של הצלם.

 

ייתכן שהשניים נפגשו שוב לאחר מכן. ויסנשטיין ייסד את הצלמנייה המפורסמת בכיכר מוגרבי בתל אביב והפך לאחד המתעדים החשובים של העיר. טאובה, לפי הספר "בתי הקפה של תל אביב", אהב לשבת בקפה נגה המיתולוגי, אשר שכן גם הוא בכיכר מוגרבי, ממש מעברו השני של הרחוב. סביר שהחליפו שלום מעת לעת, אבל כאן אנחנו כבר גולשים להשערות.

 

בכניסה למשרד זליגמן, מאחורי עמדת המזכירות, תלוי כיום הצילום של ויסנשטיין, סרוק לממדי ענק. מיכאל טאובה, פשוט ידיים, השרביט בידיו, כל כולו אומר תקשיבו לי עכשיו, מקבל את פני הבאים למשרד. לא בחירה שגרתית למשרד עורכי דין. לקוחות שאינם טרודים יתר על המידה בענייניהם המשפטיים מוצאים עצמם נעצרים בהשתאות לכמה שניות מול התמונה. רגע אחרון של שקט. אפשר להתחיל.

 

התמונה בכניסה למשרד. חלק מהלקוחות עוצרים בהשתאות התמונה בכניסה למשרד. חלק מהלקוחות עוצרים בהשתאות צילום: תומי הרפז

 

איך מעבירים הילת פרקליטים

 

בעצם עוד רגע.

 

מהחלון העצום שקרוע בקיר המערבי של חדר הישיבות בקומה ה־15 במגדל לוינשטיין בתל אביב ניבטת אלינו שקיעת חורף מרהיבה. ארבע אחר הצהריים, קרני שמש בוהקות חודרות מבעד לעננים אפורים של יום חורף גשום ומרצדות על פני הים הפרוס לכל רוחב החלון. מראה כה מלא הוד, שהמחשבה שהוא מתבזבז על דיונים בעניינים משפטיים עשויה להחמיץ את הלב.

 

נוף כזה הוא פריבילגיה מקובלת אצל עורכי דין מצליחים, כמו גם סלסילת הפירות האקזוטיים עד חשדנות שמונחים, קלופים ומוכנים לאכילה, על שולחן הישיבות. כן, אפשר להתחיל.

 

אבל למה בעצם? ובכן, מדובר בראיון נדיר יחסית שמעניק עורך הדין אלי זהר, ראש משרד זליגמן. זהר יחגוג השנה את יום הולדתו ה־71, בדיוק כמספרם ה

רשמי של עורכי הדין במשרדו, והוא עסוק בשנים האחרונות בהעברה מסודרת של השרביט לשותפיו למשרד. שלושת הבכירים שבהם - גבי הייק, צביקה בר־נתן ושרון גזית - הצטרפו גם הם לראיון.

 

לא יהיה פשוט להוציא מארבעה עורכי דין מנוסים, היושבים זה לצד זה, אמירות כנות בנושאים רגישים. ממילא עורכי דין זהירים בדבריהם, וכשחבריהם לצדם הם ייזהרו כפליים. בוודאי כשנושא מרכזי בראיון הוא הדרך שבה יתחלק ביניהם ניהול המשרד. איך נאמר, זו אינה סיטואציה קלאסית לדרוך על בהונות השותפים.

 

ובכל זאת, סוגיית העברת השרביט במשרד זליגמן היא עניין מרתק. לא מהסיבה המתבקשת לכאורה של השינוי הניהולי שיידרש כאשר בראש המשרד יעמדו כמה קודקודים, במקום קודקוד דומיננטי אחד. כאן התשובה הרשמית מתבקשת מאליה, וכל הארבעה יודעים לדקלם אותה היטב: "אף החלטה במשרד לא נופלת בהצבעה. הכל מתקבל בדיון ובהחלטה משותפת. כשצריך להכריע בתום הדיון יש שמוותרים על עמדתם ויש שעמדתם מתקבלת. אין פה voting. זה אף פעם לא עבד פה ככה".

 

הסוגיה מרתקת משום שעם כל הכבוד לכישרונם, יכולותיהם והאמביציה המרשימה של שותפיו, זהר משחק בליגה אחרת לגמרי. לטוב ולרע, בשלב הזה משרד זליגמן הוא אלי זהר, שנהנה מ"הילת פרקליטים" מהסוג שאמנון גולדנברג, יגאל ארנון ודן אבי יצחק בשיאם נהנו ממנה. במידה מסוימת גם יעקב וינרוט, לפחות עד לאחרונה. זו הילה שאינה ניתנת להעברה או חלוקה. שילוב של ותק, ניסיון, שיקול דעת, הבחנה מהירה בין עיקר לטפל, הומור בריא שהופך בקלות לציניות דוקרת, הצלחה ארוכת שנים, מקדם ההגנה שמעניק צבא עורכי הדין הסר למרותו, וכמובן שפע של קשרים בצמרת.

  

השותפים במשרד זליגמן. מימין: גבי הייק, שרון גזית, אלי זהר וצביקה בר-נתן השותפים במשרד זליגמן. מימין: גבי הייק, שרון גזית, אלי זהר וצביקה בר-נתן צילום: רמי זרנגר

 

אתיקה של תחושות בטן

 

זהר, כמעט מיותר להזכיר, הוא חברו הקרוב מאוד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, וכיום ראש צוות ההגנה שלו. אבל הוא היה בקשר טוב עם יצחק רבין בזמנו ובקשר טוב עם אהוד ברק בזמנו, והוא ייצג את ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי בפני ועדת שמגר לחקר הטבח במערת המכפלה, ואת ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון בוועדת שמגר לחקר רצח רבין, ואת המפכ"ל לשעבר משה קראדי בפני ועדת זיילר בפרשת פריניאן, והוא חבר של קבע בוועדות חקירה למיניהן. הוא היה מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ב־2003 ופרש מהמירוץ בשל "מראית עין של ניגוד אינטרסים". המעמד שרכש מאפשר לו הליכה בטוחה משני צדי המתרס של החקירות הממלכתיות.

 

לכן הוא חש בנוח להתבטא באריכות כל אימת שעולות במהלך הראיון שאלות של אתיקה ציבורית והגבול הדק שבין איסור פלילי מובהק לסתם ריח ציבורי לא נעים. זהר, מנושאי הדגל של השימוש הזהיר בסנקציה פלילית, מבסס לאורך שעתיים של שיחה טיעון שאפשר להגדירו "אתיקה של תחושת בטן".

 

כך למשל, כאשר הדיון עוסק בהעמדתו לדין של וינרוט באשמת מתן שוחד לפקיד השומה שוקי ויטה. לפי כתב האישום, וינרוט גבה מויטה שכר טרחה מופחת, בזמן ששומות מס של לקוחותיו של וינרוט נידונו בפני ויטה. "כל הסיטואציה של ניגוד עניינים עוסקת בשאלה אם יש חשש ממשי ממשוא פנים", אומר זהר. "וחשש ממשי ממשוא פנים יכול להיות אצל אדם שיש אצלו חשש למשוא פנים".

 

כלומר?

"למשל, שאני אעסוק בעניין הנוגע לילדיי ולשותפיי. מעבר לאלה, יש לי מסוגלות אינטלקטואלית ונפשית לדעת מתי זה בסדר ומתי זה לא".

 

יעקב וינרוט יעקב וינרוט צילום: אוראל כהן

נניח שלך יש מסוגלות כזו, מה עם כל השאר?

"לא יודע להגיד על כל השאר. אצלי בקישקעס, ואצל כל אחד מפה בקישקעס זה קיים. אם מוותרים על זה, אז אנחנו מתחילים לעסוק בשטויות ובזוטות".

 

וינרוט זה שטויות?

"אני לא רוצה להתייחס לוינרוט כי הוא בקשרים איתנו. יש לי המון דוגמאות שממחישות מה כן ומה לא. נכון, אתה יכול לבוא ולהגיד 'הכל לא'. אבל זו בעיה, בעיקר בכל מה שקשור לתפקידים ציבוריים, כי המחיר הוא, בין היתר, שלתפקידים ציבוריים הולכים אנשים פחות ופחות מוכשרים".

 

שים את עצמך בנעליו של וינרוט, היית לוקח את הייצוג של ויטה?

"נדמה לי שיש לכל אחד מאיתנו היכולת הדקה להבחין מה ראוי ומה לא. נכון, לא תמיד זה הולם את מראית העין. אבל אני לא חושב שמראית העין צריכה לגבור על המהות. לצורך הדוגמה, נניח שאני מטפל בעניינים אצל פקיד שומה, והוא רוצה שאני אטפל לו ברפורט. אני לא חושב שבגלל זה אני אשפיע עליו, והוא לא צריך להיות מושפע. מה שאני מנסה לומר זה שזה עניין של מידה ושל כמות ושל רצינות, ויש דברים שלא הייתי עושה".

 

אתה מצייר תמונה אוטופית של יכולת עצמית לזהות מותר ואסור ונכונות להשתמש בה. קח למשל את הדוגמה של ג'קי מצא, ראש רשות המסים שרק באחרונה הורשע בסיוע לשוחד.

"אני חושב שסביב מצא בנו תעשייה של עשיית פרוטקציות של פרוטקציות. במקרה הזה יש לא רק מראית עין אלא גם ריח חריף, שדברים יכלו להיפתר באמצעות קשרים. אבל בין זה לבין מצב שבו הכל יהיה בלתי נסבל המרחק גדול מאוד".

 

הפער של אולמרט

 

הגישה של אתיקה המבוססת על תחושת בטן חוזרת גם כאשר השאלה עוסקת בייצוג המשפטי שהעניק וינרוט לשופט יהודה זפט. הייצוג הזה נחשף באחרונה רק במהלך משפטו של וינרוט, והעלה חשש לניגוד עניינים של זפט בשנים שבהן וינרוט הופיע מולו. "עצם העובדה שאתה בדעה שזפט היה צריך לפסול את עצמו מטרידה אותי", הוא קובע.

 

והיא שבה ועולה כאשר זהר נשאל על ביקורת פתע שערכו חוקרי משרד התמ"ת במשרדו, כדי לבדוק את תנאי העסקת המתמחים. "זה הרתיח אותי, הרגשתי רע מאוד", אומר זהר. "אני לא מבין בשביל מה הם באו. הרי אפשר היה לכתוב מכתב. מרתיח אותי שהם חושבים שאילו הם היו שולחים מכתב ומבקשים ממני את הנתונים - הייתי משקר ונותן דיווח כוזב".

 

והיא שבה ועולה כאשר מדובר בחשדות המרובים המיוחסים לאולמרט. ראש הממשלה לשעבר עסוק בשבועות האחרונים בחשיפת עומק המגעים לקראת הסכם שלום עם הפלסטינים, וזהר מחבר גם אותם לקישקעס, לצורך להבחין מתי עניינים ראויים לטיפול פלילי ומתי לא. "אני לא אכנס ליחסים עם אולמרט ולמה שידעתי בזמן אמת ומה לא. אני יכול לומר שהייתי מודע לכך שבמקביל לעניינים ולחקירות, מתרחשים דברים בעלי משמעות גם עם הפלסטינים, גם עם סוריה וגם עם טורקיה. וכאזרח הייתי מוטרד מאוד מהפער בין הדברים החשובים באמת לבין דחיפותם של הדברים האחרים והעובדה שהם עסקו בשנים עברו".

 

אהוד אולמרט אהוד אולמרט צילום: אוראל כהן

המגעים המדיניים היו צריכים לעצור חקירות?

"אני לא רוצה שנהיה מהמדינות שבהן מעכבים חקירות. אבל ראיתי פער נורא, והפער הזה רק בולט יותר באחרונה, בעקבות הדברים שהתפרסמו. הפער בין העניינים שאנחנו רואים ומושמעים היום בבית המשפט - קבלה, הוצאה, מעטפה, שאני לא אומר שהם לא חשובים - לבין הדברים הגדולים שמתנהלים במקביל".

 

מה האלטרנטיבה?

"אלטרנטיבה? אני לא יודע, שאלוהים ינהל את העולם יותר מסודר. אבל הסיטואציה הופכת להיות בלתי אפשרית. אני ידעתי שהסיטואציה בלתי אפשרית. אם אי פעם תיערך סקירה היסטורית של הדברים שנוהלו, אולי יתברר שכן היו דברים שהיו צריכים להיסגר או להיעצר, כמו דברים שכן נסגרו. מניות לאומי למשל, הבית ברחוב אחד, הבית ברחוב אחר. כל הדברים האלה החלו לגלגל תהליכים. זה בלט בעדות המוקדמת של טלנסקי, שהפכה להיות הדבר המרכזי".

 

למה זה קרה גם לאולמרט וגם לקודמיו?

"אין לי הסבר קונקרטי, פרט לעובדה שאנחנו מאוד אוהבים לטפל במנהיגים שלנו ולרדת להם לחיים מכל מיני כיוונים, אישיים פחות ואישיים יותר. לפעמים מוצאים ולפעמים לא. בכל זאת, היתה שורה ארוכה של תיקים שנסגרו. אז נכון, אנחנו מנהלים היום תיק ראוי ומכובד של הפרת אמונים, אבל יש יד קלה מאוד בהחלטות כאלה".

 

עוברים לכיסוי רקטום

 

צבעי השקיעה הולכים ומעמיקים מאחורי גבם של ארבעת עורכי הדין. על השולחן עולה זוהר חדש - יו"ר רשות ניירות ערך זוהר גושן, שהקדים להודיע על פרישה שנתיים טרם סיום הקדנציה שלו.

 

המדיניות הרגולטורית האגרסיבית שהנהיג גושן, שביטויה האחרון היה סילוקו של רועי ורמוס מניהול פסגות וקנס מינהלי עצום של 150 מיליון שקל שהוטל על בית ההשקעות, מאפשרת לחדד את השאלה בדבר מידת המעורבות הרצויה של הרגולטור. זה המגרש של גבי הייק, ראש מחלקת שוק ההון במשרד, שמבחינתו התנהלות גושן היא סכנה, לא פחות. "לאחר שישראל 'יצאה בסדר' מהמשבר של 2008, הרגולטור, במידה לא מבוטלת של צדק, טפח לעצמו על השכם", אומר הייק. "אבל הטפיחה הזו על השכם יצרה תנופה של עשיית עוד ועוד רגולציות, עוד ועוד כוח. הבעיה היא שהרגולטור אינו תחליף לאנשי עסקים ולדירקטוריונים, ופה טמונה הסכנה במה שעשה גושן.

 

"מצד אחד, הוא יצר אווירה נכונה. הדירקטורים היום הרבה יותר זהירים ומקצועיים לעומת מה שהיו לפני חמש שנים. אבל החשש הוא שמה שקורה מתחיל להבהיל דירקטורים, עד שהרבה אנשים לא רוצים להיות כאלה".

 

במה זה בא לידי ביטוי?

"אני רואה את הדינמיקה ברשות ניירות ערך. היא ערכה ביקורת קפדנית מאוד של עסקאות עם בעלי שליטה, ובמסגרתה אנשי הרשות חזרו לעסקאות וביקשו הסברים על כל מיני אישורים שניתנו. בסופו של דבר, היום הרשות מתערבת בשיקול הדעת של הדירקטורים ואומרת להם: 'הייתם צריכים לקבל החלטה אחרת'. היא מתערבת בשיקול דעת דירקטורים, וזה לא בסמכותה. על זה יש לנו מלחמות.

 

"הרשות תחת גושן בעצם אומרת 'אני החוקר, המחוקק, השופט והמבצע', וזה מאוד חמור בעיניי. דירקטורים לא רוצים את כאב הראש הזה. הם אומרים לי 'מזמינים אותנו לתת הסברים ואז שופטים את ההסברים שלנו. מפילים עלינו את כל האחריות כי הפעלנו שיקול דעת', וזאת הסכנה הגדולה".

 

האגרסיביות של גושן הולידה אכיפה אפקטיבית.

"זה בדיוק ההסבר של גושן, שאומר שבהליכים שמתנהלים בצנרת הרגילה האכיפה לא אפקטיבית. אבל תאר לעצמך שאומרים שמכיוון שהאכיפה בכבישים לא אפקטיבית, נקים משטרה מקומית, וכשהשוטר יתפוס אותך נוהג הוא יחליט מה הוא עושה 'כי עד שהמשטרה תפעל ועד שבסוף השופט יחליט עובר המון זמן'. ככה פורצת אנרכיה. זה הליך שלטעמי הוא לא נכון".

 

זוהר גושן זוהר גושן צילום: יוסי זליגר

זהר דווקא מוצא לנכון לתמוך בצעדי גושן, ומזהה הזדמנות להעלות שוב על השולחן את "פליליזציית היתר שהחיים קיבלו, שהפכה למוגזמת ולא ראויה".

 

איך זה קשור לגושן?

"גושן סימן כיוון של ענישה מינהלית. אנחנו במשרד, למשל, מתמודדים עם שורה של תיקים שעניינם איכות הסביבה. זיהום אוויר, זיהום מים. במקרה הזה העמדה לדין פלילי לא מחנכת. אם מנהל המפעל ילך לבית הסוהר, לחברה זה לא יזיז ימינה או שמאלה".

 

אבל מחליפו של המנהל ייזהר שבעתיים.

"מחליפו יעסוק בכיסוי רקטום. מותר לי להגיד רקטום? כיסוי תחת. הפליליזציה בפרט, והשתלטות המשפטנים על החיים בכלל, נעשו מעיקים. חברה שצריכה להיות מובלת על ידי ערכים ועקרונות הופכת להיות מוכרעת לפי השאלה אם זה פלילי או לא, אם הוא נחקר באזהרה או לא. ואם הוא כן, אז ברור שהוא אשם. אנחנו חיים עם מטוטלת בקצוות וזה לא צריך להיות כך. גושן ניווט את החיים לכיוון הענישה המינהלית.

 

"תראו מה קרה עכשיו בפרשת גלנט, שמטפלים בה במקביל לממשלה גם טירקל, בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. כל מערכת המשפטנים הזו מייצרת מועקה. היא משתמשת באמות מידה משפטיות בדברים שהם לבר־משפטיים, וזה בלי לדבר על החפיפה הבלתי סבירה של בעלי התפקידים.

 

"הפרשה הזו רק הציפה עניין בעייתי מרכזי אחד בקשר לתפקיד מבקר המדינה: המעמד שעושה משרד המבקר לעצמו. הוא מספק ביקורות בזמן אמת, עד כדי הפיכתו לחלק ממערכת קבלת ההחלטות במדינה. זה מעקר את תפקיד המבקר ממה שחוק יסוד מבקר המדינה קובע. נוצרת סיטואציה מופרזת ומוגזמת".

 

מתגמשים, אם אפשר

 

הרחק מתחתינו, אנשים קטנים עם מטריות ממהרים לאורך הרחוב הרטוב. אנחנו מעל כל זה, תרתי משמע, זוכים לעוד סבב של קפה שחור וחוזרים לוינרוט, שמסעיר בכל פעם מחדש את חבריו למקצוע.

 

באחרונה עשה זאת כאשר במהלך משפטו, כדי לבסס את טענת ההגנה שלו, חשף את שכר הטרחה שגבה משורה ארוכה של לקוחותיו. בר־נתן, שותף־מנהל בזליגמן, מנסה ללכת בזהירות על הביצים הרכות: "לוינרוט היתה דילמה מאוד קשה בין הצורך שלו להגיד 'תפסיקו להיתמם' לבין הרצון לשמור את הדברים לעצמו. הוא נמצא בסיטואציה הישרדותית, וזו היתה הבחירה שלו. אני מניח שלא עשה זאת בחדווה".

 

עם כל הכבוד לאתיקה, בוא נתייחס למספרים מעוררי הקנאה: 10 מיליון דולר שכר טרחה מגאידמק, 7 מיליון דולר מצ'רנוי, 20 מיליון שקל ממשפחת אייזנברג. ככה זה גם אצלכם?

"וינרוט גם סיפר שהוא ייצג במעט כסף", בר־נתן מנסה לרסן את ההתלהבות. "בסופו של דבר אתה מנהל עסק, ומשרד עורכי דין זה עסק לכל דבר. צריך להסתכל על הממוצע ועל המכלול".

 

והממוצעים נמוכים יותר, גם אצל הגדולים?

"יש תחרות גדולה בין המשרדים סביב שכר טרחה. כאשר מגיע לקוח, מוצגת לו הגישה לטיפול בעניינו ומוצג שכר הטרחה המבוקש, ובהרבה מקרים הוא הולך לקבל הצעות מחיר גם ממשרדים אחרים".

 

"יש היום לא מעט משרדים דומים בגודל ודומים ביכולות, ולקוחות עושים שופינג", אומר הייק. "הם בודקים, מקבלים מאיתנו הצעות מחיר, ואחרי כמה ימים חוזרים ואומרים 'ההוא מציע לי ככה'".

 

ואתם מתגמשים?

"אנחנו מתגמשים אם אנחנו מוצאים לנכון שאפשר", מנסחת בעדינות שרון גזית, ראש המחלקה המסחרית. "אנחנו בודקים מי מייצג, כמה עבודה התיק מצריך, ואם יש אפשרות אנחנו מתגמשים".

 

במי אתם מתחרים?

בר־נתן: "מול כל משרדי העשירייה הראשונה. גורניצקי, הורביץ, פישר, גרוס, מיתר, גולדפרב. לקוחות לא מתביישים לומר 'קיבלנו הצעה כזאת וכזאת שם'".

 

אז יותר זול היום לעשות עסקאות?

הייק: "לגמרי לא. לקוחות דורשים מקצועיות יותר גבוהה. לרבים מהם יש ידע לא פחות משל עורכי הדין עצמם. יש להם ניסיון עסקי, חלקם בעלי השכלה משפטית, אנשים מאוד מתוחכמים. הם רוצים לראות עורכי דין בכירים לצדם. זה בא לידי ביטוי בתמחור".

 

הו, הפרישה, הפרישה

 

בחוץ כבר חושך, השמש והים הוחלפו בחשיכה אורבנית קוסמת בדרכה. נדמה שמשני עברי השולחן של חדר הישיבות תוהים לרגע על ההקרבה שדורש המקצוע - כל אחד ומקצועו. בר־נתן שם את האצבע על לב הבעיה: היכולת שלך, כעורך דין, לשלוט במינונים כאשר אתה משרת לקוח שמשלם הון תועפות ולוח הזמנים שלו לגמרי לא מתואם עם זה של המשפחה שלך. "מרגע שאתה נכנס לתחום, היכולת שלך למנן את היקף העבודה מוגבלת", הוא אומר. "זו אחת מתחושות התסכול הברורות, שגם אם אתה רוצה, השליטה שלך מוגבלת. ואם יש ימים שאתה שואל את עצמך למה לי כל זה, אלה הימים האלה".

 

"אנחנו מבלים כאן יותר מאשר בבית", אומר הייק (57), שהוא השותף שמלווה הכי הרבה שנים את זהר. מאז 1981, או, בניסוחו, "התחתנתי עם אלי לפני 30 שנה, ואני נהנה מכל יום". צביקה בר־נתן (50) התחתן עם אלי הרבה יותר מאוחר. הוא הצטרף לזליגמן ב־2005, לאחר שפרש ממשרד ברץ־בר נתן. שרון גזית (47) היא בכלל "כלה טרייה" שהגיעה למשרד ב־2007, לאחר שפרשה מברקמן, וקסלר, בלום, גזית ושות'.

 

שלושתם יודעים שהם עדיין לא במעמד שיגרום ליועץ המשפטי לממשלה להעביר לידיהם 25 תיקים שטיפל בהם ממשרדו, כפי שעשה יהודה וינשטיין, שהעביר לאחר מינויו לתפקיד את תיקי משרדו לטיפולו של זהר. כך שזהר יכול להתרווח לאחור בנחת יחסית ולומר: "אני חושב על היום שבו אתלה את הגלימה מאז שהייתי בן 25 וקיבלתי רישיון לעריכת דין".

 

עד מתי אתה מעריך שתעמוד בראש המשרד?

"אני מרבה לחשוב על זה. כל השנים ידעתי בצורה אפקטיבית מאוד להשתחרר מחלקים במשרד לטובת שותפים צעירים יותר. זה תמיד היה לפני שהם עצמם חשבו שהם צריכים להתדפק על דלתי. ההחלטה על סיום תפקידי כראש המשרד תהיה בעלת אותו אופי, והיא תהיה מותנית במידה שבה תרומתי חשובה למשרד ולרמת הפעילות בו. אני מעריך שזה יהיה הרבה יותר מוקדם ממה ששותפיי ירצו בכך. מה שאני אומר זה שאעשה כל דבר כדי שלא ידחפו אותי החוצה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x