יומנה של מפוטרת: מה כדאי להיות - שכירה או בוסית של עצמי?

כדי לא ללכת לאיבוד, אני צריכה להגדיר לעצמי מחדש את התפקיד החדש שלי (עסוקה, זוכרים?) או בעצם את החיים - החיובי והשלילי שבמצב, כמה אוויר לנשימה יש לי, מטרות ודרכים להשגתן: איך אצליח לא ליפול לתוך החרדות / התבניות החברתיות המלחיצות (צריך עבודה קבועה עם קופת גמל וקרן השתלמות)

לקריאת הפרקים הקודמים מיומנה של מפוטרת:

פרק א' - הפיטורים

פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה

פרק ג' - להסתכל למציאות בעיניים

פרק ד' - מחשבות פילוסופיות על המצב

קודם כל המטרות. בעבודה - המטרות היו ברורות ובנות השגה. היה גם צוות שהצעיד אותן קדימה. עכשיו אני לבדי עם עצמי והמטרות החדשות צריכות להיות ברורות לי.

אז אני שואלת את עצמי שאלות - האם אני רוצה שוב להיות שכירה, אפילו ברמה גבוהה עם הטבות, או שאני רוצה להיות הבוסית של עצמי ככל שאפשר? האם אני רוצה ללכת שוב למשרד שבו אצטרך לשבת בין 9-18 עם הפסקת צהריים והפסקות קפה או שאני רוצה דווקא להתחיל לעבוד בצהריים ולסיים בחצות? האם אני רוצה לשלוט בהכנסות שלי עם כל הסיכונים שבדבר או לקבל משכורת קבועה ובטוחה?

ברור לי מה אני רוצה - אני רוצה להיות הבוסית של עצמי ואני רוצה להחליט מתי אני מתעוררת ומתי אני עובדת. אני רוצה לשלוט בהכנסות שלי ואני רוצה שהן תהיינה גדולות יותר ממשכורת ממוצעת ומעלה בשוק.

אז מה אם אני רוצה? האם אצליח להשיג את כל זה? מה בעצם דרוש כדי להשיג את זה? ואולי בכל זאת כדאי ללכת על משכורת חודשית בטוחה עם פנסיה צנועה לצידה?

אחרי חשיבה קצרה הבנתי שכדי להיות "עסוקה" מוצלחת אני צריכה להיות בעלת תכונות הישרדות ראויות לציון, קור רוח, עמידות גבוהה, אופטימיות, ויצירתיות רבה. אם יש לי את כל אלה הרי שאולי ארוץ לראשות ראש הממשלה דווקא? אבל מה שחסר לי זה דווקא נטייה לשחיתות ועור של פיל, אז זה בהחלט יוצא מהחשבון. שנית, אני צריכה למפות את עצמי - מהן היכולות שלי ובמה אבחר כדי לקדם את עצמי למטרה שהצבתי לעצמי - לשלוט בחיי ברמה משביעת רצון ומעלה.

כשאני בוחנת לאחור את חיי אני מרגישה גם גאה וגם מתוסכלת. כל כך הרבה הספקתי לעשות וכל כך הרבה חוויתי. אני אדם בעל יכולות רבות וכישורים רבים - אבל בסופו של יום אני כרגע תלויה בדמי אבטלה. מהיכן מגיע הפער הזה? בעצם זה די ברור - כשהייתי אשת איש נתמכתי מספיק כדי למקסם את כישורי עד גבול מסוים שהיה נוח לי גם כאם, סדר העדיפויות היה שונה ותחושת הביטחון שנבעה מהרשת הדואלית הספיקה כדי לא להצטרך להיאחז בחיים בציפורני המטופחות.

כשנצרכתי לפרנסה אמיתית, אז הלכתי על בטוח - משכורת וכיוצא בזה כדי להרגיש סוג של ביטחון במקום מאוד חסר ביטחון שבו מוקמתי כ"גרושה" (עוד תואר שזקוק לעריכה) ועכשיו כשהאשליה נגוזה כמו בועת סבון - החלטתי לשנס מותניים ולהגיע לשיאי.

אז עשיתי רשימת כישורים, גם אם היא סובייקטיבית בעליל: יש לי השכלה מאוד מגוונת ואני גם אוטודידקטית כך שאני נהירה כמעט בכל נושא (חוץ מפיזיקה גרעינית או ננוטכנולוגיה וכיוצא בזה עניינים מדעיים שלא השכלתי להטמיע), קוראת ללא הפסקה, אמנית, שולטת בשפות, ביישומי מחשב, בעלת כושר ארגוני יוצא דופן, מראה ייצוגי, כושר ביטוי בכתב ובעל פה, בעלת סקסאפיל גבוה (מה שלפעמים עובד לרעתי), נון-קונפורמיסטית (מה שגם לפעמים לא מיטיב עימי), עקשנית (בזה השתפרתי פלאים), סובלנית, פתוחה, שנונה, בעלת אבחנה, חושבת מחוץ לקופסא, פוליטיקאית גרועה, אינדיבידואליסטית, מכוונת מטרה עד כדי כאב לפעמים, מסורה, רגישה, הולכת עם האמת הפנימית עד הסוף המר, מתאבדת פוטנציאלית (לא במובן הרגיל...) - אז מה מכל אלה יעזור לי להגשים את החלום - פרנסה טובה והנאה בצידה?

מה באמת הייתי רוצה? לתמוך בילדים ביד רחבה, לבנות לי בית שאוהב, חופשה חלומית על חוף ים כחול, אופנוע גדול (הרי בשביל מה יש לי רישיון?) ותחושה של שלווה.

אתמול ראיתי סרט יפני. כדרכם של סרטים יפנים, הדיכאון והקושי מוצגים עד הקצה. גבר בשנות הארבעים לחייו מתמודד עם תחושות הבושה, התסכול והאומללות שקיבל במתנה עם פיטוריו השרירותיים.

בדו שיח עם חבר מפוטר אחר אומר החבר: לפעמים נדמה לי שאנחנו בתוך ספינה שוקעת. הילדים, הנשים והצעירים הועלו על סירות ההצלה ולנו לא היה מקום. המים מגיעים כבר עד לצוואר, ולמרות זאת אנחנו לא מעזים לקפוץ למים.

אני חייבת לקפוץ למים. הקרקעית עמוקה, המים קרים וכרישים ממתינים שם לטרפם, אבל למה למדתי לשחות אם לא כדי להשתמש בכך בשעת הצורך?