מיומנה של מפוטרת: עושים רוח
אחרי מבחר התנסויות בסנדאות רוחניות, עדיין לא ראיתי את האור, אבל הבנתי איך עושים כסף קל
18:0223.10.09
אם עד היום הלכתי בדרך הישר – מגן ועד אוניברסיטה, התקדמתי לאט ובבטחה בשביל החיים הכבוש של רבים וטובים לפני, עד שמישהו דחף אותי הצידה, הרי שהחלטתי לעשות תפנית במחלף הבא ולרדת לכביש צדדי. מצוידת בחושים ערניים החלטתי לבדוק ממה כורים אנשים פרנסה.
בעודי מביטה סביב, אני חשה ברוחניות העולה וקמה מתוך עמי היקר. צצות להן הסדנאות כפטריות אחר הגשם – סדנת מדיטציה בתנועה, סדנת תקשור, סדנת קלפים, סדנת סליחה, סדנת תודה, וסדנת לא ברור מה. גם יועצים, מדריכים, קואצ'רים, ומנחים מכל הסוגים והמינים סובבים אותנו.
ואנחנו משתוקקים – לעשות דרך, להגיע למודעות, למצוא את השלווה. נתלים בכל קלף או כדור זכוכית שיספרו לנו שהעתיד הורוד שלנו כבר נוקש בדלת, שהילדה בטוח תתפוס חתן ושהפרנסה תימצא.
ולמה בעצם אנו נוהים כמוכי ירח אחרי כל הסדנאות המוזרות האלה? כיוון שאנו נשחקים, מקריבים קורבנות לאל הכסף, רצים אחרי הזנב של עצמנו כדי להתקדם לחפץ הבא, לשדרוג של מה שיש כבר ברשותנו ולכרטיס ביקור יותר מכובד. ואנחנו שוכחים איך זה באמת קצת לנוח, קצת לשוחח, קצת להקשיב, להביט מסביב אל העולם ופשוט להירגע.
והשוק פורח. אנשים כורים לא עץ ולא שניים אלא יער גשם שלם. כל אחד שיש לו פיסת דשא או מרתף הופך אותם לסביבה רוחנית ומכרה זהב. "שמיים כחולים", "עלים ירוקים" ועוד שמות כגון מעטרים את מקום הסדנאות.
החלטתי לנסות לבדוק על מה המהומה. אולי בכל זאת נוהר העם אחרי הרוחניות הכבויה שלו בצדק? ואולי גם אני אצליח להעניק מהרוחניות הקלושה שלי לאחרים תמורת סכום סמלי? הרי מי מבקש מהם דיפלומה או פיסת נייר המצהירה שהם בעלי רישיון לעסוק בנבכי העבר והבטחות העתיד?
הסדנא הראשונה נקראה "סדנת הסליחה". נפרדתי משלושים וחמישה שקלים בודדים וקיבלתי תמורתם כסא פלסטיק על הדשא ביחד עם עוד כארבעים פתיים ופתיות כמותי. המנחה, מורה לשעבר, התנהגה אלינו כאילו היינו תלמידיה מכיתה ג'. "את לא יושבת יפה", היא נבחה לעברי, "ולכן אקרא את הקלף שלך אחרון". את זה היא אמרה אחרי שכל אחד מאיתנו היה צריך לומר מהי "סליחה" לדעתו. קצת תיפופים ברעש ים, שיר של רחל, בחירה רנדומאלית של קלף מצויר ועתידי האופטימי נפרש לפני ארבעים זרים, כאילו ירדה הנבואה זה עתה מלמעלה. חשבון פשוט של שלושים וחמישה שקלים כפול ארבעים (ללא דיווח לרשויות המס) מעלה מספר מלהיב של פרנסה לשעתיים של בין ערביים.
הסדנא השנייה התהדרה בשם "מדיטציה בתנועה". הפעם עשו את דרכם ארבעים שקל לקופת הרוחניות ואני התחלתי להניף ידיים לצדדים, להסתובב סביב עצמי (כאילו זה לא קורה לי בחינם) והצטוויתי להשתרע רבע שעה על גבי ולרוקן מחשבות. עשרה משתתפים, ארבעים שקל לאדם ונפנופים של שעה עושים חשבון נחמד.
ערב אחד בחור שמהדס דרכו לשלושים הציע לי שירותי קואצ'ר. כל כך צעיר וכל כך בוטח בעצמו. לשאלתי אם יש לו הכשרה הוא ענה שמבחינה חוקית אין עדיין צורך בתעודה ושניסיון החיים שלו הוא ההכשרה הטובה ביותר. "אבל מה כבר הספקת לחוות?" שאלתי בתימהון, "ומה תוכל להעניק לאישה בגילי?". "תתפלאי" הוא אמר "לא הגיל חשוב" . אז אולי התרגיל? "מאתיים שקלים לפגישה", הוא הוסיף, "מחיר סביר לכל הדעות" וגם אני רציתי.
תאמינו לי, אני אקסטרה רוחנית, יש באמתחתי עצות לכל אדם וחי, אני יודעת לקרוא קלפים אם מאוד אתאמץ לדמיין מה רוצה לשמוע העומד מולי, אני מוכנה להעניק את ניסיון חיי העשיר לכל דכפין וכל זאת במחצית המחיר לשעה שבמחירון הבחור הצעיר ההוא.
תואר שני? תואר שלישי? קורות חיים? ניסיון מקצועי? עבודה קשה? אפשר לנפתל הכול בקופסא ולפתוח את תיבת הנתיב לאור ולנשמה. אבל, אל דאגה, אחרי חשיבה רוחנית כדבעי החלטתי לבדוק את השביל הקורץ הבא.
