$
מוזיקה

קורונה בלה בלה: ארקדי דוכין דווקא אופטימי

הקורונה קטעה את סיבוב ההופעות המצליח של החברים של נטשה, “רדיו בלה בלה”, אבל לדוכין היא עשתה רק טוב. הוא כתב 200 שירים ומחזמר ואפילו מרגיש שהמוזיקה הישראלית מתחילה להשתקם

מאיה נחום שחל 07:2516.08.20

הקורונה תפסה את ארקדי דוכין בשיא ההצלחה של סיבוב ההופעות “רדיו בלה בלה” עם החברים של נטשה שנגדע בן לילה, אבל נדמה שמבחינה יצירתית היא עשתה לו רק טוב. הוא כתב כ־200 שירים חדשים - חלקם הופיעו באלבום “קורונה טיימז”, ומחזמר בשם “עליסה בארץ הפלאות” על פי שיריו של ולדימיר ויסוצקי, שאותו אף זכה להשמיע לבן של המשורר הנערץ עליו שהתרגש ושיבח. “התקופה הזו שהביאה איתה מצד אחד איום, פחדים וחרדות כלכליות ובריאותית, ומצד שני איזה פרץ יצירתיות ומחשבה. הייתי רוצה מתוך הניסיון שלי של 45 שנות עבודה להיות מנטור לאמנים צעירים, ולהעביר ידע איך לשרוד במקצוע הזה שלא מוגדר אפילו כמקצוע בישראל”.

 

הדחף לעבוד עם אמנים צעירים ולכוון אותם הגיע גם מתוך תחושה אישית שהתעוררה אצלו בעקבות מה שהוא רואה בתעשיית המוסיקה בשנים האחרונות. “אני מרגיש שהיצירתיות קצת נעלמה והכל חייב להיות מסחרי, אבל הרבה מאוד הצלחות באות דווקא כשמבטלים את הפחד, וחושבים מחוץ לקופסה. דברים שאתה עושה בשביל הלב גם כשאין לך כסף לאסימון, ופתאם זה גם מצליח. כמו באלבום ‘חדר משלי’. מאיר קוטלר מצא אותי אז בדיכאון אטומי עם דפים זרוקים בחדר, ואמרתי לו שזה סתם שברון לב. הוא קרא, ומיד דחף אותי להקליט. האלבום הזה מכר מעל 100 אלף עותקים ובנה לי בית”.

 

 

ארקדי דוכין ארקדי דוכין צילום: אילן בשור

 

“אמנים הקפיאו את ההתפתחות שלהם עוד בימים שלפני הקורונה. קיבלנו לאחרונה אמנות סתומה והפכנו את הקהל הישראלי למטומטם, הכרחנו אותו להקשיב לטקסטים רדודים. ואז האמנות ספגה מין פיצוץ כזה כמו בלבנון ואני מרגיש, עם כל הצער והכאב והפחד והרעב של אנשים, שהיא מתחילה לעבור שיקום אמיתי. מתחילה לתת כבוד לאנשים שיצרו פה דברים, כמו החוק של ירדנה ארזי להשמיע רק מוזיקה ישראלית שזה מחמם את הלב. יש פה כמובן מבצעים וכישרונות מדהימים, אבל אצל חלק המחשבה הכלכלית מובילה - רוצים להיטים, רוצים כסף. איבדנו את האמנות לגמרי, את מאיר אריאל, סשה ארגוב, זוהר ארגוב, נעמי שמר, חיים משה, אבנר גדסי. אם אתה לא בן 20 מלא הורמונים ושרירים אז אתה לא קיים. הקורונה קטעה את הגישה הזאת, והרבה מפיקים ואמנים מבינים שצריך להחזיר את הוותיקים לפעילות”.

 

כשהזמן הפנוי התארך הוא החל לחשוב על רעיונות מחוץ לקופסה. כבר 27 שנה שהוא חי עם משפחתו בגבעתיים. הוא הרים טלפון לראש העירייה, רן קוניק, והציע לו שפע של רעיונות לפיתוח האמנויות בעיר. הוא חולם על הקמת אקדמיה, מעבדה ומכון מחקר לאמנויות, ואפילו גינה רוחנית “שתספק לאמנים אפשרות להירגע מסערות הנפש, עם מבחר סדנאות של שיאצו, יוגה, מדיטציה וקורס נשימות”. הכל היה אמור להתרחש בתיאטרון גבעתיים אך בינתיים הקשר עם אנשי התיאטרון לא עלה יפה. “הבנתי שהם לא ילכו עם הרעיונות שלי עד הסוף, אז החלטתי לחפש מקום אחר שבו אוכל להגשים את כל החלומות האלו”, הוא מסביר.

 

את תחושותיו לגבי המצב במדינה הוא מביע ברשתות החברתיות. “אני יוצא לרחובות בפייסבוק. לא מעניין אותי ימין או שמאל אבל אני מרגיש שאין לנו אבא ושקיבלנו חבורה של 36 ליצנים שרבים כל הזמן. תאחדו אותנו, תכריזו שאנחנו בפאקינג מגה אירוע חירום, ושימו את העניינים האישיים בצד. המבוגר האחראי עסוק בעצמו ועוד רוצה בחירות, זה לא נורמלי. אם נדמיין סרט של מונטי פייתון אנחנו רואים רק את התחת של המנהיגים”.

 

כילד שגדל תחת השלטון הסובייטי הוא חושש לחזור למראות שליוו את ילדותו. "באתי מרחובות מדממים, מדאיגה אותי האלימות, ומזעזעים מקרי הרצח של חבר'ה צעירים. אוי ואבוי אם נהפוך לרוסיה שניזונה מבדידות, חוסר כסף, אלכוהול זול ורציחות בלי סיבה. כשאני רואה בן 23 שנדקר במועדון זה מחזיר אותי לרוסיה. תתחילו לעשות שלום בבית. ברגע שיהיה פה ניחוח של רוסיה ואלימות הלך על המדינה. אני לא מאמין בפוליטיקאים. אני מאמין שחילי טרופר בסוף יצליח כי הוא לא מזיין את השכל כמו כל השאר שמעליבים אותי. אנחנו האמנים צריכים להיות נאיביים וילדותיים כדי לעוף, הפוליטיקאים צריכים להיות המבוגרים האחראים".

x