התיאוריה המושלמת

ביוניברסל משוכנעים ש"התיאוריה של הכל" יחזיר אותם לבמת המנצחים, ובסרט שלהם יש עוד כמה מרכיבים מבטיחים. מלבד גאונים מתמטיים, האקדמיה גם משתגעת על מבטא בריטי מעונב במדשאות המוריקות של אוניברסיטה אצילית ("שייקספיר מאוהב"), ולא יכולה לעמוד בפני אתגרים פיזיים עם סיום מתקתק ("כף רגלי השמאלית"). שילוב של כמה מהאלמנטים ("הפצוע האנגלי", "נאום המלך") מגדיל משמעותית את סיכוי הזכייה. בסיפור החיים המרתק של הוקינג יש גם בונוס קטלני: רופא שמודיע בראשית הסרט לגיבורו שנותרו לו רק שנתיים לחיות.

בינתיים זה עובד להם: בגלובוס הזהב, הטקס הגדול הראשון בעונת הפרסים, "התיאוריה של הכל" נכנס לרשימת חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר, וכך עשו גם שחקניו הראשיים אדי רדמיין (הוקינג) ופליסיטי ג'ונס (רעייתו ג'יין). הבריטים הצעירים עושים עבודה משובחת, למרות הסרט שבו הם משתתפים.

אדי רדמיין ופליסיטי ג'ונס ב"התיאוריה של הכל"

"התיאוריה של הכל" רחוק מלהיות סרט גרוע. הוא צולח את 123 דקותיו ללא חורים שחורים ואפילו מצליח לרגש כשהוא מראה את התגשמותה של אהבת אמת. אבל כולם כאן כל כך מלאים בכוונות טהורות אינסופיות, עד שברור שאנחנו צופים באידיאליזציה מוגזמת של החיים.

בספר של ג'יין הוקינג, שעליו מבוסס הסרט, היא לא חוסכת מהקוראים את הקושי הבלתי נסבל שבחיים לצד אדם חולה ומוגבל, שהוביל בסופו של דבר לגירושיהם. כל הפרטים האלה לא ממש הגיעו לגרסה הקולנועית. כנראה באולפנים המגה־שמרנים יש כאלה שעדיין שבויים בחזון שהתנפץ מזמן על הרעיה הנוצרית הקטנה, שמוותרת על הכל עבור הגבר שלה.

מהבחינה הזאת "התיאוריה של הכל" מזכיר דווקא את "נקמת היאנקים", הסרט על לו גריג, כוכב הבייסבול שעל שמו נקראת מחלתו של הוקינג. שני הסרטים מתאמצים לשכנע אותנו שהגיבור שלהם הוא דמות נשגבת שחפה מפגמים. הבעיה היחידה היא שהסרט על גריג, בכיכובו של גרי קופר, צולם בשנות הארבעים. 70 שנה אחר כך, זה כבר לא עובד. לכן ההימורים שסרט יפה על ילד שגדל מול המצלמה ישאיר כנראה את יוניברסל ללא הפרס הנחשק גם השנה משמחים במיוחד: אולי הם יבינו, סוף סוף, שהצופים דורשים מהגיבורים שלהם חשיפה מוחלטת, ולא שברי חיים מצונזרים.