הקברניטהבורקאן של חיזבאללה: איך רקטה פרימיטיבית חומקת מכיפת ברזל?
הקברניט
הבורקאן של חיזבאללה: איך רקטה פרימיטיבית חומקת מכיפת ברזל?
זהו אמצעי הלחימה הכי פשוט של המחבלים - רקטה שמנמנה לטווח אפסי, עם דיוק שמזכיר ארטילריית סלעים מימי הביניים; כיצד הפכה דווקא הבורקאן לכזו מיגרנה עבור מערכות ההגנה שלנו, ומה אפשר לעשות בעניין
שלום, כאן הקברניט; היום נכיר את הרקטה הכי פשוטה, הכי איטית ומסורבלת בארסנל של חיזבאללה - ונבין איך יתכן שהיא עושה לצה"ל הכי הרבה צרות ואפילו חומקת לכיפת ברזל ממש בין האצבעות.
קוראים לה בורקאן (הר געש, וולקן), ומדובר בכזה מין נשק-קומבינה, שמחבלים יכולים לבנות אחת מחלקי רקטות אחרות בשעה עבודה, כמעט בלי להשתמש בריתוך.
הבורקאן שייכת לקטגוריית נשק שנקראת רקטה עתירת משקל - רע"מ. היא שונה בתכלית מכל רקטה ארטילרית אחרת: רקטות סטנדרטיות מכילות בעיקר דלק, כדי שיטוסו כמה שיותר רחוק, אך מטען הנפץ שלהן קטן יחסית. למשל, הגראד המפורסמת מגיעה לטווח של עד 40 ק"מ, עם פצצה של עד 25 ק"ג.
הירי נשען על כמות: למשגר גראד סטנדרטי (BM21) יש 40 קנים והוא מרוקן אותם תוך 20 שניות; כך משיגים אפקט נזק קטן מוגבל, אך על שטח משמעותי.
הרע"מ עובדת הפוך: מטען הנפץ שלה כבד מאוד - 100 עד 500 ק"ג - והוא גדול בכ-60% מהמנוע. הרעיון הוא לייצר מקסימום נזק לנקודה אחת, במחיר של טווח קצר מאוד ומבנה שלא מאפשר לשאת הרבה קנים על רכב שיגור; הרקטה שמנה מאוד ביחס לאורכה וקוטרה לרוב יעלה על 300 מ"מ - אם כי ישנם גם דגמים קטנים יותר.
זאת לא המצאה חדשה: במלחמת העולם השנייה הפעילו הנאצים את משגר הנבלוורפר 41 שירה רקטות 320 מ"מ לטווח של קצת יותר משני ק"מ, ואת הוורפקורפר שהגיע לארבעה ק"מ וחצי ביום טוב.
הירי קצר הטווח התאים מאוד לבליצקריג הנאצי: תצפיתנים מאתרים מטרה, הרקטות עפות, ותיקונים מועברים אלחוטית בשיטת המסגרים: מתקנים מהחטאה להחטאה עד שפוגעים בול. כל קרב היה גם ככה מעבר לגבעה - מסתערים, שופכים אש, תולים דגל ורצים הלאה.
14 צפייה בגלריה
נגמ"ש נושא את הרקטות לשטח, חיילים מציבים אותן, וזהו - אפשר לירות
(צילום: Bundesarchiv Bild)
מאז הופעלו רקטות שכאלה במלחמות רבות, אפילו אצלנו: בימי מלחמת ההתשה השתמש צה"ל ברע"מ שפותחה פה בארץ וקיבלה אתה השם זאב 500. היא קיבלה מעטפת נוקשה ועוצבה לחדירת ביצורים, מטען נפץ של 250 ק"ג והגיעה לטווח של קילומטר בודד.
ב-9 במרץ 1969 ראה כל המזה"ת כמה כואבת נשיכת הזאב: פגיעה ישירה של הרקטה במטה מצרי באיסמעליה הרגה את עבד אל-מונעם ריאד, רמטכ"ל מצרים.
עם הזמן הפכו הרקטות עתירות המשקל רק יותר ויותר פשוטות: איך הן נראות בימינו? זו לא יותר מחבית חומר נפץ עם מרעום הקשה שמפעיל את הפצצה בפגיעה. אליה מחברים מנוע של רקטת גראד או דומה, בקצה מבריגים זנב לייצוב וזהו; שמים בצינור ויורים.
תצורה נוספת היא שימוש בצרור מנועי רקטה 107 מ"מ או קטן יותר; נחירי הדחף שלהם מונחים בזווית כך שייווצר סיבוב תוך כדי טיסה ואז אפילו לא צריך להוסיף זנב. זה נשק כל כך פשוט, שבמלחמת האזרחים הסורית המורדים אילתרו כאלה גם תחת מצור של חודשים, ואת המנועים ארזו יחד בחוט ברזל.
רקטות עתירות משקל יוצרו גם בידי צבא סוריה, ובידי התעשיות הביטחוניות של איראן - והן הופצו לכל ארגון טרור וצבא עם בעיות תקציב במזה"ת. הן עשו צרות מתימן עד סודן, ועתה הגיעו גם אלינו, דרך המחבלים בעזה ולבנון.
הרקטות שיורה חיזבאללה הן הבורקאן שאולתרה מקומית, והפאלאק האיראנית התקנית. אלו רקטות עם מטען של עד 500 ק"ג וטווח של ק"מ עד עשרה.
המחבלים פגשו את הרקטות הללו במלחמת האזרחים הסורית, כנראה סביב 2012 ונפלו מאוהבים לרגליהן כנפול רוס מול רייצ'ל; הן היו בול מה שחיזבאללה חיפש - דרך נוחה וכלכלית לנטרל את המוצבים של צה"ל.
הבעיה של האויב לא היתה להתקרב אל המוצבים שלנו, הרי הסבך הלבנוני צפוף להפליא, והם מכירים אישית כל קוץ של כל פטל - אבל ההתגנבות הזו לרוב לא נגמרה בטוב; טילי הנ"ט שחיזבאללה ירה היו יקרים בזמנו, ולרוב נבלמו בידי רשתות ברזל שעטפו כל מוצב. גם טיל שחדר ופגע, היה מנטרל עמדה אחת והיורה קיבל מיד אש תופת מכל הקנים.
כל מחבל כזה שמחוסל הוא כאב ראש עבור ארגון הטרור: כדי להפוך לצלף נ"ט, אחד שיודע לקלוע טיל לתוך חרך תצפית של עמדה דרך חור ברשת, צריך חיזבאלון להתאמן שנים תמימות. והנה, באו הרקטות השמנות ופתרו את כל הבעיות במכה.
איתן כבר לא צריך להתגנב ולהסתכן: מספיק לשים שתיים על טנדר, להעמיד בסככה בכפר, להוציא ולירות כשצריך - ותוך דקה להחזיר למקום. רקטה כזאת עולה פחות מ-400 דולר, הנזק שהיא תגרום למוצב יהיה עצום, וכל דביל יכול לשגר רע"מ.
יש גם חסרונות לרקטות הללו: לבורקאן אין רק פיגורה של דוד שמש, היא גם טסה כמו אחד; פשוט תראו אותה באוויר, זה כאילו שהיא לא רוצה לטוס. והתוצאה היא לא רק טווח מאוד-מאוד קצר, אלא גם דיוק נמוך משל ארטילריה קדמונית מהסוג שמטיל סלעים וכדי שמן בוערים.
אבל לחיזבאללה לא אכפת; אפילו פגיעה בשולי מוצב תשבש את הפעילות בו ותצטלם נהדר עבור סרטוני התעמולה היומיים של הארגון. ואל תשכחו שגם רקטה שמחטיאה יכולה לגרום לנזקים גדולים, להצית שריפות - ופגיעה בשטח בנוי יכולה להיות אסון. ודווקא הרקטות הפרימיטיביות הללו מצליחות להקשות על כיפת ברזל, ולחמוק מהטילים שלה לעיתים קרובות. איך זה יתכן?
כדי לענות על כך, בואו נראה איך פועלת סוללת הטילים שלנו: יש לה מכ"מ נהדר שמזהה תנועה של עצם באוויר, ומבינה לאיזה כיוון הוא מתקדם, באיזו מהירות וזווית וכך נקבע המסלול הבליסטי שלו.
חיזוי הנתיב מאפשר להבין איזו רקטה מסכנת שטח בנוי או כוחות, לחשב נקודת מפגש ולשלוח אליה טיל מיירט.
זה עובד נהדר, אפילו אם המטרה מאוד מהירה, נעה במסלול שטוח או אפילו מתמרנת קצת. אבל הבורקאן אינה רקטה רגילה: היא טסה מעט מדי; המחבלים יורים אותה מאוד מקרוב, ממשגרים שהוסתרו בשטח ומשיגור עד פגיעה חולפות כעשר שניות. ולכן, הטיל של כיפת ברזל לא תמיד מצליח לקבל נקודת מפגש ולהגיע בזמן.
מה יוכל לעצור בורקאן ב-100%? לייזר; מערכת מגן אור שמפתחת חברת רפאל. נשק אנרגיה שכזה יוכל להפוך את רגע הגילוי לרגע ההשמדה: גלי המכ"מ נעים במהירות האור, הלייזר בעצמו הוא אור, והפגיעה תהיה בלתי נמנעת.
הרקטה תתפוצץ על המקום או תסתחרר ותיפול עוד בשלב הנסיקה שלה. רק צריך שפרויקט מגן אור יושלם ויהפוך מבצעי, וזה יקח עוד זמן מה. מה נעשה בינתיים?
השיטה היא לעצור את המחבלים בדרך לעמדות השיגור שלהם: יום וליל דבוקים צוותי הכטב"מים שלנו למסכים, מטוסי הצופית בעלי המצלמות העוצמתיות מגהצים את השמיים, ותצפיתניות פיקוד הצפון סורקות שיח-שיח.
ברגע שמי מהם מגלים תנועה של משהו שאינו מפריס פרסה, יזכה על המקום בפצצה ותקליט; חיסלנו כך מספר חוליות חיזבאללה, והשמדנו את הבורקאנים עצמם.
אבל הגבול ארוך, האויב לא מרפה, וכנראה שיהיה עלינו להעיף את חיזבאללה מעבר לטווח הרקטות הללו - אם בעט ואם בחרב, ואם בשילוב של השניים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
