הקברניטכבר שמעתי את הבום של היירוט; כמה מסוכן לצאת מהמרחב המוגן?
הקברניט
כבר שמעתי את הבום של היירוט; כמה מסוכן לצאת מהמרחב המוגן?
לפי פיקוד העורף, יש להישאר עשר דקות בממ"דים ומקלטים, אף שפיצוצי היירוט נשמעים הרבה קודם. איזה היגיון עומד מאחורי ההנחיה, ואיך הוא קשור לבליסטיקה, למדיניות האש של חמאס, ולאסטרטגיית ההגנה הישראלית?
שלום, כאן הקברניט; אנחנו לא חושבים עליה יותר מדי - אבל מערכת ההתרעה הלאומית היא חתיכת פלא. במדינות כמו אוקראינה שחוטפות אף הן הפצצות בעורף אין תשתיות מדויקות שכאלה, שיודעות להגיד לנו בדיוק לאן מכוון האויב.
אצלן יש התרעה כללית על שטחים גדולים בכל מטח, כך שעיר של רבע מיליון תושבים תרוץ כולה למקלטים כשמתקפת האויב רלוונטית לפחות מעשירית ממנה. ועדיין, הישראלים לא מרוצים: למה קבע צה"ל שצריך להישאר עשר דקות במרחב המוגן? למה לא ארבע? אם כבר שמעתי את הפיצוץ של היירוט, אין באמת סיבה להישאר, לא?
היום נעשה סדר ונבין מאיפה מגיעה ההנחיה הזאת; יש לה שלוש סיבות טובות, שהן יותר מורכבות ממה שנדמה ונוגעות לאיך שמיירטים טילים, למדיניות האש של חמאס, ולאסטרטגיית ההגנה של ישראל מפני טילים.
בואו נעבור עליהן, ונראה מה עומד מאחורי חוק עשר הדקות.
כדי להבין מאין הגיעו עשר הדקות הללו ולמה כל כך חשוב להקפיד עליהן, נתחיל ברקטה עצמה. בואו ניקח משגר תת קרקעי בעזה, בו רקטות מדגם פאג'ר 5. מדובר במשגר חד פעמי, כמו רוב תשתיות השיגור של המחבלים.
הפאג'ר 5 היא רקטה איראנית בקוטר 333 מ"מ, בעלת ראש נפץ של 90 ק"ג, סביבו רסיסים. ביכולתה לטוס למרחק 75 ק"מ - מקצה צפון הרצועה עד הרצליה.
באוויר, הפאג'ר מתנהגת כמו כדורסל: יש לה פוש ראשוני בשילוח לעבר המטרה אבל לא הנעה נוספת בדרך, היא מסתובבת סביב עצמה וכך משפרת יציבות, ואינה מסוגלת לשנות את מסלולה.
כך המחבלים יודעים היכן הרקטה שלהם תפגע: ישנה נוסחה שמחשבת את עוצמת וזמן הדחף, המשקל, התנגדות האוויר, וזווית השיגור ומראה מתי תעבור הרקטה לנפילה חופשית.
הבליסטיקה הזאת היא שעוזרת לנו לחשב את נקודת היירוט: כל מפגש בין טיל מיירט ורקטת אויב נשען על חיזוי מסלול הרקטה באוויר, וירי טיל מיירט לנקודה האופטימלית.
איך נראה המפגש? מטען המיירט מתפוצץ, רסיסים לוהטים עפים בעוצמה ומרסקים את חזית הפאג'ר, מה שגורם גם לה לפוצץ את המטען שלה. אבל הפיצוץ של המיירט לא עוצר את הרקטה: היא עדיין נעה מאוד מהר, ומשמרת לא מעט מהאינרציה, השוונג שלה.
14 צפייה בגלריה
את היירוט המדהים הזה צילם גלעד כפיר ז"ל, צלם מוכשר עם לב זהב שנרצח בקיבוצו נתיב העשרה
(צילום: גלעד כפיר, משרד הביטחון)
ולכן, גם אחרי הפיצוץ יהיו שברים שלה שימשיכו לנוע בכיוון ההתקדמות המקורי, בנוסף לשברים של הטיל המיירט. ולא סתם: הפאג'ר מיורט אחרי שהוא טס כבר זמן מה, כילה את הדלק שלו, ורוב גופו הוא פשוט צינור ברזל חלול ורותח.
מטען הנפץ נמצא בחזית, וכשהוא מתפוצץ, גוף הפאג'ר לא מתרסק לחתיכות אלא מתבקע ונותר שלם יחסית: צינור לוהט של 200 קילו, שטס כאיילה שלוחה ובוערת.
14 צפייה בגלריה
עם כיוון השעון: הרקטה עפה, מסיימת את הדלק שלה, ורוב גופה הריק נופל שלם
(צילום: Wikimedia)
השברים לא נופלים דוך לאדמה: רקטות פאג'ר ואחרות לא תוכננו לפיזור רסס אחיד והחתיכות יעופו מהן לכל הכיוונים באופן רנדומלי.
למשל, הם יכולים לטוס קשתית לפנים וכל אחד כזה הופך לקליע בליסטי שמתחיל מסלול משלו - ויישאר באוויר גם דקות עד שייפול ארצה.
מי שימתין עשר דקות יכול להיות בטוח שכל מה שבאוויר כבר נפל; אבל מי ששומע פיצוץ, בטוח שזהו היירוט ועכשיו בטוח לצאת? ימצא את עצמו חסר הגנה בדיוק בזמן לפגוש איזה חלק של פאג'ר.
וגם שאר הרקטה הוא איום: רסיס של 200 גרם יכול לפלח גג של מכונית בלי בעיה, להדליק בלון גז, ולזרוע הרס שאפשר להימנע ממנו אם רק נשארים בממ"ד עוד כמה דקות.
נעבור הלאה: הסיבה השנייה לחוק עשר הדקות היא מדיניות האש של חמאס. הארגון מנסה לירות כמה שפחות כדי לחסוך ברקטות - הרי אין לו איך לחדש את המלאי כרגע, וצה"ל משמיד לו מחסני תחמושת בכל הזדמנות.
בורות השיגור נחפרו והוצבו במשך שנים, והם חד פעמיים: כטב"מים תוקפים, מטוסי קרב, מסוקי אפאצ'י ורחפני צה"ל ממלאים את השמיים. לאויב אין איך להגיע למשגר ולמלא רקטות מחדש בלי להתגלות ולחטוף אש מדויקת מהאוויר.
אך חמאס לא מוותר על הירי, גם אחרי שאיבד הרבה מאוד משגרים, מרחבי שיגור, חוליות שיגור ותחמושת.
הפיתרון שלו הוא פשוט שילוב זרועות: אז כדי לייצר מטח רקטות בנפח מורגש, לפעמים המחבלים יורים מכמה אתרי שיגור בו זמנית.
למשל, שישה פאג'רים מבור שיגור מחוץ לאצטדיון במערב חאן יונס, ושישה מבור שנמצא ליד בית הכלא שבצפון העיר. המרחק בין שתי הנקודות הוא בקושי שני ק"מ, אך בהחלט יתכן שהן נמצאות בשליטה של גדודי חמאס שונים.
לא מן הנמנע שההפרדה הזאת תגרור עיכוב בביצוע ויווצר רווח בין שני חלקי המטח: ירי מדורג בלתי מתוכנן. ובטח שמתם לב שההתרעות שאנו מקבלים מעידות על נקודת הנפילה האפשרית, ולא על מספר הרקטות שנורו.
צוותי כיפת ברזל מסתדרים עם הירי המדורג: מפילים את הרקטות שבאות קודם, ואז את האחרות אם הן בנתיב מסוכן.
אבל עדיין מדובר ביירוט והפלה וזה לא משהו שאתם רוצים להיות בחוץ כשהוא קורה; מי שימתין בממ"ד עשר דקות אפילו ששמע פיצוץ מונע מעצמו חשיפה להמשך המטח, שיכול ליפול עוד מעט.
הסיבה השלישית לחוק עשר הדקות קשורה לחמש שכבות ההגנה של ישראל מפני טילים ורקטות. כדאי להכיר אותן: השכבה העליונה היא טיל החץ 3 - פלא מעופף יחיד במינו, שתופס טילים בליסטיים בגובה החלל ובטווח ארוך.
השכבה תחתיו הוא החץ 2, מערכת רבת עוצמה נוספת שתופסת טילים בליסטיים שחמקו בגובה רב וטווח בינוני. השכבה השלישית היא קלע דוד - טיל מאוד זריז וחכם שיודע לתפוס טילים ורקטות בגובה וטווח בינוניים.
מתחתיו יושבת כיפת ברזל, שצדה רקטות בגובה נמוך וטווח קצר כמו הפאג'רים וכפי שאנו יודעים, מציגה שיעורי הפלות שאין לאף טיל קרקע-אוויר בעולם.
אבל תראו, זו טכנולוגיה, לא כישוף - ובעולם אין אף מערכת הגנה שהיא הרמטית, שמיירטת ב-100%. ולכן פה באה השכבה החמישית: אתם. הממ"ד שלכם, המקלט, חדר פנימי, חדר מדרגות - אם אין ברירה, לשכב על הקרקע - אתם קו ההגנה האחרון שלכם.
רקטה שחמקה מיירוט, עוד תיפול עד שתפגע - ומי שסופר בומים, מגרד בראש ויוצא מהמרחב המוגן שלו לפני שעברו עשר דק' בקלות יכול לפגוש פאג'ר.
אז מה למדנו? שלא מחפפים: יש אזעקה? נכנסים למרחב מוגן וממלאים את הנחיות פיקוד העורף כלשונן. זה או לתת עשר דקות מהחיים או לסכן את היתר. שימרו על עצמכם, היו עירניים, וננצח.
