סגור
מימין ראש הממשלה בנימין נתניהו שר הבריאות והפנים והיועמ"שית גלי בהרב מיארה
מימין ראש הממשלה בנימין נתניהו שר הבריאות והפנים והיועמ"שית גלי בהרב מיארה (צילום: אלכס קולומויסקי, נחום סגל)

פרשנות
הכלים לעצירת הסחרור: נבצרות ודמוקרטיה מתגוננת

נתניהו ציית לפס"ד דרעי, אך לא בטוח שיכבד אותו; נראה כי מתקרב היום שבו נתניהו ימנה את שופטיו ואת היועמ"ש שמפקח עליו; עילת הנבצרות וניגוד העניינים עומדים לפתחם של בג"ץ והיועמ"שית

1. שאלת הנבצרות שתוכרז (או לא) על ראש הממשלה בנימין נתניהו חזרה לאחרונה לסדר היום. אולי בגלל שבקרוב יחלו בלשכת היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה, הדיונים על הסדר ניגוד העניינים לנתניהו - נושא שגם תלוי ועומד בבג"ץ בעתירה שהגישה דפנה הולץ־לכנר בשם בכירי אקדמיה, חינוך וכלכלה.
לאחר שהוגש נגד נתניהו כתב אישום הוא החל להתעלל ולהשתלח באופן שיטתי ברשויות האכיפה. השיא היה ביום פתיחת המשפט, כשהביא עמו לבית המשפט המחוזי את הפודיום של ראש הממשלה וקבוצה גדולה מתומכיו וחנפיו ונשא את נאום ה"אני מאשים" שלו נגד המערכת. פרופ' יובל שני מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הצביע אז על כלי נוסף בארסנל המשפטי - עילת הנבצרות. עילה זו פורשה עד כה בצמצום ויושמה פעמיים: כשראש הממשלה אריאל שרון לקה באירוע מוחי וכשנשיא המדינה משה קצב הואשם באונס וביקש מוועדת הכנסת לאשר לו נבצרות. "צריך לראות את ניגודי העניינים במשקפי הנבצרות", אמר שני. "ראש הממשלה אחראי גם על מערכת המשפט ובמקביל תוקף אותה ללא הפסקה. גם בדיבור וגם במינויים. על היועץ המשפטי לפרסם אמות מידה לנבצרות ולכלול בהן את ניגוד העניינים".
היועץ דאז אביחי מנדלבליט לא הרים את הכפפה הזו, והשאלה היא אם בהרב־מיארה תעשה זאת כעת. עילת הנבצרות ובעיקר דרכי הפעלתה אינם ברורים. גם הציות ליועצת הממשלה כבר לא ברור מאליו. המחוקק צפה בעיקר נבצרות טכנית (מחלה קשה). קצב התנדב בעצמו להרחיבה לאישום באונס. האם היא תורחב עתה לפגיעה במערכת המשפט?
בעניין זה, אין ספק שנתניהו עלה מדרגה. הוא כבר לא מסתפק בניצוח על מכונת הרעל, אלא השתדרג לניצוח על מהלך חקיקתי נרחב להפיכת המשטר והדמוקרטיה. ועדיין, נבצרות היא נשק יום הדין. לא סביר שראש ממשלה שעדיין לא הורשע, שכהונתו כנאשם אושרה בבג"ץ, ש־64 חברי כנסת תומכים בו — יוכרז כנבצר מלמלא את תפקידו. יותר סביר שיופקע ממנו הטיפול במערכת המשפט, במיוחד לנוכח האבסורד שהוא יוכל למנות את שופטיו ואולי בקרוב גם את היועץ המשפטי שיעכב את ההליכים נגדו. מצד שני, הוא יוכל לומר שהמשפט מסור לטיפולו הנמרץ של שר המשפטים יריב לוין, שמגיע עם אג'נדה סדורה של פירוק והרכבה. אגב, לוין היה זה שקשר בין ה"רפורמה" לבין הנאשם נתניהו. בכך הוא לא חידש דבר. יתרה מזו, על הקשר הזה יש הסכמה מלאה בין הקואליציה לאופוזיציה, אולי הנושא היחיד בתחום המשפט שכולם מסכימים עליו - על העובדה ולא על המסקנות.
מעניין מה יהיו המסקנות של בהרב־מיארה, ואם לניתוח המשפטי המלומד בלשכתה תחדור ההכרה שמדובר כאן בראש ממשלה שמתנקם במדינה ומאיים להפוך את משטרה רק בגלל שהעזה להגיש נגדו כתב אישום. ראש ממשלה שגורר את המדינה, שמוחה כל שבוע בהפגנות ענק, לכיוון של הונגריה ופולין ואולי אף גרוע מזה. מלבד הנבצרות יש בבוידעם המשפטי עוד כלי שמתאים למצבים האלה וקוראים לו "דמוקרטיה מתגוננת". התשובה לשאלה האם לדמוקרטיה הישראלית יש דרך להתגונן מפני נתניהו ושותפיו היא קריטית לעתידה.

2. הכותרת הגדולה של אתמול, שראש הממשלה בנימין נתניהו פיטר את השר אריה דרעי, היא מסממניה המובהקים של התקופה - כותרת שמבשרת על ציות לפסק הדין של בית המשפט העליון. וואו, בראבו. הציות הזה, במציאות הנוכחית, הוא לא עניין מובן מאליו. יש שיאמרו אפילו מפתיע, בלתי צפוי. והנה זה קרה, נתניהו כיבד את פסק הדין. משמח, אבל מוקדם לשמוח.
למושג של כיבוד פסק דין יש שתי משמעויות: הראשונה היא עצם הציות, השנייה - חשובה גם כן — היא כיבוד בית המשפט ואת השופטים שנתנו אותו. מרגע שניתן, לא עברה דקה מבלי שהפוליטיקאים ותומכיהם מהקואליציה טינפו וניאצו את בית המשפט - הסבירו את הטעויות בפסק הדין ואת רמיסת הבוחרים, ובעיקר שידרו נחישות להחזיר את דרעי לממשלה. כלומר, לציית לפסק הדין, ולמצוא את הקומבינה כדי להפר אותו. אפשר ואפילו חשוב לבקר פסקי דין, אבל מה ששמענו כאן זו לא הייתה ביקורת, אלא קיתון של שופכין על בית המשפט.
החשש הוא שהיעדר הכיבוד במשמעות השנייה יוביל ובקרוב להיעדר הכיבוד במשמעות הראשונה. אגב, לא היה הבדל גדול בין תגובת המרכז־שמאל לפסק הדין שהכשיר לפני כשנתיים את הרכבת הממשלה בידי הנאשם נתניהו לבין תגובת הקואליציה הנוכחית שלו לפסק הדין שפסל את דרעי. שני הצדדים, בביקורתם הלא־מכבדת, תורמים במידת שווה לצביעה פוליטית מסוכנת של בית המשפט. ההבדל הוא שצד אחד לא יעז אפילו לחשוב שלא לציית, ואילו הצד השני כבר עובד על התוכנית שנועדה לפרק את בית המשפט מסמכויותיו.

3. במרכז השלבים הבאים בתוכניתו של לוין, שפורסמו אתמול ב"הארץ", נמצאים פיצול תפקיד היועץ המשפטי וחוק יסוד: החקיקה שיסדיר את היחסים בין הרשויות. מדובר בשתי יוזמות ותיקות, לגיטימיות, שמונחות תמיד גם על סדר היום המשפטי וגם אצל לוין עצמו.
החידוש הוא שבתוכנית לוין צפוי חוק יסוד החקיקה לדרוס את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בגלל שנחקק בזמנו ברוב של פחות מ־60 חברי כנסת. האם נתניהו ולוין יצרו מגילת זכויות אדם חלופית? האם היא תכלול את השוויון וחופש הביטוי שסולקו ב־1992 מכבוד האדם וחירותו בלחץ המפלגות הדתיות? כנראה שלא. ביטול "כבוד האדם" יבטל גם את פסקת ההגבלה שמכוחו נגזרה סמכות בג"ץ לבטל חוקים. וכל זה מתקשר ליוזמה נוספת: צמצום זכות העמידה, הזכות לעתור לבג"ץ שנתונה היום לכל דיכפין שביקש לאתגר את השלטון ולא רק לנפגעים ישירות. בג"ץ פתח שעריו לכל והתרכז בבדיקת עילת העתירה ולא המניע להגשתה. מדיניות שהרבתה עתירות של עמותות איכות שלטון, פוליטיקאים וסתם נודניקים. לוין ינסח חוק שיצמצם עילות ועותרים. יוזמה זו מצטרפת לביטול עילת סבירות באיגוף רבתי על הביקורת השיפוטית והחנקתה.