זו הגאופוליטיקה, טמבל - כך מיצרי הורמוז קבעו את כללי המשחק במלחמה מול איראן
גלית כהן, מנהלת פעילות ישראל ב-Jewish Climate Trust וחברה בקואליציה לביטחון אזורי, מסבירה מדוע המלחמה עם איראן חשפה את שבריריות מודל האנרגיה הישראלי, מי מתחרה על המסדרון שיחבר את הודו לאירופה דרך חיפה, ולמה ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לפספס שוב
גלית כהן, מנהלת פעילות ישראל ב-Jewish Climate Trust וחברה בקואליציה לביטחון אזורי
ב-1992 ניצח ביל קלינטון את ג'ורג' בוש האב בזכות משפט אחד: "זו הכלכלה, טמבל." הרעיון היה שמאחורי כל החלטה גדולה, מאחורי כל מלחמה ומאחורי כל בחירה מדינית, מסתתר בסוף אינטרס כלכלי. שלושים שנה אחר כך, כשמסתכלים על מה שקורה במיצר הורמוז, על המלחמה בין ישראל לאיראן ועל המירוץ בין מעצמות על נתיבי הסחר בין אסיה לאירופה, ברור שהמשפט הזה עדיין רלוונטי, אולי אף יותר מתמיד.
העולם של היום מתנהל לפי שליטה על נתיבים. עשרים אחוז מהנפט העולמי ועשרים אחוז מהגז הטבעי בעולם עוברים דרך מיצר הורמוז. כשפרצה המלחמה עם איראן, אסדות הגז הישראליות הפסיקו לפעול, מחירי האנרגיה זינקו בכל העולם, וארצות הברית נמשכה גם היא לתוך העימות. מה שהחל כסכסוך אזורי הפך לאירוע שמשבש אספקת אנרגיה לכל כדור הארץ, ומאשר שמערכת שמבוססת על יעילות בלבד, ללא חוסן וללא פיזור, שברירית מיסודה.
"אנחנו רואים שהעולם עובר לגלובליזציה מעודכנת שמסתכלת לא רק על היעילות אלא באמת על החוסן", אומרת גלית כהן, מנהלת פעילות ישראל ב-Jewish Climate Trust וחברה בקואליציה לביטחון אזורי למייק לביא, מנהל פיתוח עסקי capital summit בפרק של פודקאסט הבית של Capital Summit, "רכבת ההשקעות". כהן מתארת את המעבר הזה כשינוי מבני שלא ייסוג. "ההבנה שיעילות לבד לא מספיקה היא כאן להישאר", היא אומרת.
המחיר של ישראל
הדוגמה הישראלית ממחישה את הבעיה בצורה חדה. יותר משמונים אחוז מצריכת האנרגיה של מדינת ישראל מגיעה מגז טבעי, נתון שנשמע כמו הישג אסטרטגי, אך בפרוץ המלחמה עם איראן הוא הפך לנקודת תורפה. כהן מתארת את מה שקרה בלא מעט ישירות: "ביום שפרצה מלחמה עם איראן אסדות הגז הפסיקו לפעול ולא פעלו במשך חודש". אסדת גז פועלת חשופה לסיכון גבוה בהרבה מאסדה כבויה, ולכן ההפעלה הופסקה. ישראל נאלצה לשלם על פחם לפחות פי שניים מהגז, ועל סולר פי שנים עשר, כדי לייצר לעצמה את החשמל.
לדברי כהן, כשמרבית האנרגיה מגיעה ממספר קטן של מקורות ותחנות כוח מרוכזות, כל שיבוש מכה חזק ומיידי. "אם אנחנו מקטינים את הכמות של האנרגיה שאנחנו צורכים שמקורה בגז ומעלים יותר את האנרגיה המתחדשת, שהיא כשלעצמה הרבה יותר מבוזרת", היא אומרת, "אנחנו מייצרים לעצמנו חוסן אנרגטי הרבה יותר גדול. זה כל הסיפור". לשיטתה, הפתרון לכך הוא דרך ייצור מקומי על גגות וחזיתות מבנים, אגירה קרוב למקום הצריכה, וניהול מקומי של רשתות חשמל ברמת קמפוסים, קיבוצים ומושבים. "כל מה שאפשר לעשות לעבור לדה-סנטרליזציה של מערכת האנרגיה שלנו, נכון לעשות את זה בכל דרך אפשרית", היא אומרת.
מעבר לשאלת האנרגיה הפנימית, כהן מזהה הזדמנות אסטרטגית גדולה יותר. היא מציינת, כי מסדרון IMEC הוא יוזמה שנולדה בפסגת ה-G20 בהודו ב-2022, נתיב סחר שיחבר את הודו לנמלי המפרץ הפרסי, משם יבשתית דרך סעודיה וירדן עד נמל חיפה, ומשם לאירופה. ישראל לא חתמה על ההסכם, אבל שמה מופיע בתוכו. לדברי כהן, ישראל אינה רק צינור מעבר במסלול הזה. "לישראל יש תשתיות", היא מסבירה. "בניגוד להרבה מדינות אחרות שנמצאות לאורך המסדרונות המתחרים, לנו יש את הבסיס לפעול".
"משאיות", היא מוסיפה, "כבר עברו בנתיב הזה. הרעיון היה להקים תשתיות הרבה יותר מתקדמות של רכבות, כדי שזה יהיה הרבה יותר קל ועם כמויות הרבה יותר גדולות ולא רק ההיקפים של משאית. הרכבת הישראלית מגיעה כיום עד בית שאן בלבד, ולכן חיבור הנמל עם מעבר הגבול עם ירדן, סלילת מסילות והקמת גשרים הם הצעדים הראשונים שישראל חייבת לנקוט. יש לנו פה הזדמנות מאוד גדולה שאנחנו יכולים להביא כאן משהו, עם מדינות שיש לנו איתן כבר הסכם שלום, ולהפוך אותו לחם ופעיל הרבה יותר".
האיום מצפון
לו ישראל לא תנצל את ההזדמנות במהרה, כך לפי כהן, מסדרון חלופי שיוקם יעקוף אותה לחלוטין. לדבריה, טורקיה עובדת בנחישות על הקמת מסדרון חלופי שכזה, שצפוי לעבור דרך סוריה ולבנון עד הים התיכון. גם עיראק מצדה, מקדמת נתיב משלה. "הם מהווים תחרות", מבהירה כהן, "מי שיהיה מוכן שם יזרום". המשמעות היא, לפי כהן, שישראל צריכה לפעול מתחת לפני השטח גם בתוך המלחמה, לרקום הסכמים עם איחוד האמירויות שאיתם כבר קיימים יחסים, ולשאוף להסכם עם סעודיה. "כולם בעד. ארצות הברית מעוניינת ביציבות האזורית, וגם ההודים רוצים את זה. למרות שאנחנו נמצאים בלב מלחמה ורואים רק את הטילים, מתחת לפני השטח יש הרבה דברים שאפשר לעשות".
מעבר לכך, לדברי כהן, הירדנים מאוכזבים מאוד מפירות השלום שישראל הבטיחה לה בעבר. "הבטחנו לירדנים", היא אומרת, "שגשוג כלכלי כתוצאה מהשלום. אמרנו שנקים ביחד שדה תעופה, הייתה תעלת הימים, היו המון פרויקטים. שום דבר מזה לא קרה. לכן, ההזדמנות שמציע מסדרון IMEC היא הרבה יותר מפרויקט תשתית. זו הזדמנות לכל האזור, ולישראל ולירדן בפרט, לבנות סוף סוף את מה שהובטח".
בסופו של דבר, הארכיטקטורה האזורית מתעצבת עכשיו, בתוך המלחמה ולא אחריה. "זה קורה עכשיו", מבהירה כהן, "ואנחנו חייבים לפעול, אסור לחכות לשום דבר. זה יהיה פספוס אדיר אם מדינת ישראל לא תפעל. צריך למנף את מה שנבנה במלחמה הזאת לבריתות של כלכלה ואינטרסים משותפים, כדי שהם יוכלו להוות בסיס גם הלאה ולא רק לתקופות של מלחמה".
עבור משקיעים, כהן מצביעה על אפיקים קונקרטיים: תשתיות תחבורה, קישוריות תקשורתית וסיבים אופטיים, אנרגיה מתחדשת ורשתות חשמל אזוריות. לדבריה, הממשלות לא יבנו את זה לבד, והסקטור הפרטי הוא זה שינהל את המכרזים ויקים את התשתיות בפועל. "המשקיעים כבר שם", היא מסכמת, "כבר בודקים את הדברים האלה ורוצים לראות את זה. וכמובן לאפשר שוק פתוח תחרותי, כך שכל היעילות שלמדנו מהעולם תבוא לידי ביטוי גם כאן".
