פרשנות
תיקו פוליטי, שיתוק כלכלי: המשק הישראלי נכנס לתקופת המתנה מסוכנת
המדגמים לא מסמנים מהפך או המשכיות, אלא חודשים של אי־ודאות, ללא תקציב וללא יכולת לקדם רפורמות והחלטות קריטיות. בזמן שההייטק ממשיך להחזיק את המשק, הגירעון והחוב תופחים, האתגרים הביטחוניים נערמים והמשקיעים הזרים עלולים לאבד סבלנות. השאלה היא כמה זמן הכלכלה הישראלית יכולה להרשות לעצמה לעמוד במקום
המדגמים שפורסמו הערב עם סגירת הקלפיות מביאים אותנו לתיקו משתק - ולא רק בפוליטיקה, אלא גם בכלכלה. אף גוש לא מגיע ל־61, גם לא ל-60 ויתכן כי גם לא ל-59. הקואליציה היוצאת איבדה 14 מנדטים לעומת 64 שקיבלה ב־2022 (ו-68 בשנה האחרונה) - אבל המפסיד הגדול של הלילה הוא דווקא המשק: לא מהפך ולא המשכיות, אלא קיפאון וחוסר ודאות.
ההיגיון הפוליטי פשוט. עם 50 מנדטים אין לנתניהו דרך להרכיב ממשלה בלי המפלגות הערביות, והן לא יילכו איתו - המצביעים הערבים יצאו לקלפי בדיוק כדי לשלוח אותו הביתה. ומכאן האינטרס שלו: לחתור לסבב בחירות נוסף, ואם צריך לעוד אחד. רכבת אווירית שתשנה את התמונה בעוד כמה שבועות לא תהיה, אבל כל עוד לא קמה ממשלה חדשה, נתניהו נשאר בשלטון. ממשלת מעבר ללא שיניים - אבל ממשלה. גם ממשלת מיעוט, אם תקום אחת כזו, תביא עימה חוסר ודאות וחוסר יציבות - שני חוסרים שכלכלות מאוד לא אוהבות.
לכן התוצאה המיידית היא, קודם כול, שאין תקציב. לכן אי אפשר להוסיף הוצאות או להתחייב לתוכניות חדשות. אם תקציב 2027 לא יאושר עד תחילת השנה, המדינה תעבור לתקציב המשכי - 1/12 מתקציב השנה הקודמת בכל חודש. התוצאה המיידית היא ריסון בהוצאה, אבל זה ריסון עיוור: מה שהיה הוא מה שיהיה. אין תעדוף, אין רפורמות מבניות, ואין דרך להעביר כסף מסעיף שאיבד את הצדקתו לסעיף שזקוק לו.
הבעיה היא כי הממשלה היוצאת הותירה בשולחן אינספור החלטות שלא יכולות לחכות: תקציב הביטחון, השאלה הפיסקלית המרכזית של השנים הקרובות; ההנחה בבלו על הדלק - להאריך או לא; ומעל הכול, החלטות שמשקפות את תדמיתה של ישראל בעולם - כמו שירותי הבנקאות הקורספונדנטית לבנקים הפלסטיניים, שרוב הציבור לא יודע על מה מדובר אך העולם ממתין לה. בצלאל סמוטריץ' ממשיך לכהן כשר האוצר, ובין שיהיה סבב בחירות נוסף ובין שגושו יפסיד, אין סיכוי שיחתום על הקמת חברה ממשלתית שתספק שירותי קורספונדנט לבנקים הפלסטיניים כפי שהחליטה ממשלתו שלו.
בפלונטר שנוצר כל שר הוא אדון לתיקו, בלי בלמים קואליציוניים ובעיקר - עם עיניים לבחירות הבאות (שגם לא ידוע מתי יתקיימו - אם בעוד חודשיים או בעוד שנתיים). ואסור לשכוח את הצורך להשקעות ענק בתשתיות, שיקום מערכת החינוך ופיתוח תעשיית ה-AI שהמגזר העסקי הישראלי מוביל וכל דקה במרוץ הזה – קריטית ותקבע את עתידה של הכלכלה לעוד עשרות שנים קדימה.
ומה יגידו השווקים? התוצאה עצמה אינה הפתעה: הסקרים האחרונים לפני הבחירות כבר הצביעו על תיקו. ההפתעה היחידה היא כוחן של המפלגות הערביות. השאלה האמיתית אינה איך יגיב השוק מחר בבוקר, אלא איך יתמחרו המשקיעים חודשים ארוכים של אי־ודאות — ב־CDS, בשער השקל מול הדולר ובבורסה בתל אביב. ישראל היא כלכלה קטנה ופתוחה, ו־70% מההון שזורם לתעשיית ההייטק מגיע מחו"ל. המשקיעים הזרים יראו פחות או יותר את מה שרואים כאן: תיקו משתק, בלי מדיניות ובלי לוח זמנים.
בינתיים, מי שסוחב את המשק הוא ההייטק. אתמול הודיעה אינטל על רכישת קלאסיק, חברת תוכנה למחשוב קוונטי מתל אביב, בעסקה שלפי הדיווחים מוערכת בכ־2.2–2.3 מיליארד דולר. אקזיטים כאלה הם חדשות טובות, אבל הם לא מחליפים מדיניות. הם רק קונים זמן - כפי שעשתה עסקת וויז שנתנה הרבה אוויר לממשלה בערוץ הכנסות המדינה ממסים. בינתיים, זה הלך יופי: האבטלה נמוכה, הצמיחה גבוהה, השקל חזק, האינפלציה בשליטה, הבורסה עלתה - והכסף המשיך לזרום פנימה כאשר יצוא השירותים פורח.
אלא שזמן הוא בדיוק מה שהמערכת הפוליטית עומדת לבזבז - והקמפיין הזה התחיל לפני שנה לפחות. כמה זמן אפשר לדחות ולדחות כאשר הגרעון הוא עדיין מעל 3% תוצר (אחרי שלוש שנים שהוא היה מעל 4.5% ועד 8% תוצר) ואין מסלול להפחתה של החוב שמאיים להגיע ל-70% תוצר. ואסור לשכוח שהסיכונים הגיאו-פוליטיים לא פחתו: הזירות באיראן, עזה, לבנון ותימן - פתוחות לחלוטין. אחרי שהדוד סם יסיים את הבחירות שלו, משחקי המלחמה ייפתחו שוב.
גם בתרחיש המהיר, סבב נוסף מחייב קודם ניסיונות הרכבה כושלים ואחר כך קמפיין, כך שהקלפי הבאה לא תיפתח לפני האביב. עד אז ישראל תתנהל על טייס אוטומטי: תקציב של אתמול, החלטות שנדחות ושר אוצר שאין לו סיבה לשנות דבר, אלא רק להעמיק את הפופוליזם הפיסקאלי שהפגין במהלך כל הקדנציה. לכן כעת ישנן יותר שאלות מתשובות, והראשונה שבהן היא כמה זמן משק כמו הישראלי יכול להרשות לעצמו לעמוד במקום.
