אין עתיד לחקלאות בלי חדשנות: הטכנולוגיה בסוף תקבע מי יאכיל את העולם
שינויי אקלים, מלחמות ושיבושי סחר גלובליים הפכו את הביטחון התזונתי לשאלה קיומית. מוטי לוין, מנכ"ל קבוצת חיפה, מסביר למה היתרון כבר אינו נקבע לפי קרקע אלא לפי טכנולוגיה, וגם מעביר מסר חשוב לדור הבא של החקלאים
קבוצת חיפה, שאותה מנהל מוטי לוין, היא חברה בינלאומית מובילה בתחום הזנת הצומח והחקלאות המדייקת. החברה, שמרכזה בישראל, מפתחת, מייצרת ומפיצה פתרונות להזנה מדייקת וטכנולוגיות אג-טק מתקדמות, המאפשרים לחקלאים לייצר יותר תוך שימוש יעיל יותר במשאבים ומזעור השפעה סביבתית. אתר הייצור המרכזי של החברה נמצא בישראל, והיא פועלת ביותר מ־100 מדינות באמצעות 18 חברות בנות. לצד פעילותה התעשייתית, הקבוצה משקיעה גם בטכנולוגיות חקלאיות חדשניות, בהן Croptune, המאפשרת לאבחן את מצב הצמח ומסייעת לייעל את הדישון באמצעות צילום בסמארטפון ובינה מלאכותית.
העולם נכנס לעידן שבו ביטחון תזונתי כבר אינו נקבע בשדה, אלא ביכולת לשלוט בו מרחוק. שינויי אקלים, מלחמות ושיבושים מתרחבים בשרשראות אספקה הפכו את ייצור המזון ממערכת יציבה למערכת פגיעה ודינמית. בתוך המציאות הזו, השאלה כבר אינה כמה נייצר, אלא איך נייצר, עד כמה נצליח לנהל סיכונים, ומה יקרה למדינות שלא ידעו להסתגל בזמן.
כדי להבין איך כל זה נראה מזווית של מי שפועל בתוך המערכת, שוחחנו עם מוטי לוין, שנמצא בנקודת חיבור בין חקלאות, תעשייה ושווקים גלובליים.
אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, איפה אתה מזהה את הנזק בתחום החקלאות?
"הנזק האמיתי בחקלאות הוא לא הנזק הנראה לעין, אלא הנזק המצטבר. כל עונת גידול שנפגעת מייצרת פער מתגלגל, ומה שנראה כבעיה של עכשיו הופך לבעיה של חמש שנים קדימה. ראינו פגיעה בהיקפי ייצור ובכוח אדם חקלאי, ובמקביל עלייה בתלות בייבוא בצמתים קריטיים כמו הגז הטבעי, שהוא הבסיס לתעשיית הדשנים החנקניים. כשמוסיפים לזה את הנתונים מדו"ח משרד החקלאות, המראים ש־17% ממשקי הבית בישראל חווים כיום חוסר ביטחון תזונתי, מבינים שזו כבר לא שאלה של רווחה. זה נוגע ישירות ביציבות לאומית, וזה מה שהופך את הביטחון התזונתי לחלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון הכוללת של המדינה".
ב־2027 צפוי "סופר אל־ניניו". זה אירוע כלכלי ולא רק אקלימי?
"הסופר אל־ניניו הוא לא רק אירוע אקלימי, אלא זעזוע בהיצע הגלובלי. במצב שבו העולם ממילא חם יותר מהממוצע ההיסטורי, ההשפעה על היבולים היא לא ליניארית, אלא מאיצה תהליכים קיימים. אזורים שמספקים חלק משמעותי מהתוצרת העולמית, כמו דרום אמריקה ודרום מזרח אסיה, צפויים לספוג שיבושים חדים מאוד. אנחנו מדברים על שחיקת תפוקות של בין 3% ל־5% באזורים כאלה, והיא יכולה לגרום לעליית מחירים בשיעור דו־ספרתי. שוקי הסחורות כבר מתמחרים את הסיכון מראש, וזו הנקודה החשובה. ההשפעה הכלכלית מתחילה עוד לפני הפגיעה בפועל, וזה אומר שמי שלא מתכונן היום, יגלה מחר שמאוחר מדי".
מה אפשר ללמוד משיבושים בנתיבי הסחר העולמיים על הביטחון התזונתי שלנו?
"ההתמקדות בימים אלו היא בכעשרים אחוזים מצריכת הנפט העולמית, ועשרות אחוזים מהגז הטבעי, האמוניה והאוריאה, שעוברים דרך מצר הורמוז. אלא שיש חמש נקודות על פני הגלובוס שהן צווארי הבקבוק של הסחר העולמי: הורמוז, באב אל־מנדב ותעלת סואץ, מלאקה, הבוספורוס ופנמה. מה שנראה כעולם גדול ורחב מתגלה בפועל כרשת אחת, שבה כל זעזוע גיאופוליטי משפיע על אנרגיה, כל שיבוש סחר משפיע על דשנים, וכל משבר דשנים מתורגם ישירות למחירי מזון וליציבות פוליטית. זה מעגל שמרגע שהוא מתחיל קשה מאוד לעצור אותו, וישראל, שמבחינה לוגיסטית היא מדינת אי, חשופה אליו יותר מרוב המדינות".
איך ההתחממות הגלובלית משנה את שוק הפירות והירקות?
"ייצור פירות וירקות תלוי לחלוטין בתנאים מקומיים, ולכן אין אפשרות אמיתית לפצות במהירות על ירידה בתפוקות. כל שיבוש מקומי מתכתב מיד עם עליית מחירים, וההתחממות הגלובלית גורמת למעבר משוק יציב לשוק תנודתי, שבו חוסר יציבות הפך לברירת המחדל. בישראל רואים את זה בצורה מוחשית מאוד. קו המידבור, שמגדיר היכן מתחיל המדבר בישראל, עבר תוך פחות מעשר שנים מאזור קריית גת לאזור גדרה. שטחים ראויים לגידול מצטמצמים, התנאים נעשים פחות אידיאליים, והמעבר לחקלאות מדייקת כבר אינו בחירה אלא הכרח. הפתרון לא יגיע מהטבע. הוא יגיע מהטכנולוגיה".
למה הפתרון הוא לא לייצר יותר, אלא לייצר אחרת?
"בשנות ה־60 חיפשו לייצר יותר ובכל מחיר. ממשלות, תעשיות ומגזרים חקלאיים השקיעו רבות בפיתוח זני זרעים, טכנולוגיות חקלאיות, חומרי הדברה ועוד. הכול בשם הגדלת התפוקות ומירוץ אחרי אספקת מזון לאזורים מוכי רעב, כמו מקסיקו, ביאפרה, בנגלדש והודו. התקופה הזו ידועה בכינוי 'המהפכה הירוקה', וזה אכן עבד במידה מסוימת. מקסיקו הפכה ליצואנית מזון, והודו ובנגלדש כבר לא היו אזורי רעב. אבל במקביל נוצרו בעיות סביבתיות שמתמודדים איתן עד היום: עודפי דישון, זיהומי קרקע ומקורות מים, תופעת 'מים מתים' שבהם דבר לא יכול לגדול, ותופעות פליטה ואידוי של גזים שתרמו לאפקט החממה. וקיים כמובן גם עניין בזבוז המשאבים. על פי ההערכות, בין 50% ל־80% מהדישון הקונבנציונלי בכלל לא מגיע לצמח. הוא משנה את הרכב הקרקע ולא מתורגם ליבול. המדד המרכזי שאנחנו מקדמים הוא כמה תפוקה מתקבלת מכל יחידת קלט. זה שינוי עומק בתפיסת הגידול, וזו בדיוק המומחיות שקבוצת חיפה מביאה לחקלאים ברחבי העולם".
האם חקלאות כיום היא קודם כול תעשיית טכנולוגיה ולא תעשיית קרקע?
"חד־משמעית. היתרונות המסורתיים, כמו גודל שטח, איכות קרקע, אקלים וגישה למים, עדיין חשובים מאוד, אבל הם גם פחות יציבים היום בגלל שיבושים אקלימיים וגיאופוליטיים. היתרון עובר למי שיודע לנהל משאבים בצורה טובה יותר תוך שימוש בטכנולוגיה. מדינות שלא ישקיעו בחדשנות חקלאית יתקשו לשמור על יציבות ייצור, גם אם יש להן תנאים טבעיים טובים. ישראל היא הדוגמה המובהקת למודל הזה: מדינה קטנה ומדברית למחצה שהפכה ליצואנית של ידע וטכנולוגיה. קבוצת חיפה, למשל, פועלת כיום ביותר מ־100 מדינות באמצעות 18 חברות בנות, ומשפיעה על ביטחון תזונתי הרבה מעבר לגבולות ישראל. ישראל לא רק מאכילה את עצמה, היא גם מייצאת את הידע שמאכיל אחרים".
קבוצת חיפה בונה מפעל בלומוניה, אמוניה כחולה. איך זה קשור לעגבנייה שהצרכן קונה בסופר?
"אמוניה היא מיצוי של החנקן שנמצא באוויר עם מימן שנמצא בגז הטבעי, בתהליך שמשלב טמפרטורות ולחצים גבוהים מאוד, ואשר פותח בתחילת המאה ה־20. שבעים ושמונה אחוזים מהאוויר הם חנקן, שהוא יסוד קריטי לקיום הצמחים. כל תעשיית הדשנים החנקניים העולמית מבוססת על התהליך הזה, וללא דשנים חנקניים פשוט לא נוכל להזין 8.3 מיליארד בני אדם, ובעתיד, על פי הערכות האו"ם, כ־11 מיליארד.
"קבוצת חיפה מקימה במישור רותם את מפעל האמוניה היחיד בישראל, בהשקעה של 330 מיליון דולר. האמוניה שלנו תוגדר 'אמוניה כחולה' משום שהיא מיוצרת באמצעות אנרגיה סולארית, משדה פוטו־וולטאי בהיקף של 450 דונם, ולא באמצעות אנרגיה פוסילית. זו לא רק החלטה סביבתית, זו החלטה אסטרטגית שמבטיחה לישראל עצמאות בחומר גלם קריטי שמשמש לגידול העגבנייה, וכל גידול אחר".
מה המסר שלך לדור הצעיר בתחום החקלאות?
"הגיל הממוצע של חקלאים בישראל עומד היום על 60 שנה. המשמעות פשוטה: ללא כניסה של דור חדש, לא תהיה המשכיות לענף. החקלאי של העתיד הוא לא רק עובד אדמה במובן הקלאסי, אלא מנהל מערכת טכנולוגית מורכבת שמחייבת הבנה בהנדסה, בדאטה ובניהול סיכונים.
"קבוצת חיפה משקיעה גם בסטארט־אפים בתחום, כמו Croptune למשל, טכנולוגיה שמאפשרת לצלם עלה בסמארטפון ולפענח באמצעות בינה מלאכותית את רמת החנקן שלו. המסר שלי פשוט: אל תתפסו את החקלאות כתחום מיושן ולא נוח. זה תחום רווי טכנולוגיה, עם אימפקט אמיתי על הביטחון התזונתי העולמי, ויש בו הזדמנויות שרוב הצעירים עדיין לא מודעים להן".
