פרשנות
נתניהו משבח את מיליי - אבל פועל הפוך ממנו
ראש הממשלה נפגש עם נשיא ארגטינה בשולי עצרת האו"ם, והחמיא לו על טיפולו בכלכלה; ואולם בזמן שמיליי היה מוכן לשלם מחיר פוליטי כדי לסייע למשק בטווח הארוך, נתניהו עומד בראש ממשלה מנופחת ובזבזנית
"מה שעשית לכלכלת ארגנטינה הוא מלאכת מחשבת", החמיא אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארגנטינה חאבייר מיליי בחדר צדדי בבניין האו"ם בניו יורק, שם התקיימה העצרת השנתית. "קשה מאוד לעשות את זה. היתה הרבה התנגדות פוליטית, אבל פרצת מהכלוב", הוסיף. ואז הגיעה המחמאה הגדולה באמת: "כל מי שמבין משהו בכלכלה, יודע איזו טרנספורמציה חולל מיליי".
בכמה משפטים קצרים הצליח נתניהו לנסח באופן כמעט מושלם את המבחן למנהיגות כלכלית: לדעת מה צריך לעשות, להתגבר על האינטרסים הפוליטיים שחוסמים אותך, ולהיות מוכן לשלם מחיר פוליטי היום כדי לשנות את מסלול הכלכלה מחר (ראייה ארוכת טווח). יש רק להצטער שבניגוד לשר האוצר בנימין נתניהו של 2003, ראש הממשלה נתניהו של 2023–2026 עשה את ההפך.
עוד לפני המלחמה בנק ישראל קבע כי בתקציב 2023–2024 "לא נכללו כמעט רפורמות חשובות לתמיכה בצמיחה בת־קיימא". לא מדובר רק בכסף. תקציבי פיתוח התשתיות צומצמו, רפורמות רגולטוריות קודמו באופן חלקי בלבד או שבוטלו - והתמריצים ללימודי ליבה ולתעסוקת חרדים הוקטנו או נמחקו.
שלוש שנים חלפו - איפה הרפורמות המבניות הגדולות? איפה המהלך להעלאת הפריון? איפה המהפכה בחינוך החרדי, כאשר שיעור התעסוקה והמיומנויות של גברים חרדים הופכים, בגלל הדמוגרפיה, מאתגר חברתי לאיום מאקרו־כלכלי? איפה הרפורמות בתשתיות, בתחרות ובשירות הציבורי? הרי מיליי קידם את הכול - ושילם מחיר. מה קידם נתניהו?
מיליי דאג, מהיום הראשון שלו בתפקיד, לממשלה רזה ויעילה. נתניהו, שמשבח את מיליי על הנכונות לפרוץ את הכלוב הפוליטי, מנהל ממשלה של יותר מ-30 משרדים. לצד משרדי הליבה פועלים משרדים שנולדו מפיצולי סמכויות וצרכים פוליטיים: מורשת, ירושלים ומסורת ישראל, התיישבות ומשימות לאומיות, חוסן לאומי, תפוצות והמאבק באנטישמיות ושיתוף פעולה אזורי. קרן המטבע הבינלאומית, למשל, ממליצה לישראל לבצע Spending Review, לצמצם הוצאות מינהליות ולהעביר משאבים לתוכניות שמגדילות צמיחה.
וזה קריטי משום שמאז 7 באוקטובר המשאבים נעשו נדירים הרבה יותר. המלחמה היא הסיבה המרכזית לזינוק בגירעון ובחוב, ומאחר שהוצאות הביטחון גדלו באופן מבני, כל שקל שמופנה לצורך פוליטי במקום למנועי צמיחה - נעשה יקר יותר.
ב־2025 הממשלה אכן ביצעה התאמה פיסקלית כואבת. הציבור שילם יותר מסים - והגירעון, כמה מפתיע, הצטמצם. ממשלת ישראל קיבלה את אותן תשבוחות שמקבל מיליי על הצעדים האלו. כשהמשק התאושש והכנסות המדינה זינקו נוצרה הזדמנות להשתמש בפירות הצמיחה כדי לבנות מחדש את הכריות הפיסקליות שנשרפו במלחמה ולהחזיר את החוב למסלול יורד. זה בדיוק מה שעשתה ממשלת השינוי אחרי הקורונה: ניצלה את ה"ריבאונד" לסגירת החוב. והחוב אכן צנח חזרה מ-70% תמ"ג (בתקופת נתניהו-כץ) ל-60% תמ"ג בסוף ממשלת בנט-לפיד-ליברמן. שר האוצר אז גם רשם לראשונה עודף תקציבי והשאיר 10 מיליארד שקל בקופה.
אבל ב־2026 הממשלה שוב לחצה על הדוושה. ריווח מדרגות מס ההכנסה הפחית את ההכנסות באופן קבוע. באחרונה אישרה ממשלת נתניהו את הפחתת הבלו על הדלק כדי להתמודד עם התייקרותו. אלא שלא רק קרן המטבע, גם האוצר ובנק ישראל קבעו שהחוב עדיין אינו במסלול הרצוי, ושנדרשת התכנסות נוספת לצד רפורמות מבניות דחופות. את זה משאיר נתניהו ל"מיליי הישראלי".
כאן בדיוק הציניות נעלבת: נתניהו משבח את מיליי על הנכונות לשלם מחיר פוליטי על מדיניות כלכלית, אחרי שנים שבהן הוא עצמו העדיף שוב ושוב לשלם מחיר כלכלי כדי להימנע ממחיר פוליטי. נתניהו ויתר מזמן על התפקיד הזה. אתמול, בחדר צדדי בבנייני האו"ם, הוא הביט במיליי, ולרגע נדמה היה שהוא לא מדבר רק על נשיא ארגנטינה - אלא מתגעגע לשר האוצר שהוא עצמו היה פעם.
