גבעתיים. בקטע עירוני ומודע לעצמו

שרון (43) היא הבעלים של גברות, חנות יד שנייה ברחוב שינקין בגבעתיים ואחד מסימני הפריחה של העיר. יש עוד חנות כזאת בשינקין, אלוירה. ברחוב כצנלסון הסמוך פועלים שני ברים, ובשעות הערב הם הומים למדי באותם לקוחות שמבקרים בבוקר בחנויות הווינטג' - בעלי מקצועות יצירתיים, סטודנטים היפסטרים והורים צעירים. עד לפני רגע הם גרו בלב תל אביב או בדרום העיר ונחרו בבוז כלפי כל מי שהזכיר את עיר שתי הגבעות, אבל בשנה האחרונה גילו בעצמם את השכנה ממזרח ונדדו אליה בהמוניהם.

העיר החמה של 2013, מראה מעל הגבעה. "יש כאן משהו שמאוד מזכיר לי את שינקין של תל אביב של פעם, משהו שנעלם ולא קיים שם יותר. כאילו לא נגעו פה בכלום", אומרת קרן שרון, בעלת חנות וינטג' צילום: תומי הרפז

מבחינתם, גבעתיים לומדת עכשיו איך להיות מה שתל אביב כבר שכחה: בית מזמין, שקט, אבל גם כזה שאפשר להפיח בו רוחות חדשות ומגניבות בלי להיכנע לשלטון הכסף והמותגים. קצת כמו מתחם שינקין התל־אביבי של שנות השמונים והתשעים. "אני לא מרגיש שאני חי מחוץ לעיר. להפך, אני חזרתי לתל אביב שאני מכיר, תל אביב ההיא, הישנה, עם קצב אחר, שקט, בלי חנויות נוצצות, עם קרבה לזקנים", אומר גם עדי עסיס (45), משורר ואיש מחשבים.

ובכל זאת, מעבר להתרפקות על תל אביב של פעם, הנדידה לגבעתיים נובעת בסופו של דבר משתי סיבות פרוזאיות לגמרי: היא זולה, ועם כל הכבוד להיותה גבעתיים - היא ממש קרובה לתל אביב.

עדי עסיס, זוכה פרס טבע לשירה, אפילו כותב על העיר שירים צילום: תומי הרפז

הגענו מתל אביב כי לא היתה ברירה

לעיריית גבעתיים אין נתונים ברורים על הגירת הצעירים, ובעיקר התל־אביבים, לעיר. אבל היא מרגישה אותה היטב, בעיקר בכל הנוגע למוסדות החינוך. בארבע השנים האחרונות מספר גני הילדים עלה ב־45%, ולא רק בגלל ועדת טרכטנברג. בשנה הבאה, למשל, ייפתחו בגבעתיים 13 גנים חדשים. אלה נתונים מדהימים, לנוכח העובדה שב־2005 גבעתיים עוד נחשבה העיר הזקנה בארץ, שבה הקשישים (בני 65 ומעלה) היו כ־20% מהאוכלוסייה והבדיחות על המפא"יניקים שהולכים לישון מוקדם היו המוניטין העיקרי שלה. ב־2010, בחלוף חמש שנים בלבד, כבר ירד שיעורם של הקשישים ל־17%, וחלק הארי של התושבים היו בני 30 עד 44 (26%), לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הצעירים האלה מגיעים העירה בגלל עליית המחירים הדרמטית בתל אביב. אמנם גם בגבעתיים המחירים זינקו בשנים האחרונות, אבל היא עדיין מאפשרת לרווקים ולמשפחות צעירות למצוא דירות ראשונות לקנייה במחיר שהם מסוגלים לעמוד בו, או דירות להשכרה במחיר שאינו מחסל את כל השכר החודשי. לפי סוכנת הנדל"ן עדי לוי מרי/מקס פרימיום גבעתיים, דירה בת שני חדרים ברחוב כצנלסון עולה כמיליון שקל, בשינקין כ־1.15 מיליון, ושלושה חדרים שמתאימים למשפחה ברמב"ם יעלו כ־1.48 מיליון. אלה אמנם רחובות סואנים למדי, אבל במרכז תל אביב כבר שנים אין דירות במחירים כאלה. גם דמי השכירות זולים יותר – כ־3,000 שקל לשני חדרים בכצנלסון, כ־3,400 לשני חדרים בשינקין, כ־4,200 לשלושה חדרים ברמב"ם.

המתחם הזה - כצנלסון, שינקין, ויצמן, רמב"ם והרחובות הקטנים שסביבם, ממש על הגבול המוניציפלי של תל אביב ובסמוך לבית הקברות נחלת יצחק - הוא אכן האזור המבוקש ביותר בקרב פליטי תל אביב. "פה מתרכזים הצעירים", מסביר הבלוגר אופיר חושן. "פה הכי נוח, בגלל האוטובוסים, בגלל החנויות, המכולות, הכל קרוב".

אני פוגש את חושן (28) בדירת שני חדרים בכצנלסון שאליה עבר עם בת זוגו לפני כשנה. "גרנו בתל אביב ברחוב לינקולן", הוא מספר, "בדירה פצפונת ומתפוררת שפונה לרחוב כך שאי אפשר היה לפתוח חלונות, והיא עלתה יותר מהדירה הזאת, שעולה 3,500. כשמצאנו את הדיר בתל אביב חשבנו שהיא מציאה, כי שילמנו עליה רק 4,000 שקל, ולעומת המחירים שם זה מעט. כשחיפשנו דירה אבא שלי הציע: 'למה שלא תנסו את גבעתיים?', ואנחנו הסתכלנו עליו בבוז ואמרנו: 'נראה לך? גבעתיים? אנחנו?'. עם הזמן הבנו שכנראה הוא צדק. שנינו אנשים ביתיים שאוהבים להיזרק מול הטלוויזיה, אז מה נותן לנו לגור בתוך תל אביב אם ממילא אנחנו לא קורעים את העיר? מאוד נהנינו מהאזור של לינקולן, אבל כלכלית לא היתה לנו ברירה אלא לעזוב, והתחלנו גם לבדוק אלטרנטיבות. ניסינו את פלורנטין, אבל גם היא כבר לא כל כך זולה, במחיר שרצינו מצאנו רק דירה קטנה מאוד, וזו סביבה לא סימפטית לבחורה. שנינו הגענו מחיפה, וכאן בגבעתיים יש משהו שמזכיר את חיפה בשנים היפות. שקט פה ונעים, והיא צמודה לחלק הנכון של תל אביב. אם אתה גר בהרצליה כדי להיכנס לתל אביב אתה צריך לעבור את כל שכונות הצפון, ומחולון אתה עובר את כל הדרום הלא מאוד סימפטי".

אופיר חושן. "שקט פה ונעים, וגבעתיים צמודה לחלק הנכון של תל אביב" צילום: ענר גרין

גם סיוון סטרומזה (31), עורכת תוכן באתר אינטרנט, הגיעה לגבעתיים בלית ברירה. "אני חייבת להיות ישרה ולומר שאם היה לי מספיק כסף הייתי גרה בתל אביב. אבל עם התקציב שיש לי היום זה או לגור עם שותפים או באזור התחנה המרכזית, וזה מפחיד. חשבתי על יפו, אבל בלילה היא עדיין נראית לי לא סימפטית לבחורה, אז העדפתי את גבעתיים. אולי זו סתם סטיגמה, אבל מרגיש לי יותר נוח פה בלילה". סטרומזה גרה בדירת סטודיו מרווחת, שעולה לה 2,800 שקל בחודש ושאליה נכנסה לפני כשנה. "סיימתי לימודים בדרום ורציתי לחזור למרכז, אבל מאז שגרתי בתל אביב שכר הדירה עלה בטירוף. לא רציתי לגור עם שותפים ולא מצאתי שום דבר נורמלי. הדירה הזאת היתה ענקית לעומת הדירות שראיתי בתל אביב, כל מיני כוכים נוראיים כאלה, חדר אופניים שסגרו למגורים. אני משלמת סכום סביר, יש לי חברות שגרות בתל אביב עם שותפים שמשלמות כמעט כמוני".

והנה, פתאום אנחנו אוהבים שקט. מיצינו את הפאבים

מגורים במחיר שפוי זה נחמד, אבל מחירם כרוך בוויתור על הזהות התל־אביבית שהיתה חלק חשוב בהגדרה העצמית שלהם. ומכיוון שאנשים אינם נוטים לחיות בדיסוננס פנימי, ברוב המקרים המעבר הפיזי מלווה גם במהפכון מנטלי. "אין כאן את כל הרעש, ההמולה, הפקקים וההפגנות", אומרת סטרומזה.

זה טוב? אני מניח שאלה בדיוק הדברים שאהבת כשהיית בתל אביב.

"כשאני רוצה אני יוצאת לתל אביב. יש מכאן אוטובוס לכל מקום, כולל לים, לתחנה המרכזית ולדיזנגוף, רק בשישי־שבת מבאס שאין תחבורה ציבורית".

אוטובוס לפאב?

"בתל אביב גרתי ברחוב ריינס, מטר מכל הפאבים, אבל סבבה, מיציתי. בתל אביב גם הוצאתי יותר כסף. אפילו כשהייתי יוצאת רק לשתות קפה יש שם חנויות, ותמיד הוצאתי עוד כסף. פה יש אווירה פחות צרכנית".

"כשגרתי בתל אביב הסכומים שהוצאתי על ברים ובתי קפה היו ממש גבוהים", מאשר עדי עסיס, שעבר לגבעתיים לפני שנתיים עם בת זוגו ענת לוין (40), גם היא משוררת. "פה אני מסתובב פחות. טוב לי בבית, אולי כי הבית שלנו יותר גדול ומרווח". עסיס גר ברחוב רקפת הפסטורלי, בבית משנות הארבעים, עם גג רעפים, צמחייה שופעת, מרפסת עם שולחן אוכל ברוח הווינטג' ושאר ריהוט עתיק, כולל מיטה זוגית, ארון קיר ומזנון. הוא מודה שהמעבר לגבעתיים לא היה פשוט: "היו לי המון חששות. ממש פחדתי לעבור לגור פה. אחרי שעברתי התחלתי לאהוב את העיר, ועכשיו נדמה שאוכל לעבור לכל מקום אחר בארץ". גבעתיים כבר חלחלה גם ליצירה של עסיס, זוכה פרס טבע לשירה. למשל ל"גרוטאות גבעתיים", שנכתב בקיץ שעבר: "אנחנו מפצפצים בכפות רגליים יחפות את העלים היבשים שהצטברו במסדרון. מדליקים את אור הבוקר בסלון. מכינים יחד כריך אבוקדו. את פורסת דק את העגבניות. אני ממליח. יושבים במרפסת. מתבוננים בכרבולת הדשא הצהובה של הגינה בחצר הבניין. בתנועות הכנפיים הכבדות של האדמה הממריאות יחד איתנו מעל למכוניות החונות. מעל לגגות המלאים גרוטאות גבעתיים".

גם צמד יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי יונתן (37) ומאשה (35) צור מוצאים בחצר מוריקה נחמה על הנטישה הכפויה של תל אביב. לפני שנתיים העלו את דמי השכירות בדירה שבה גרו במרכז תל אביב, והם עברו עם שני ילדיהם הקטנים לדירת קרקע בגבעתיים. "את רוב העבודה הייתי לוקחת לבתי קפה. עכשיו נעים לי לעבוד בבית", אומרת צור, ובן זוגה מוסיף: "אני עובד מהבית, ויש לי כאן מרחב עבודה שקט. הדירה שלנו יותר קטנה מזו שהיתה לנו בתל אביב אבל אנחנו מרגישים שיש יותר מקום - אולי בגלל המרפסת, ובעיקר בגלל האווירה של העיר".

יונתן ומאשה צור עם בתם טליה בחצר ביתם צילום: תומי הרפז

האווירה?

"והקרבה לתל אביב, אפשר להגיע באופניים חשמליים למרכז ברבע שעה, כך שאני לא מרגיש רחוק".

ההקלה שבקרבה קיימת גם אצל אלי פטל (38), ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, שגר עם בת זוגו ובתם בבית פרטי על גבול גבעתיים־רמת גן כבר שלוש שנים. "רבע שעה בדיווש על אופניים ואני בסטודיו שלי באלנבי", הוא אומר, "כך שפיזית לא עזבתי את תל אביב, פיזית זה לא שונה. אבל זה לגמרי שונה, והשינוי הוא תודעתי. כשגרתי במרכז תל אביב הייתי מקפיד בהופעתי גם כשהייתי מוציא את הילדה מהגן, כי אולי אפגוש איזו מפיקה מהטלוויזיה שאני מכיר. בכלל, נראה לי שבגני הילדים ובתי הספר במרכז תל אביב יש את הקטע של להיות הבן־של, כולם יודעים מה ההורים של הילד עושים. בגבעתיים זה לא קיים. כאן ילדים הולכים לבית הספר בלי להיות הבן־של, אלא מי שהם עצמם. אסכם את זה בכך שאחד היתרונות של לגור בגבעתיים גבול רמת גן הוא שאני יכול לצאת מהבית למכולת אפילו בלי חולצה".

אבל אם אנחנו כבר פה, בכל זאת נפתח ברים וחנויות וינטג'

באופן מקרי גם לרחוב המתעורר של גבעתיים קוראים שינקין, ממש כמו הרחוב התל־אביבי שהפך לאיקון עד שקרס תחת כובד משקלו. וכמו שם, גם בגבעתיים חלק מהקסם של שינקין הוא הקרבה לדיירים הזקנים ולחנויות הוותיקות והלא ממותגות. החנות אלוירה היא גילום מובהק של ההיסטוריה וההתחדשות, עם מבחר שמלות משנות החמישים־שישים־שבעים, של משכית, גוטקס, כנען ואפילו רוברטו קוואלי, לצד תיקים של לואי ויטון, הכל יד שנייה. את החנות פתחו פרלה (54) ונועה (28) כהן, אם ובתה, והיא קרויה על שם האם והסבתא אלוירה אמסלם, שבמותה הותירה להן ארונות ומגירות המלאים בשמלות ותכשיטים - ורעיון עסקי מוצלח. אחרי שגמרו למכור את הבגדים של הסבתא הפרטית שלהן, השתיים הבינו שהן יושבות על מצבור אדיר של בגדי וינטג' שמסתתרים בארונות של קשישות גבעתיים. אחרי מותן הן לוקחות חלק מהשמלות למכירה ומתחלקות עם היורשים ברווחים. נועה, שגדלה בגבעתיים, עבדה בעבר במוסד המוכר ביותר בשינקין, קפה ויולה - אם תרצו, הגרסה המקומית לאורנה ואלה. כך יצא לה לעקוב מקרוב אחר גלי ההגירה שהגיעו לעיר בשנים האחרונות. "זה קורה בעיקר בקיץ, אז הסטודנטים שוכרים דירות. בהתחלה מזהים אותם בגינות של הכלבים, אחר כך בבתי הקפה, ובהמשך הם משתלבים בעבודה בחנויות. בשנים האחרונות רוב המוכרים בחנויות התחלפו, ובמקום מבוגרים העובדים הם סטודנטים".

פרלה (מימין) ונועה כהן, אם ובת, בעלות חנות הווינטג' אלוירה. "יש כאן שוק למוצרים האלה" צילום: תומי הרפז

הרעיון לפתוח חנות יד שנייה עלה אצלה בעקבות השינוי הדמוגרפי הזה. "היה לי ברור שיהיה כאן שוק למוצרים האלה. יש כאן צעירות רבות שמסתובבות ומחפשות סוג כזה של בגדים. וזה לא כל אחת, את צריכה להיות די נועזת ועם רצון להיות ייחודית וללבוש בגדים שאחרות לא ישיגו באף מקום אחר".

בתל אביב קוראים להם היפסטרים.

"להיות היפסטר זה יותר תל־אביבי. היפסטריות היום יותר מנסות לראות ולהיראות. כאן לא מדובר בהיפסטריות. לבגדים שלנו יש ערך סנטימנטלי, ואצל חלק מהלקוחות זה נובע משיקולים אידאולוגיים, של מיחזור, לא להיות חלק מהניצול של תעשיית הטקסטיל".

כן היפסטרים או לא היפסטרים, קשה להתעלם מהעובדה שאנשים שלובשים בגדי יד שנייה ומנסים להיות ייחודיים התגוררו עד לאחרונה בעיקר בתל אביב ונמנעו מערי הלוויין השמרניות. אחד הנימוקים המרכזיים היה שבערי הלוויין אין להם איפה לבלות. "עברתי לגבעתיים לפני עשר שנים כדי שלא יהיה לי הבלגן של תל אביב", אומר יריב איינמר (36). "אבל רוב אלה שעברו לגבעתיים לא עשו את זה כדי לחפש שקט אלא מתוך צורך כלכלי - ואצל רוב הצעירים הקושי היה שאין כאן לאן לצאת. את הבעיה הזאת פתרנו להם". איינמר והדר מטוס (36) פתחו לפני שנה וחצי את בוגארט, בר ברחוב כצנלסון על חורבותיה של אחת מספריות הווידיאו הראשונות בארץ, וידיאו פופ, שהיתה שייכת למשפחתו של איינמר. לפני חצי שנה הם פתחו גם את הבוגארט רד, ממש מעבר לכביש. בערב חמישי של יוני, הרד היה הומה אדם. איינמר מספר שכאשר הבוגארט הראשון נפתח השכנים התרעמו, אבל היום הדירות להשכרה באזור כבר מוצגות כ"ליד מרכז חיי הלילה של גבעתיים".

יריב איינמר. "דירות מוצגות כ'ליד מרכז חיי הלילה של גבעתיים'"

"חלק מההצלחה שלנו נובעת מבדיקות האלכוהול", אומר מטוס. "לפני שהתחילו הבדיקות היית נוסע עם טוסטוס לתל אביב, שותה בירה או שתיים וחוזר. היום זה בלתי אפשרי, צריך מוניות הלוך־חזור שזה 150 שקל, אכלת ושתית - עוד 150 שקל, זה יוצא הרבה כסף. אנשים מבלים אצלנו גם בגלל המצב הכלכלי, כדי לחסוך". "בכל ערב אני פוגש פה צעירים שאומרים שהם לא ידעו שיש כל כך הרבה צעירים כמוהם בגבעתיים", אומר איינמר, "הם אומרים 'ידענו שיש, אבל לא עד כדי כך'. הזקנים של המקום קוראים לכל האזור 'שינקין של פעם'".

באחת הפינות של הבר אני פוגש ארבע חברות מקומיות. מיכל זלוף (37), יועצת ארגונית, מספרת שגרה בתל אביב עשר שנים, עברה לגבעתיים לפני חמש שנים, וכבר כמעט שלא יוצאת לשכנה הגדולה. "רוב מי שנמצא פה גר בגבעתיים", היא אומרת. "כל הבניין שלי היה זקן כשעברתי לפה, אבל הזקנים מתו ועכשיו כולם צעירים. שלא תטעה - בשישי בצהריים אני בדיזנגוף. אני חולה על תל אביב, זה בנשמה שלי, אבל יש פה משהו שונה. אין את הפלצנות התל־אביבית. כאן זה לא פיק־אפ, שאומרים 'אותך היום ואותך מחר', זה יותר ביתי. בימי חמישי אני תמיד פה, חוץ מבפעמים שבהן יש לי דייטים ואז אני בתל אביב".

הבר בוגארט ברחוב כצנלסון. "פתרנו את הבעיה שאין לאן לצאת כאן", אומרים הבעלים צילום: ענר גרין

למה את לא מביאה את הדייטים לכאן?

"מכירים אותי כאן, אתה לא מביא דייט ראשון לחברים".

מעבר לכביש, בבוגארט המקורי, אני פוגש את אביטל סהר (36), שהיה דובר עיריית גבעתיים. הוא חי בעיר כבר חמש שנים, ומספר על קטע חזק של צעירים עם כלבים בגבעתיים, רבים מהם פליטי תל אביב. על הסצנה המקומית הוא אומר: "זה לא בילוי כמו בתל אביב, אבל בן אדם שקצת התבגר רוצה לעשות משהו אחרי העבודה, ואם הוא לא בקטע של קרחנות אז יש לו מקומות כאלה. פעם לא היה פה כלום, אבל היום כשאתה עובר בכצנלסון או ויצמן ושינקין המקומות מפוצצים, ולא במבוגרים. זה פרבר שינה, אבל עם אטרקציות. גבעתיים היא הברוקלין של תל אביב".