פרשנות
איפה הכסף: מה עומד מאחורי ההתפטרות של שר הנפט האיראני אתמול?
מוחסן פקנג'אד עזב את תפקידו בזמן שבפרלמנט גוברת הביקורת על כך שמאות מיליוני דולרים ממכירות הנפט אינם חוזרים בזמן לקופת המדינה. בלב הסערה: רשת מתווכים שמסייעת לטהראן לעקוף את הסנקציות, אך גם מקשה על הפיקוח על התקבולים וחושפת את הבעיה הגדולה של איראן: לא מספיק למכור נפט, צריך גם להצליח לקבל את הכסף
התפטרותו אמש (א') של שר הנפט האיראני מוחסן פקנג'אד הוצגה בטהראן כמהלך שנבע מ"סיבות אישיות". לשכת הנשיא מסעוד פזשכיאן אף מסרה כי השר ביקש לעזוב כבר בעבר, בקשתו נדחתה ורק לאחר שהתעקש הסכים הנשיא לקבלה. אלא שהעזיבה מגיעה בעיתוי רגיש במיוחד, כאשר במערכת הפוליטית והכלכלית באיראן מתנהל ויכוח עמוק בשאלה מה קורה להכנסות ממכירת הנפט לאחר שהחביות כבר נמכרו.
בלב הוויכוח נמצאים ה"טראסטים" - רשת של חברות, אנשי עסקים ומתווכים שמאפשרת לאיראן להמשיך למכור נפט תחת סנקציות, כאשר העברה בנקאית ישירה ופשוטה אינה אפשרית. במקום שהקונה יעביר את התמורה ישירות לחשבון ממשלתי איראני, הכסף עשוי לעבור דרך חשבונות וחברות ביניים מחוץ למדינה.
בשבועות האחרונים החלו להיחשף באיראן שמותיהם של חלק מהמתווכים - רובם אנשי עסקים בולטים המקושרים ישירות למשטר. כך עלה שמו של חוסיין אגאיארי כ"טראסטי" שבאמצעותו לא הוחזרו מאות מיליוני דולר מכספי הנפט, כך לטענת אחד מחברי הפרלמנט. במקביל, סביב בדיקת הקצאת כ-80 מיליון חביות נפט לארבעה מתווכים עלו בתקשורת האיראנית שמותיהם של עלי ביאנדריאן, רוחאללה רזאווי, מוחמד-האדי מומנין וחוסיין שמח'אני. שניים מהם לפחות מוכרים היטב גם לרשויות הסנקציות האמריקאיות: ביאנדריאן נמצא ברשימת הסנקציות של משרד האוצר, ושמח'אני עומד בראש רשת סחר ושילוח בינלאומית שוושינגטון מגדירה כאחד הצינורות המרכזיים ליצוא נפט איראני.
המנגנון הזה מאפשר לטהראן לעקוף חלק מהמגבלות שהוטלו עליה, אבל יש לו מחיר כלכלי. ככל שיש יותר חוליות בין מכירת הנפט לבין קבלת הכסף באיראן, כך קשה יותר למדינה לפקח על התקבולים, לגבות אותם במהירות ולוודא שהם אכן מגיעים לקופתה. לכך מתווספות עמלות, הנחות לקונים ועלויות מימון ותובלה שמפחיתות עוד יותר את התמורה נטו שמקבלת איראן מכל חבית.
בחודשים האחרונים הפך הנושא למוקד של ביקורת בפרלמנט האיראני. חברי פרלמנט טענו כי חלק מהמתווכים לא העבירו את מלוא התקבולים בזמן וכי סכומים משמעותיים נותרו מחוץ למדינה. באחד המקרים הוזכר סכום של כ-700 מיליון דולר שלא הגיע במועד באמצעות גורמים הקשורים לשני בנקים איראניים. מדובר בטענות של חברי פרלמנט, אך הן ממחישות את הבעיה: איראן אולי מצליחה למצוא קונים לנפט, אבל מכירה אינה בהכרח שווה להכנסה זמינה.
הפער הזה משמעותי במיוחד כיום. הכנסות הנפט הן אחד ממקורות המט"ח המרכזיים של איראן, והמט"ח דרוש למימון יבוא, לתשלום עבור מוצרים חיוניים, לתמיכה בשוק המטבע ולמימון הוצאות הממשלה. כאשר מאות מיליוני דולרים נשארים אצל מתווכים, בחשבונות בחו"ל או בתהליכי גבייה ממושכים, מבחינה תקציבית מדובר בכסף שאינו עומד לרשות המדינה בזמן שהיא זקוקה לו. הגישה לכסף עצמו הפכה בשנים האחרונות לאחד מצווארי הבקבוק המרכזיים של הכלכלה האיראנית.
הלחץ על פקנג'אד לא הסתכם בביקורת תקשורתית. בספטמבר נפתחה בפרלמנט בדיקה של חברת הנפט הלאומית ובמקביל פורסמו איומים לקדם הליכי הדחה נגד השר. משרד הנפט הכחיש אז דיווחים על כך שהוא עומד להתפטר, עובדה שמחזקת את ההערכה שהעזיבה הנוכחית לא נולדה בן לילה.
פקנג'אד עצמו ניסה להפריד בין האחריות למכירת הנפט לבין האחריות לכסף. לדבריו, משרד הנפט אחראי על השיווק והעסקאות, בעוד שהפיקוח על החזרת המט"ח נמצא בידי הבנק המרכזי. שעות לפני פרסום ההתפטרות הוא אף אמר כי תהליך גביית התקבולים ממכירות הנפט נמשך.
אין בשלב זה הוכחה שפרשת המתווכים היא הסיבה הישירה להתפטרותו, ולכן לא ניתן לקבוע קשר כזה בוודאות. אולם מבחינה כלכלית, העזיבה חושפת בעיה רחבה הרבה יותר: הסנקציות מקשות על איראן לא רק למכור נפט, אלא גם להעביר את הכסף בחזרה למדינה - והופכות את התהליך למסובך, אטי ויקר.
וזה העניין המשמעותי כיום. עבור איראן, הוצאת חבית נפט מהנמל היא משימה לא פשוטה, אבל האתגר הוא להפוך את החבית שנמכרה לדולרים שאפשר להשתמש בהם בפועל. ככל שהדרך בין הקונה לקופת המדינה עוברת דרך יותר מתווכים, כך גדל הסיכון שחלק מההכנסות יתעכבו, יישחקו או כלל לא יגיעו בזמן לקופת המשטר.
