הסרט "בין השכנים" מגלה את האמת שנקברה עם יהודי העיירה הפולנית
הבמאי יואב פוטאש יצא לתעד את ההיסטוריה של גנייבושוב. אחרי עשור של מחקר ואיסוף עדויות הוא חושף בסרט המטלטל "בין השכנים" את הרצח של יהודי העיירה בידי הפולנים חצי שנה לאחר שמלחמת העולם השנייה כבר תמה
בסוף הסרט התיעודי המרשים מאוד "בין השכנים", כאשר אחד מתושבי העיירה גנייבושוב הפולנית, מסביר מדוע החליט לכבד בבואו טקס קידוש בית עלמין יהודי, שנעשה בזמן הסרט, נחנקתי מדמעות. גם כי זה נגע לסיפור משפחתי אישי שלי וגם "כי זה לא בסדר להרוס היסטוריה של מישהו אחר", אומר האיש הזקן, שנדמה כי העלים עין במשך תקופה ארוכה מדי מניסיון הרס ההיסטוריה הזאת, והצטער על כך.
3 צפייה בגלריה
יואב פוטאש. “הבנתי שיש עולם אבוד שפעם היה חלק מהחיים היהודיים, וזה עניין אותי”
(צילום: ריאן פרויס)
המפגש האישי של הבמאי יואב פוטאש, מפגש אנושי כל כך, עם דמויות רבות בסרט, במיוחד אלה שרוצים לעשות את המעשה הנכון, גם כשכוחות חזקים מהם מנסים למנוע זאת מהם, נגע בי עמוקות. הסרט, שישודר הערב ב־yes דוקו, ב־yes VOD וב־+STING, וכן בהקרנות מיוחדות שבהן ישתתף הבמאי בקולנוע לב רעננה, בסינמטק תל אביב וירושלים, ארוג ביד עדינה וברגישות רבה.
מצבות הפכו לחומרי בניין
בראיון עם הבמאי, ששמו ואביו אמנם ישראליים, אבל הוא יהודי אמריקאי החי בסן פרנסיסקו ואינו דובר עברית, הוא מסביר כיצד מה שהחל כפרויקט תיעוד של קידוש בית עלמין יהודי שנהרס בגנייבושוב, נהפך למסמך חשוב על מתן עדות. זהו דוקו עשיר המלווה באנימציה, עם קתרזיס, שצולם במשך כעשור.
הסרט מתחיל בהסבר על העיירה הפולנית גנייבושוב, שבתחילת מלחמת העולם השנייה חיו בה כ־1,600 יהודים, שהיו יותר ממחצית מתושבי העיירה. כיום אין בה יהודים בכלל וגם המצבות מבית הקברות היהודי נגנבו ונהפכו לחומרי בניין. פרויקט מרתק של צלם פולני צעיר משולב בסרט ומראה כיצד מצבות אלה נהפכו לאבני ריחיים, אבני השחזה, לבנים של בניין ובמקרה מטורף במיוחד - מצבה של פולני קתולי שמקדימה פרטיו, ומאחור הפרטים המקוריים באותיות עבריות של יהודי ושמו אהרן.
3 צפייה בגלריה
מתוך “בין השכנים”: מצבות יהודיות שנמצאו בחצרות הבתים של הפולנים, שחלקן נהפכו לאבן משחזת או למרצפות
(צילום: יואב פוטאש, בואז'ה פירקה)
שבעה עשורים לאחר המלחמה, פוטאש ("פשע אחרי פשע"), במאי עטור פרסים, חושף, את הסודות שניסו תושבי העיירה לשמור כל השנים, ובהם שחצי שנה לאחר סוף המלחמה, כאשר הנאצים הובסו, פולנים מהעיירה רצחו יהודים שנותרו בה. "העבודה על הפרויקט התחילה ב־2014. אניטה פרידמן (יוצאת העיירה ומנהיגה מהקהילה היהודית בסן פרנסיסקו ר"ק). פנתה אליי ואמרה לי שהולכים לקדש מחדש בית עלמין בשטעטל של אבא שלה בפולין. גדלתי, כמו הרבה יהודים אמריקאים, כשאני שומע בבית יידיש מהולה באנגלית. ראיתי ציורים של רבנים זקנים בבית, והבנתי שיש איזה עולם אבוד שפעם היה חלק מהחיים היהודיים. זה עניין אותי. נסעתי עם אניטה והחלטתי להישאר עוד כמה ימים בעיירה כדי לדבר עם כמה זקנים שאולי יספרו לי על היהודים שחיו שם פעם.
"כך הגענו לסבב הראשון של המרואיינים בסרט, שאני מכנה 'המקהלה היוונית' של זקני העיירה. זה כולל את ג'נינה ג'בורשקה, אישה המצולמת בתחילת הסרט בפתח הדלת. היא מייצגת את האווירה של העיירה שבה אנשים רוצים לדבר ולא רוצים לדבר".
היתה הסתייגות של האנשים מחשש שיצטרכו להחזיר רכוש?
"כן, יש חשש בכל רחבי פולין שיהודים יחזרו, ויתבעו לקבל חזרה את כספם או את הנדל"ן שלהם. האישה הזאת, שרצתה לדבר, ודאי היתה מוטרדת מזה שהשכנים רואים אותה משוחחת עם במאי היהודי. ועם זאת היא היתה הראשונה שאמרה למצלמה שהיהודים נרצחו בעיירה הזאת הרבה אחרי שהנאצים הובסו. זאת היתה הנקודה שבה הבנתי שיש בידי סרט דוקומנטרי רציני".
שנה אחר כך הגיעה לידו העדות של פלגיה רדצ'קה, פולנייה שחיה בעיירה לפני בזמן ואחרי המלחמה. "היא פעלה ללא לאות, הפכה זאת למטרת חייה האחרונה, למצוא את יאנק, ילד יהודי שהיה חבר שלה לפני המלחמה ושלאחריה היא ראתה את משפחתו נרצחת בידי פולנים. היא פנתה לכל מיני ארגונים יהודיים כדי למסור את העדות שלה, בהם המכון ההיסטורי היהודי בוורשה שחיברו בינינו, וחיברו אותנו גם לרב הראשי של פולין מיכאל שודריך. היא ידעה איפה קבורים גופות של יהודים והוא מנסה במשך השנים למצוא קברים של יהודים שלא הוכרו. פלגיה טענה את סיפור הירצחם של היהודים בעיירה בהמון רגש. היא אמרה 'היכרתי אותם. אהבתי אותם'. היא היתה בסוף שנות השמונים לחייה ורצתה למצוא את יאנק".
3 צפייה בגלריה
מתוך “בין השכנים”: יעקב גולדשטיין, העד היהודי היחיד שנשאר מהעיירה
(צילום: יואב פוטאש, בואז'ה פירקה)
במקביל, מספר פוטאש, חיפש עדות של יהודי מהעיירה ששרד את השואה. "חיפשתי ב'יד ושם' ובארכיוני השואה בארצות הברית ולא מצאנו את יאנק ויינברג שהיא הזכירה בדבריה. כבר הייתי לקראת סיום הסרט ולא היה לי עד יהודי. הסתכלתי על ההזמנה לקידוש בית העלמין - שבמקור זאת היתה הסיבה שהגעתי לעשות את הסרט - ונתקלתי בציור של האמן הארי ליברמן. דרך משפחתו הגעתי לשורד מהעיירה שחי בישראל - יעקב גולדשטיין. בשבילי זה היה דבר ענק. כששמעתי את הסיפור שלו הבנתי שאני חייב לארוג אותו פנימה".
בזמן המלחמה משפחתו של יעקב, מספר גולדשטיין, נתנה אותו למשפחה של איכרים באזור. אלה הסתירו אותו בעבור תשלום באסם שלהם. "זה היה לילה טרגי. עד היום אני שומע את קול היבבה של אמא", אומר גולדשטיין. "היו הרבה פולנים שהפכו ציד יהודים למקצוע", מסופר בסרט, אבל הוא ובנותיו שנהגו להביא לו ספרים מהספרייה, הצילו אותו. "אולי כי היו בני אדם", הוא אומר. "הכל ספקולציות. בשבילי זה היה נס". חצי שנה אחרי המלחמה, "כאילו בזמן שלום", הוא אומר, "משפחתי נרצחה".
עוד דבר שקרה בזמן העבודה של פוטאש על הסרט הוא שמפלגת הימין הלאומנית "חוק וצדק" עלתה לשלטון בפולין ב־2015 ובין היתר העבירה חוק האוסר להזכיר את חלקם של הפולנים בביצוע פשעים נגד יהודים בזמן השואה. העונש הצפוי על מעשה כזה היה מאסר של שלוש שנים בכלא.
ההיסטוריון דריוש סטולה, שהיה המנהל של המוזיאון להיסטוריה יהודית בפולין, ואיבד את משרתו כי סירב ליישר קו עם השלטון, מתראיין בסרט ואומר "הרבה יותר קל למכור היסטוריה נעימה מלא נעימה". הוא מזהה את התהליך הזה בכל העולם, ומרפרר בדבריו גם לטראמפיזם, כשהוא אומר שכולם רוצים להפוך את העבר שלהם למצוין שוב ("make our past great again"). כמי שגדל בעידן הקומוניסטי, שבו הסתירו את ההיסטוריה היהודית, סטולה התמודד בתסכול עם ניסיונות הטיוח האלה.
"כשהתחלתי את העבודה על הסרט מפלגת הימין הקיצוני 'חוק וצדק' לא היו בשלטון", אומר הבמאי. "ואז הם נבחרו והחלו בניסיונות לטייח את המעורבות הפולנית ברצח היהודים. מבחינתי זה הפך את הסרט לעוד יותר חשוב. המגמה הזאת של הממשלה הפולנית היא חלק מניסיון של ממשלות לאומניות בכל העולם של שכתוב ההיסטוריה".
במעשה שהוא כמעט בלתי נתפס ממשלת ישראל היתה מוכנה לקבל את המדיניות הזאת של ממשלת פולין.
"יעקב גולדשטיין הביע צער על כך שביבי נתניהו הגיע להסכם עם ממשלת פולין שהיא לא תתייחס לזה כאל עבירה פלילית שבצידה מאסר, אבל למעשה השאיר את החוק על כנו. כל זה הפך את הסרט ליותר רלוונטי והראה עד כמה פלגיה היתה אמיצה כשדיברה באופן הכי גלוי ובהיר. 'אני ראיתי פולנים מבצעים את הפשע הזה, בעיניים שלי, ולא תשתיקו אותי או תפחידו אותי', היא אמרה".
שגריר פולין מיתמם
פוטאש גם מראיין את שגריר פולין לארצות הברית פיוטר וילצ'ק על החוק הזה והוא משיב לו במה שמרגיש כהיתממות מתנשאת שהוא "לא מבין למה נטפלים לפולין באופן הזה. כאשר יש כל כך מעט אנטישמיות בה".
בסוף הסרט, שגלגוליו רבים ומפתיעים כאמור, מתרחש האירוע שלכבודו יצא פוטאש לצלם את הסרט במקור, כעשור קודם לכן; כדי לקבור מחדש את העצמות, לקדש את השטח שהיה פעם בית העלמין היהודי, ולסמן אותו. "חשבנו שיהיה טקס הקדשה קטן", אומרת אניטה פרידמן בסרט. "ראש העיר אמר שלא יבוא, כי יש לו בחירות בחודש הבא וזה לא יהיה טוב בשבילו להיראות בהקשר יהודי". אבל כאשר היא הגיעה למקום עם צוותה הקטן הופתעה. הכומר של העיירה הגיע למקום כדי לכבד את האירוע. סגרו את בית הספר וכל התלמידים, המורים וההורים וגם נציגי המועצה המקומית באו ביחד. מאות אנשים, פולנים, כיבדו את האירוע בנוכחותם.
